מקרא
דברים פרק יג
(ו) וְהַנָּבִיא שקר[1] הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת בסקילה[2] כִּי דִבֶּר סָרָה דברים כדי להסיר אתכם מיראתו עַל יְקֹוָק[3] אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ נצטוינו לבער כל עושי הרע מקרבנו בארבע מיתות בי"ד כל אחד כדינו[4]:
(ז) כִּי יְסִיתְךָ אפילו אם הוא אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ שהיית עמו בבטן אחד[5] אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לפי שנאמר הולך רכיל מגלה סוד אל תאמר שבשביל שדבר לך בסתר שאסור לגלות סודו כי אדרבה לא תכסה עליו שאסור לכסות דבריו[6] לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:
(ח) מֵאֱלֹהֵי שבעת הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ שאר אומות[7] הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ:
(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ הוזהרנו בזה שלא להטות אוזן לדברי מסית בין אם מסית לע"ז ובין אם מסית לשאר עבירות כגון לזנות ולא לחבב אותו בשום דבר ושלא לאהוב את המסית[8] ובכלל זה שלא להודות לדבריו בהסתתו[9] וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו הוזהרנו בזה שלא להסיר השנאה שיש בלבו על המסית וצריך שתהיה שנאת המסית קבועה בלבבנו, שלא נקל בנטירת הנקמה ממנו על כל הרעה אשר חשב לעשות ולכן אסור לסייע המסית בפריקה וטעינה[10] וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו הוזהרנו בזה שלא להציל את המסית מצרה ואפילו מסכנת מות הוזהרנו שלא להצילו[11] וְלֹא תַחְמֹל הוזהרנו בזה שלא ללמד זכות על המסית ואפילו בבי"ד אסור לחפש זכות למסית אפילו אם נידון בדיני נפשות ואיסור זה אינו אלא במסית לע"ז ולא במסית לשאר עבירות[12] וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו הוזהרנו בזה שאם יודע חובה למסית חייב לומר עליו בבי"ד וי"א שבכלל לאו זה שלא לרחם על החטיאים ומכשילים בני אדם[13]:
(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶסנּוּ יָדְךָ יד המוסת[14] תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה:
(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת עד שימות[15] כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ שהזהירנו מהסית והוא שידרוש אחד מישראל לעבוד עבודה זרה. וזה שהוא נקרא מסית[16]: ס
(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר פרט לירושלים שלא נתנה לדירה[17]:
(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל לשון בליעל שלא יעלה במחיצתו של הקב"ה, או בלי עול, כלומר שאינו מקבל עול תורה אלא שפורק ממנו עול מלכות שמים[18] מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם:
(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב חובה על בית דין לחקור את העדים המעידים בבית דין, בשבע חקירות כדי לברר את אמיתות עדותם טעם מצוה זו - שבית הדין יוכל לדעת באופן ברור את אמיתות העדות, ולא יפסוק הדין בחפזון[19] וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ:
(טז) הַכֵּה בסקילה תַכֶּה בכל מיתה שתוכל אם אינך יכול בסקילה[20] אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב אם לא ימסרו עצמם לסקילה צא איתם למלחמה בחרב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:
(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל חרוב עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד הוזהרנו בזה שלא לבנות עיר הנדחת ואם בנאה צריך לחזור ולהחריבה ולשורפה אמנם מותר לעשותה גינות ופרדסים[21]:
(יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם הוזהרנו בזה שלא ליהנות מעיר הנדחת[22] לְמַעַן יָשׁוּב יְקֹוָק מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:
(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל כן תעשה אם בקשת לעשות הישר בעיניו[23] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס
דברים פרק יד
(א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בפרשת אמור ציוה זה לכהנים ולכן אמר לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים, אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם[24] לֹא תִתְגֹּדְדוּ נצטוינו בזה שלא לעשוצ חבורה בגופינו על המת ונכלל בכלל לאו זה של יעשו שני מנהגים אגודות אגודות בעיר אחת[25] וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת הוזהרנו בזה שלא לעשות קרחה בראשינו על מת:
(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס
(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה שהזהירנו מאכול פסולי המוקדשין שאינו מותר לאכלם. והוא כשנעשה אנחנו המום בכונה בם[26]:
(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:
(ה) אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר:
(ו) וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת היינו שפרסותיה סדוקות, שמובדלות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים, אבל אם הפרסות סדוקות למעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שלמטה הן מחוברות הן טמאות מַעֲלַת גֵּרָה מעלה גרה היינו שמעלה ומקיאה המאכל ממעיה ומחזרת לתוך פיה לכתשו ולטחנו היטב בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ נצטוינו בזה לבדוק בסימני בהמה וחיה שיהיו מעלים גרה ושוסעים שסע ואז יהיה מותר לאכל[27]:
(ז) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה הוזהרנו מאכול בהמה טמאה שאין בה סימני טהרה[28] אֶת הַגָּמָל וְאֶת הָאַרְנֶבֶת וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הֵמָּה וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
(ח) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ אפילו נשחטו[29] וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ: ס
נביא
ישעיהו פרק לח
ח. הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת, אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אני מחזיר את הצל, שמוצל מהשמש - על המדרגות שעשה המלך אחז, עשר מדרגות לאחור, וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה במעלות שירדה השמש (והצל), שָבָה ועלתה חזרה.
ט. מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מכתב הודאה לה', שכתב חזקיהו, בַּחֲלֹתוֹ, וַיְחִי מֵחָלְיוֹ על שהתרפא ממחלתו.
י. אֲנִי אָמַרְתִּי חשבתי בזמן מחלתי, בִּדְמִי יָמַי בכריתת ימים,(מלשון נִדְמָה - נִכְרַת) אֵלֵכָה אלך אל הקבר, בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל אל שערי הקבר, פֻּקַּדְתִּי, יֶתֶר שְׁנוֹתָי נחסרו - שְאַר שנותי. (חזקיהו היה בן 39 במחלתו)
יא. אָמַרְתִּי, לֹא אֶרְאֶה יָהּ, יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים אמרתי בזמן מחלתי, שלא אזכה לראות את גדולת ה' בעולם הזה, ולהודות לפניו, לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד לא אביט עם שאר בני האדם, עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל - עם יושבי חָדֶל, יושבי חָלֶד, יושבי העולם.
יב. דּוֹרִי מקום שאני גר בו, (העולם הזה) נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי נסע וגלה ממני, כְּאֹהֶל רֹעִי כמו אהל הרועה, הנוסע, ממקום למקום, קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי כרתתי את חיי, כמו האורג החותך את היריעה לפי הצורך,מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי ממחלתי זו, ה' יחתוך את חיי. מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי מרוב חוזק מחלתו, בתחילת היום חשב, שעד הלילה - יושלמו ויסתיימו שנות חייו.
יג. שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר וכשבא הלילה, שמתי בדעתי שסופי יבוא בבוקר למחרת, כָּאֲרִי, כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי שבזמן מחלתו, הרגיש כאילו כל עצמותיו נשברו כטרף האריה, מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי ובבוקר הבא חשב, שבלילה הבא יושלמו שנותיו.
יד. כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף כמו העופות סיס ועגור - אצפצף בכאבי, (כמו: "...וְתֹר וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה...", ירמיהו ח', ז') אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה ואהגה, אשמיע קול בִּכְּאבי -כיונה, דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם הורמו עֵינַי למרום, בתפילה לעזרתך, יְקֹוָק! עָשְׁקָה לִּי עשוק ממני המוות, עָרְבֵנִי תהיה ערב לי שלא אמות.
טו. מָה אֲדַבֵּר וְאָמַר לִי וְהוּא עָשָׂה מה אוכל לשבח את ה', הלא מה שאמר וניחם אותי עשה ! שהרי ריפא אותי ממחלתי ! אֶדַּדֶּה אנענע ראשי כדרך אדם שנזכר בצרתו, כָל שְׁנוֹתַי עַל מַר נַפְשִׁי כל השנים שיוסיף לי, אנענע בראשי על מרירות נפשי, שנצלתי ממנה.
טז. יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יִחְיוּ ה' גזר על כל המתים שיחיו, וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי והראשון שהיה מהם, היתה רוחי שלי, וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי ואותי רפאת והחיית.
יז. הִנֵּה לְשָׁלוֹם בזמן מחלתי -כשציפיתי לשלום, מַר לִי מָר כאבַי היו מרים מאוד, וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי אך אתה ה', חשקת בטובך להוציא את נפשי מהקבר שבו הגוף מתבלה ונשחת, כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי ואת חטאי השליך ה' מאחרי גופו כבייכול, שלא יראה אותם.
יח. כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ כי בקבר, אין מקום להודות לך על חסדך הרבים, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ ובמוות, אין מקום לשבח את ה', לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ לא יקוו ויצפו לראות את קיום הבטחך, (אך כעת, אוכל להודות לך על קיום הבטחתך במפלת אשור)
יט. חַי חַי כל אדם חי, הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם הוא יוכל להודות לך כמוני היום - שאני חי, אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ כל אב יודיע את בניו, אמיתות אמונת ה', (כך אני כשאוליד בנים, אודיע את אֲמִתֶּךָ)
כ. יְקֹוָק לְהוֹשִׁיעֵנִי ה' אמר שיושיע אותי ממחלתי, וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית יְקֹוָק נגינת שבח והודאה לה' אנגן, כל ימי חיי בבית ה'.
כא. וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים יקחו תאנים דרוסות, וְיִמְרְחוּ עַל הַשְּׁחִין וְיֶחִי וימרחו על השחין בגופו של חזקיהו - וירָפא.
כב. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אוֹת, כִּי אֶעֱלֶה בֵּית יְקֹוָק אות הזזת השמש עשר מעלות אחורנית (לעיל בפסוק ז'), היתה על פי בקשת חזקיהו, (ומפורש במלכים: "וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ, מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא ה' לִי, וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית ה'. וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה' כִּי יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר, הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת... מלכים ב' כ' פסוקים ח' - ט')
כתובים
דברי הימים ב פרק לג
(יג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ קיבל את תפילתו וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי יְקֹוָק הוּא הָאֱלֹהִים: (יד) וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל ממערב מי הגיחון שהולך בנחל ומשם משך את החומה שתבוא וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים ומשם הלך וְסָבַב לָעֹפֶל שם מגדל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה: (טו) וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית יְקֹוָק וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית יְקֹוָק וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר ולא שברם וגנזם מן העין ולכן נכשל בהם בנו בהמשך: (טז) ויכן וַיִּבֶן תיקן וחידש אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה שהביא קרבן תודה והתוודה להקב"ה השיבו לירושלים ולמלכותו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד רק אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת והרי על כל זה הן היו אסורים רַק לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ ואיך שהתפלל אֶל אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הנביאים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם כתובים עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ ואיך שהקב"ה ענה לו וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי שם נביא: (כ) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בגן בֵּיתוֹ ולא זכה להקבר עם אבותיו וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ (כא) בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמָלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: (כב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו וּלְכָל הַפְּסִילִים אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו זִבַּח אָמוֹן וַיַּעַבְדֵם: (כג) וְלֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כְּהִכָּנַע מְנַשֶּׁה אָבִיו כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה הוא היה בהוויתו מתחילה ועד סוף הרבה אשמה ולא שב מדרכיו: (כד) וַיִּקְשְׁרוּ וימרדו עָלָיו עֲבָדָיו וַיְמִיתֻהוּ בְּבֵיתוֹ: (כה) וַיַּכּוּ עַם הָאָרֶץ אֵת כָּל הַקֹּשְׁרִים עַל הַמֶּלֶךְ אָמוֹן וַיַּמְלִיכוּ עַם הָאָרֶץ אֶת יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
משנת ההלכה
א. אע"ג דקיימא לן שאין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצידה ונאמר בצדקה (דברים טו, י) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך[30], מ"מ מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות[31] עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו[32]. וי"א[33], שאף שלא בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן או שמנדים אותו, דמכיון שיש בו גם לאו[34] זה כופין על הצדקה. (שו"ע סי' רמח סעי' א וש"ך ס"ק ג, ברכי יוסף יו"ד סי' רנו).
ב. ובזמן הזה שאין לנו כח לכוף על הצדקה, לכן אם יש איש עשיר כילי וקמצן והאשה נותנת צדקה בלא ידיעתו ודאי היא בצמע לא תוכל להות שופטת על כך. אמנם אם הרב שבעיר אומר לה שלפי ערכו אם היה ידינו תקיפה היינו כופין אותו בסך מסוים, ודאי נוכל לקבל ממנה. (ערוה"ש סי' רמח סעי' יג).
ג. ואין לוקין על לאו זה דהוא לאו שאין בו מעשה[35].
ד. הנמנע מלתת לגבאי צדקה, אינו עובר בלאו זה[36].
ה. הנמנע מלתת צדקה מחמת שרוצה ליתנו לעני אחר, וכ"ש אם נמנע מחמת שרוצה ליתנו למי שיש בו דין קדימה כגון קרובו, אינו עובר משום לאו זה[37]. (מחנה אפרים הל' צדקה סי' א).
ו. שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פטור את מליתן לו, ומ"מ פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה מפני שלבו נשבר ונדכא, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואומר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים. (רמב"ם שם פ"י ה"ג).
[1] ת"י
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] והנה זה בענין עבודת אלילים בלבד שאין אנו מאמינים אותו כל עיקר ואין אנו משגיחין בו בשום אות ומופת שיעשה, אבל בשאר מצוות אם יאמר לנו שנעבור היום על מצוה פלונית שהקב"ה צוהו בכך, כיון שהוא קודם לכן מוחזק אלינו בנביא והוא מהלך בדרכי הנבואה והפרישות, יש לנו להאמין אותו, כיון שאינו מצוה לעבור על אותה מצוה לדורות ולעקור אותה לגמרי אלא הוראת שעה אומר כן, מצוה עלינו לשמוע לו, זהו שכתוב (דברים יח, טו) אליו תשמעון. רבינו בחיי
[4] ספר מצוות ה' והוא דעת הרמב"ן בהשגות שורש יד ועיין אלה המצוות מצוה רכו
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] ת"י
[8] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת יז
[9] רמב"ן
[10] מצוות ה ' אלה המצוות ל"ת יח
[11] שם ושם ל"ת יט
[12] שם ושם ל"ת כ
[13] שם ושם ל"ת כא
[14] מצוות ה'
[15] חזקוני
[16] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת טז
[17] רש"י
[18] רבינו בחיי
[19] ספר מצוות ה' ספר אלה המצוות קעט
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[21] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת כג
[22] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת כד
[23] אבע"ז
[24] רמב"ן
[25] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת מה
[26] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת קמ
[27] שם ושם מ"ע קמט
[28] שם ושם ל"ת קעב
[29] פי' ר' יוסף בכור שור
[30] "ולולא דברי רבותינו הראשונים שכולם תפסו במושלם דצדקה הויא לה מצות עשה שמתן שכרה בצדה, איני מבין, דכתיב בפסוק [כאן, י'] נתן תתן וגו' ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל וגו' יברכך, א"כ אפשר דמתן שכר קאי על טובת הלב, אבל על עיקר הצדקה אינו מבואר מתן שכרה כלל. וראיתי שהרגיש בזה המשנה למלך פ"ג מעבדים הי"ד עי"ש. גם נראה כיון דבמצות צדקה יש כמה מקראות, כמו שהביאו הר"מ והרב המחבר וחי אחיך וגו', ולא נזכר שם מתן שכר, לא דמי לכיבוד אב ואם, דשם כל פעם דנכתב כיבוד אב ואם נזכר המתן שכר, אבל כאן נזכרת המצוה כמה פעמים בלא מתן שכרה בצידה, ופעם אחת נזכר, אין זה מצות עשה שמתן שכרה בצידה. וראיה לדבר, דלא שמענו מעולם ולא ראינו בפוסקים דעל מזוזה אין כופין דמתן שכרה בצדה למען ירבו וגו' [דברים י"א, כ"א], כמבואר בקידושין ל"ד ע"א דנשים חייבות במזוזה מהאי טעמא דכתיב למען ירבו וכו' וגברי בעי חיי ונשי לא בעי חיי, והוה להו להפוסקים להזכיר זה דבמזוזה אין כופין כמו שיש כמה דעות בזה [בצדקה], ובמזוזה הוא רק עשה. אלא כיון דבפרשה ראשונה מבוארת מצות מזוזה, ושם אין מוזכר מתן שכרה, אף שבפסוק זה מוזכר, לא הויא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצידה. הכי נמי בצדקה דיש הרבה פסוקים דלא נכתב המתן שכר אין זה מצות עשה ששכרה בצידה. אך דברי בטלים נגד רבותינו הראשונים". (מנחת חינוך תעח אות ג).
[31] אין הכונה מכת מרדות דרבנן אלא מלקות בלא קיצבה כמו מכת מרדות, שהרי כאן הוא ככל מצוה שכופין אותו עד שתצא נפשו. דרך אמונה בציון ההלכה ס"ק קסג.
[33] כן משמע ברמ"א אבהע"ז סי' עא סעי' ב, וכן משמע ממה שציין הגר"א כאן סי' רמה סעי' ד ששם יורדים וה"ה כאן. ועיין מנחת חינוך שם אות ד וז"ל: "ואם איכא שעבוד נכסים גבי צדקה לענין שיורדים לנכסיו, הנה מבואר בר"מ כאן פ"ז ה"י דיורדים לנכסיו בפניו, מבואר דאיכא שעבוד נכסים. אך נוכל לומר כמו שכתב הרמב"ן ב"ב קע"ה ע"ב, אף למאן דסובר שעבודא לאו דאורייתא מ"מ בפניו כיון דבר כפיה הוא לשלם א"כ הוא הדין דנחתינן לנכסיו, כמו שמכין אותו עד שתצא נפשו גם זה הוי כפיה, והדברים עתיקים. אלא שלא בפניו אם יורדים לנכסיו, אם איכא שעבוד נכסים או לא, הוא מחלוקת בין הראשונים, עיין בר"ן כתובות פרק נערה שנתפתתה [י"ח ע"א בדפי הרי"ף], והאריכו בזה בספר מחנה אפרים בהלכות צדקה סי' א' ובעל קצות החושן בסי' ר"צ סק"ג. ודעת הקצות החושן דאיכא שעבוד נכסים, הן מה שחייב בתורת צדקה או שנדר לצדקה מחוייבים היורשים לשלם, ולא הוי כנודר ומת דאין היורשים מחויבים לקיים, דאשתעבדו הנכסים. ובספר נתיבות המשפט שם סק"ח הסכים לדעתו דדוקא במה שמחויב ליתן בתורת צדקה, אבל מה שנדר לצדקה שחייב בתורת נדר ליכא שעבוד נכסים".
[34] ולפ"ז בכל מקום שאין לאו אין כופין, וא"כ בגר תושב אין כופין. וכן לפ"ז לא יכפוהו בי"ד אא"כ אינו רוצה ליתן אע"ג שהעני מבקש ממנו צדקה. אבל אם אינו נותן צדקה ואף עני לא ביקש ממנו, א"כ אע"ג דאיכא עניים בעיר אין כופין אותו כיון שאינו בכלל הלאו כדלעיל וצ"ע.
[35] דרך אמונה שם ס"ק ח.
[36] לכאורה הוא פשוט לפי מה שנתבאר לעיל, שרק אם העני מבקש חייב ליתן וא"כ הגבאי כיון שאינו העני אינו אלא כמודיע לאדם שישנם עניים הנצרכים. אמנם יש לדחות שהגבאי הרי הוא כשלוחם של העניים והוי כעני המבקש. ועיין בספר מעשה הצדקה פ"ב סעי' ד שכתב שאין לאו במי שנמנע מלתת לגבאי.
[37] ועיין בספר מעשה הצדקה שם סעי' ו שאפשר שאפילו חיוב יש לימנע מלתת לעני זה אם יש לו ליתן לעני אחר שיש בו דין קדימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה