מקרא
דברים פרק ח
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ שידע באמונת לבו שהוא העיקר[1] כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה[2]:
(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת מעינות וּתְהֹמֹת מי תהום אינם מתייבשים[3] יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר ובכך אין בני ההר צריכין לירד לבקעה ואין בני הבקעה צריכין לעלות להר למים[4]:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה כולל כל מיני חיטה ושעורה שהם חמשת מיני דגן[5] וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שמשובח במה שאוגר שֶׁמֶן וּדְבָשׁ תמרים[6]:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם ארץ שהיא מלאה כל טוב והיא חסרה ממקצת הדברים הנמצאים במקומות אחרים, הנה יושביה אוכלים לחם במסכנות, ולכך ישבח הכתוב הארץ הקדושה שאין בה חסרון שום דבר בעולם, כי לא ימצא שום דבר למאכלו של אדם בשאר ארצות שלא ימצא בארץ לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ יש שימצא בארץ ולא ימצא בשאר ארצות אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת כי העדר הברזל והנחושת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ[7]:
(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נתחייבנו בזה גברים ונשים לברך את ה' בברכת המזון "שלוש ברכות", אחרי אכילה ושביעה ממזון של לחם עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה ומחוייבים אנו להזכיר בברכת המזון את ארץ ישראל[8] אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוזהרנו בזה שלא לשכוח את ה' ית' שלא נשכח עיקר האלהות ונכפור או נסתפק בו לומר שאין אלוה ושהעולם קדמון בעצמו או קדמון בסבה ועלה ולא ישתנה ושיכפור מפני זה בתורה ובמצות[9] לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וגורם הרחבת הלב כדרך דירה נאה. עד שבלי לב ולב הוא מכחיש[10]:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ ע"י מכירת התבואה וצמר וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה עניני תענוגי בני האדם. שהם מפתים את הלב[11]:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ הוזהרנו בזה שלא להתגאות במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלוקים ואנשים ולהודות לבורא שחננו זה[12] וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הגאוה סיבה להשכיח העיקר, כי מתוך השפע וריבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר וחפצי שמים טפלים[13] הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ אח"כ כשנתן מים לא ברא צור ספוגי שהוא נותן מים אלא צור החלמיש. וברגע שצמאו הוא צוה והוציא מים. כ"ז הוכחה שהקב"ה משגיח ויכול בכל רגע[14]:
(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה עינוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו[15] וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ הוזהרנו שלא לומר[16] - כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נצטוינו בזה לזכור את השם יתברך בכל עת. וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות וטכסיס המידות, כי זרע הקודש ישיגו כל הנהגה נאוה והמעטירה בעליה מזכירת השם ית'[17] כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: פ
(יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל כחך ולא תברכהו עליה[18] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:
(כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ
דברים פרק ט
(א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:
(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:
נביא
ישעיהו פרק לג
טז. הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן הוא ישכון במקום גבוה, ולא תשיגנו "האֵש אוֹכֵלָה" (האוייב), מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ גדולתו וחוזקו יהיה, כמבצר שבתוך סלעים, לַחְמוֹ נִתָּן, מֵימָיו נֶאֱמָנִים מהשמים ינתן לו לחם, והמים יהיו נאמנים וקיימים אצלו,
(שאף במצור ארוך, יוכל לשרוד)
יז. מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ עיניך יראו, את יופיו וגדולתו של חזקיהו, תִּרְאֶינָה אֶרֶץ מַרְחַקִּים במקום שהיו רואות עד עתה, את גדולת מלך אשור שבא מארץ רחוקה,
יח. לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה לבכם היה תמיד חושב בפחד, אַיֵּה סֹפֵר היכן סופר מלך אשור, הכותב את סכום המס המוטל עלינו, אַיֵּה שֹׁקֵל היכן השוקל את כסף המס - למלך, אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים היכן הממונה, לספור את המגדלים והבתים הגבוהים,
(שלפי המספר - יטיל עלינו את שיעור המס)
יט. אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה אך כעת (אחר מפלת אשור), לא תראו יותר את העם החזק הזה, עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ את העם, ששפתו היתה "עמוקה" - מכדי שתוכלו לשמוע, להבין, נִלְעַג לָשׁוֹן, אֵין בִּינָה שלשונו היתה בעיניכם עילגת, לא מובנת,
כ. חֲזֵה צִיּוֹן תראו את גדולת ציון, קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ העיר שאנו נועדים לבוא שמה,
(ברגלים) עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן עינכם יראו את ירושלים כמקום שקט ושלֵו, אֹהֶל בַּל יִצְעָן האהלים (הבתים) שבירושלים, לא יתפרקו עוד, בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח ויתדות האוהל עוד זמן רב, לא יֵעָקְרוּ ויסעו ממקומם, וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ החבלים הקשורים ביתדות - לא יתנתקו מהיתדות.
כא. כִּי אִם שָׁם אַדִּיר יְקֹוָק לָנוּ כי באמת, ה' יהיה לנו לאדיר, לחוזק גדול, מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם ויגן על ירושלים, כאילו נהרים ויאורים רחבים וגדולים, מסובבים סביב העיר, להגן מפני האוייבים,בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט שלא תוכל לעבור בהם אניה השטה במשוטים, וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ ואניה גדולה לא תוכל לעבור בזרם הנהר הגדול,
כב. כִּי יְקֹוָק שֹׁפְטֵנוּ ה' יעשה לנו משפט - מאשור, יְקֹוָק מְחֹקְקֵנוּ והוא מושל בנו (המושל מחוקק חוקים לעמו) יְקֹוָק מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ הוא מלכנו והוא יושיענו.
כג. נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ החבלים של מִפְרַֹשֵי "האניה" של אשור - נעזבו מִיְדֵי מְכַוְונֵי המפרש, בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם לא יוכלו לחזק את התורן (שעליו קשורים המפרשים) כֵן - באופן חזק וראוי לו, בַּל פָּרְשׂוּ נֵס ולא יוכלו לפרוש את המפרשים שעל התורן, אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל מַרְבֶּה אז יחלקו את השלל הרב שתעזבו,("...שָׁלָל - מַרְבֶּה...") פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז אפילו הפסחים שמאחרים לבוא אחר כולם מחמת מומם - יספיקו לבוז הביזה של אשור, (שלל מרבה)
כד. וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי השוכן בירושלים לא יאמר נהייתי חולה מרוב צרות, הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן כי העם שישב בירושלים, יהיה נשוא עון - מכופר מעוונות.
ישעיהו פרק לד
א. קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ, וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ את דבר ה', תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, תֵּבֵל וְכָל צֶאֱצָאֶיהָ תשמעו יושבי תבל, וכל בניהָ, כל יושביהָ,
ב. כִּי קֶצֶף לַיְקֹוָק עַל כָּל הַגּוֹיִם, וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם כי כעס וחימה יש לה' על כל הגויים וצבאותיהם, הֶחֱרִימָם, נְתָנָם לַטָּבַח החרים אותם לטבח, לשחיטה והריגה.
ג. וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ שלא יקברו את המתים, וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם ומתוך שלא יקברו, יעלה ריח רע מהפגרים המושלכים.(כמו:"ובאש היאור) וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם ההרים, ימסו כבייכול, מרוב דם ההרוגים.
ד. וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם יִמסו, יִכְלוּ ויֵעָלְמוּ כל צבא השמים בעיני הגויים, (שמרוב הצרות, יֵרָאה להם כאילו חָשְכוּ מאורות השמים) וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם השמים כבייכול - יִגָלְלוּ, ובתוכם, יִגָלְלוּ המאורות - לגויים. וְכָל צְבָאָם יִבּוֹל וכל המאורות שבשמים - יבלו (יחשכו), כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן כמו העלה הנובל בעץ הגפן, וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה וכמו התאנה, שנובלת בעץ התאנה.
ה. כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי חרב ה' שבשמים, תִּרְוֶה מרוב דם ההרוגים, הִנֵּה עַל אֱדוֹם תֵּרֵד ותרד להרוג את אדום, וְעַל עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט ועל העם שאני מחרים - תעשה בו משפט.
כתובים
דברי הימים ב פרק כט
(כ) וַיַּשְׁכֵּם יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֶּאֱסֹף אֵת שָׂרֵי הָעִיר וַיַּעַל בֵּית יְקֹוָק: (כא) וַיָּבִיאוּ פָרִים שִׁבְעָה וְאֵילִים שִׁבְעָה וּכְבָשִׂים שִׁבְעָה וּצְפִירֵי עִזִּים שִׁבְעָה לְחַטָּאת עַל הַמַּמְלָכָה לרצות את הקב"ה שהמלכות תתקייםוְעַל הַמִּקְדָּשׁ וְעַל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים לְהַעֲלוֹת עַל מִזְבַּח יְקֹוָק ולא על המזבחות שבנה אחז: (כב) וַיִּשְׁחֲטוּ הַבָּקָר וַיְקַבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וַיִּזְרְקוּ הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הָאֵלִים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַכְּבָשִׂים וַיִּזְרְקוּ הַדָּם הַמִּזְבֵּחָה: (כג) וַיַּגִּישׁוּ אֶת שְׂעִירֵי הַחַטָּאת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַקָּהָל וַיִּסְמְכוּ יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם: (כד) וַיִּשְׁחָטוּם הַכֹּהֲנִים וַיְחַטְּאוּ אֶת דָּמָם הַמִּזְבֵּחָה נתנו את הדם באצבע על המזבח וזה נקרא חיטוי לְּכַפֵּר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שחטאו בעבודת כוכבים כִּי לְכָל בעבור כל יִשְׂרָאֵל אָמַר הַמֶּלֶךְ יהיו קרבנות הָעוֹלָה וְהַחַטָּאת: (כה) וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית יְקֹוָק בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד שדוד הרי צווה שיהיו משמרות לויה וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד יְקֹוָק הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו שאמנם מצוות השירה לא מפורשת בתורה אבל היא מסורה ביד הנביאים: ס (כו) וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת: ס (כז) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה היינו התחילו להקריב את העולה אז הֵחֵל שִׁיר יְקֹוָק וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי השיר שנעשו ע"י דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: (כח) וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר שהשיר שורר ע"י בעלי השיר וְהַחֲצֹצְרוֹת מחצצרים מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה שלא הפסיקו עד שסיימו להקריב את העולה: (כט) וּכְכַלּוֹת לְהַעֲלוֹת כָּרְעוּ הַמֶּלֶךְ וְכָל הַנִּמְצְאִים אִתּוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (ל) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַיקֹוָק בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה בהילולים שהם כתבו והרי זה תהילים וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה שבאו אל השמחה מרוב הדביקות אל הקב"ה שהיה להם בזמן ההילול וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: פ (לא) וַיַּעַן יְחִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר עַתָּה מִלֵּאתֶם יֶדְכֶם לַיקֹוָק גֹּשׁוּ וְהָבִיאוּ זְבָחִים שלמים וְתוֹדוֹת שלמי תודה לְבֵית יְקֹוָק וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת שקרבן העולה אין בו שום חלק ואכילה ולכן מי שמביאו נקרא נדיב לב: (לב) וַיְהִי מִסְפַּר הָעֹלָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ הַקָּהָל בָּקָר שִׁבְעִים אֵילִים מֵאָה כְּבָשִׂים מָאתָיִם לְעֹלָה לַיקֹוָק כָּל אֵלֶּה היו מספר העולות: (לג) וְהַקֳּדָשִׁים ושאר הקדשים כדוגמת השלמים והתודה בָּקָר שֵׁשׁ מֵאוֹת וְצֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים: (לד) רַק הַכֹּהֲנִים הָיוּ לִמְעָט היינו שלא כולם התקדשו ולכן המלאכה הייתה רבה וְלֹא יָכְלוּ לְהַפְשִׁיט אֶת כָּל הָעֹלוֹת וַיְּחַזְּקוּם אֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם וסייעו בידם עַד כְּלוֹת הַמְּלָאכָה של ההפשט של הקרבנות וְעַד יִתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים כִּי הַלְוִיִּם יִשְׁרֵי לֵבָב לְהִתְקַדֵּשׁ שלא היו עצלים והיו מתקדשים יותר מהר מֵהַכֹּהֲנִים: (לה) וְגַם עֹלָה לָרֹב בְּחֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים וּבַנְּסָכִים לָעֹלָה וגם כאן סייעו בידם הלווים וַתִּכּוֹן מלשון הכנה עֲבוֹדַת בֵּית יְקֹוָק: (לו) וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹהִים לָעָם לעבדו ולעשות את רצונו כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר שזה היה בשנה הראשונה למלכותו: פ
משנת ההלכה
תפילה במנין בחופשה
א. היוצא לנופש צריך לוודאות שיש בסביבתו מקום בו יוכל להתפלל שחרית ומנחה בציבור, במנין של עשרה אנשים. ולא ייצא למקום בו אין מנין מכיון שעי"כ מתבטל מתפילה בציבור[19].
ב. מלבד זאת על ידי כן מפסיד את החיוב המוטל עליו של עניית קדושה ברכו קדיש ואמנים שמחוייב בהם.
ג. ובמקום בו כרוך הדבר בהפסד ממוני למשל ביוצא לעסקיו למקום בו אין מנין או כשיוצא לדבר מצוה ואפילו לראות פני חבירו וכדומה מותר לו לצאת גם אם יודע שעי"ז יתבטל מתפילה במנין[20].
ד. ואפילו אם ההפסד יגרם כתוצאה מכך שיאחר להגיע ללימודיו או עבודתו מותר לו להתפלל היחידות אמנם אסור לאדם לקום מאורח על סמך כך שיגרם לו הפסד מתפילה במנין אלא חובה עליו לקום מוקדם כדי להספיק תפילה במנין ולא לאחר לעבודתו או לימודיו.
ה. ובמקום בו אינו יכול להתפלל במנין מן הראוי שלכתחילה יתפלל תפילת שחרית כוותיקין כלומר עם הנץ החמה כי מצינו לדעת חלק מן הפוסקים שלהתפלל וותיקין אפילו ביחידות שקול יותר מלהתפלל לאחר מיכן אפילו בציבור[21].
ו. ובימי שני וחמישי יקרא לעצמו את קריאת התורה מתוך חומש או סידור.
ז. וכן בשבת אם היה צריך לשהות במקום בו אין מנין יקרא את הפרשה שנית מקרא ואחד תרגום[22].
ח. ומחוייב לחזר אחר מנין עד מקום שרחוק ממנו כדי נסיעה של 18 דקות במקום בו יש לו כלי רכב ובמקום שאין לו מרחק הליכה של שמונה עשרה דקות ממקום הימצאו.
ט. ואם הוא בתוך כדי נסיעה אם יש מנין לפניו בתוך מרחק של 72 דקות נסיעה אם הוא בכלי רכב או הליכה במקום בו הולך רגלי מחויב ללכת לשם להתפלל אבל אם צריך לחזור לאחוריו או לסטות הצידה מדרכו מחוייב לחזר אחר מנין רק אם הוא בתוך נסיעה או הליכה של שמונה עשרה דקות כנ"ל.
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] חזקוני
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] משנה ביכורים פ"א מ"ג ובמפרשים שם
[7] רבינו בחיי
[8] מצוות ה', ספר אלה המצוות מ"ע יט
[9] מצוות ה' והוא דעת הרמב"ן שכחת הלאוין ל"ת א
[10] העמק דבר
[11] העמק דבר
[12] מצוות ה' והוא דעת הסמ"ג ל"ת סד וסמ"ק כב וחזקוני כאן
[13] רבינו בחיי
[14] העמק דבר
[15] רבינו בחיי
[16] מצוות ה' והוא דעת הת"י
[17] ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות כז
[18] ספורנו
[19] הערוך השלחן בסימן צ' סעי' כ' וז"ל "ופשיטא שלא ישכים אדם לילך בדרך לדבר הרשות מעיר שיש בה ביהכ"נ ואפילו ילך קודם אור הבקר" וטיול או נופש ודאי נחשב דבר הרשות. אם יש לדון שבמקום בו הולך לראות פלאי הבורה ברוך הוא אולי יש מקום להתיר שנחשב כהולך לדבר מצוה כמו שמצינו שיש מתירים לצורך כך את איסור היציאה מארץ ישראל ויש מקום לחלק ואין כאן מקום להאריך
[20] הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה ה"א פוסק בזה בלשון, תפלת הציבור נשמעת תמיד וכו' לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור וכו'. והשו"ע באו"ח סימן צ' סעי' ט' פוסק בזה בלשון: ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור. ובשניהם הן ברמב"ם והן בשו"ע לא נזכר לשון חיוב. ובבאר היטב ס"ק י"ב, שפסק דאם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון אינו מחויב ע"פ הדין להשתדל להתפלל עם הציבור וכו'. וכן הערוה"ש שם כתב וזה שאין אנו נזהרין בזה משום שאנו הולכין בדרך לפרנסתנו ונחשב זה לדבר מצוה שהרי מצוה לפרנס אשתו וזרעו וכו' עכ"ל. וכן יעוין במג"א או"ח סימן תרע"א ס"ק י"ב "דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ ע"ש
[21] שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ה
[22] שם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה