פרשת פינחס יום ו'

מקרא

במדבר פרק כח

(כו) וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים ע"ש שתי הלחם^[1] בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק מתבואה חדשה^[2] שהם ראשונים למנחת חטים הבאה מן החדש ולחם התנופה הוא העיקר ועמו שבעה כבשים ופר בן בקר ואילים שני' ושני כבשי שלמים והעולה הנזכרת בפרשה הזאת היא חובת היום^[3] בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם כשימלאו שבעה שבועות מפסח^[4] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(כז) וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה:

(כח) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:

(כט) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(ל) שְׂעִיר עִזִּים בעצרת אין כתיב חטא. א"ל הקב"ה מכיון שקבלתם התורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתכם מימיכם^[5]  לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(לא) מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם גם הנסכים צריכים להיות תמימים שאם עלו בהם קמחים הרי הם פסולים^[6]: פ

במדבר פרק כט

(א) וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי חודש תשרי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם:

(ב) וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(ג) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאָיִל:

(ד) וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(ה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

(ו) מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כְּמִשְׁפָּטָם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: ס

(ז) וּבֶעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(ח) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד ואינם פר כהן גדול והאיל שלו כי האיל הנזכר בפרשת אחרי מות שלקח מן העם איננו זה כי על אילו ואיל העם נאמר ועשה את עולתו ואת עולת העם^[7]כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם:

(ט) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד:

(י) עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים:

(יא) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים פר ושעיר של אהרן פר ושעיר של צבור המוזכרים בפרשת אחרי מות^[8] וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם: פ

(יב) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְחַגֹּתֶם חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים:

(יג) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות, ובימי המקדש מגינין עליהם מן היסורין ולכך הענישם הכתוב בספר זכריה על חג הסוכות יותר מבשאר מצות לפי שפרי החג הסוכות מגינין עליהם^[9] פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם יִהְיוּ יש בסוכות תוספת שמחה לפי שכבר אספו כל פירותיהם ותוספת מצות סוכה וד' מינים שבלולב לפיכך יש בהן תוספת מוסף^[10]:

(יד) וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד לִשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פָּרִים שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד לִשְׁנֵי הָאֵילִם:

(טו) וְעִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְאַרְבָּעָה עָשָׂר כְּבָשִׂים:

(טז) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(יז) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנֵים עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(יח) וּמִנְחָתָם של קרבנות התמיד^[11] וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(יט) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם כל לשון נסך דשאר ימות החג קאי אנסכי יין ואנסכי מנחה ולפי שקרבנות החג חלוקים הזכירו דבר יום ביומו ^[12]: ס

(כ) וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פָּרִים עַשְׁתֵּי עָשָׂר אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כא) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כב) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כג) וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי פָּרִים עֲשָׂרָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כד) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כה) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כו) וּבַיּוֹם הַחֲמִישִׁי פָּרִים תִּשְׁעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(כז) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(כח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ: ס

(כט) וּבַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי פָּרִים שְׁמֹנָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(ל) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(לא) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וּנְסָכֶיהָ: פ

(לב) וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי פָּרִים שִׁבְעָה אֵילִם שְׁנָיִם כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר תְּמִימִם:

(לג) וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּהֶם לַפָּרִים לָאֵילִם וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כְּמִשְׁפָּטָם נאמר בשני ונסכיהם ובששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים, מכאן סמכו חכמים ז"ל רמז לניסוך המים בחג^[13]:

(לד) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד מִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ שבעים פרים הם גם כנגד חמשים ושתיים שבתות ושבעה ימי פסח ויום אחד של עצרת ויום אחד של ר"ה ויום אחד של יום הכפורים ושמונה ימי החג שבשנה עולים לשבעים^[14]: פ

(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וביום לא נאמר ללמדך שהוא יו"ט לעצמו^[15] עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם עצורים מן הסוכה שתתכנסו בשמחה מהסוכה לבתיכם ותעשו אותו יו"ט מקרא קודש^[16] כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד הקיל בקרבן שמיני עצרת להראות שלא עצרם לישראל אלא מתוך חבתם^[17] כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:

(לח) וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

(לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקֹוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לחובת המוספים לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם תקריבום ברגל שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו ונמצא עובר בבל תאחר^[18]:

במדבר פרק ל

(א) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֶת־ מֹשֶֽׁה: פ

סליק פרשת פינחס

נביא

ישעיהו פרק יד

טז. רֹאֶיךָ   אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ, אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ   כל הרואים אותך בנפילתך, ישימו ליבם ויתבוננו, הֲזֶה הָאִישׁ מַרְגִּיז הָאָרֶץ, מַרְעִישׁ מַמְלָכוֹת   האם זה האיש שהיה מחריד ומרעיש את הארץ, בהפילו ממלכות העמים ?!

יז. שָׂם תֵּבֵל   כַּמִּדְבָּר   שם ארץ מיושבת - להיות שממה, וְעָרָיו הָרָס   הרס את הערים. אֲסִירָיו   לֹא פָתַח בָּיְתָה   האסירים ששם בכלא, לא פתח להם בית הסוהר ללכת לביתם,

יח. כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם שָׁכְבוּ בְכָבוֹד אִישׁ בְּבֵיתוֹ   כל מלכי העמים, שכבו בכבוד כל אחד בקברו.

יט. וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ   כְּנֵצֶר נִתְעָב   ואתה נ"נ, הושלכת בבזיון מתוך קברך - כענף שנשחת שמשליכים אותו מהעץ, (אמרו חז"ל: בשעה שהיה נ"נ עם החיות שבע שנים, ועם הארץ המליכו את אויל מרודך בנו, וכאשר שב נבוכדנצר לדעתו, ושב אל היכלו אל בבל, ומצא את בנו יושב על כסאו - נתנו בבית האסורים. אחר שמת נ"נ, הוציאוהו העם להמליכו, והוא לא רצה למלוך, אמר איני מאמין שמת ואם יבא כמו שבא בפעם אחרת וימצאני - יהרגני, הוציאו אותו מקברו והראו לו שמת, על זה נאמר ואתה השלכת מקברך)  לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב   כהרוגים מדקירות החרב, שנקברים בבזיון בבגדיהם המגואלים בדם.  יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר, כְּפֶגֶר מוּבָס   יֵרֵד מטה בבזיון, לעומק הקבר, כפגר מובס ונרמס (הקבר נקרא אבני בור - שהאבנים מקיפים בקבר, את המת.)

כ. לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה   לא תתייחד כמלכים הנקברים בכבוד, כִּי אַרְצְךָ שִׁחַתָּ, עַמְּךָ הָרָגְתָּ   ולכן לא יכבדו אותך במותך, לֹא יִקָּרֵא לְעוֹלָם זֶרַע מְרֵעִים   בני נ"נ שהם זרע מרעים, (בנים רעים) לא יתקיימו זמן רב אחריך. (כי אחר שמת בלשצאר בנו של אויל מרודך, נכרת זרעו)

כא. הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם   הכינו לבני נ"נ הריגה, בעוון אביהם. בַּל יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ, וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים   שלא יקומו וירשו הארץ, ויתמלאו בה שונאים.

כב. וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם נְאֻם יְקֹוָק צְבָאוֹת, וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר   אקום על בבל להכריתם, שלא ישאר להם אפילו משהו משמם הגדול שהיה,  וְנִין וָנֶכֶד נְאֻם יְקֹוָק            נין - בן, ונכד - בן הבן.

כג. וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ   אשים את בבל לירושה, קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם   לקיפוד (שם עוף), ותהיה בבל מלאה באגמים של מים, וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם יְקֹוָק          צְבָאוֹת   ינקה וישמיד מבבל - כל טובה שהיתה בה.

כד. נִשְׁבַּע יְקֹוָק צְבָאוֹת לֵאמֹר, אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי   כֵּן הָיָתָה   ה' נשבע שכמו שחשב לעשות - כך יהיה. וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי   הִיא תָקוּם   ומה שחשבתי - יתקיים.

כה. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי   ומחשבתי שחשבתי היא, לשבור את אשור בא"י,  וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ   ועל הרי א"י - ארמוס אותו. וְסָר מֵעֲלֵיהֶם   עֻלּוֹ   יסור מבנ"י, העול הכבד ששמו עליהם אשור וְסֻבֳּלוֹ   מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר   והמשא שסבלו בנ"י - יסור מעל שכמם.

                                           

כו. זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ   זאת היא המחשבה מאת ה' על כל הארץ (על אשור ועל בבל) וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם   וזאת היא ידו הנטויה - להכות ראת כל הגויים.

כז. כִּי יְקֹוָק צְבָאוֹת יָעָץ, וּמִי יָפֵר   כי מחשבה זו - ה' חשב, ומי יכול לבטל אותה ?? וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה   וּמִי יְשִׁיבֶנָּה   ויד נטויה זו - מה' היא, ומי יכול להשיב אותה למקומה  שלא תכה?

כח. בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה   נבואה על פלישתים. (כי עוזיהו מלך יהודה, נילחם בפלשתים, ויפרוץ את חומת גת ואשדוד ויבנה ערים באשדוד ובפלשתים (דהי"ב כ"ו, ו'), ובימי אחז מרדו הפלשתים ופשטו בערי השפלה והנגב ולכדו חלק גדול מיהודה (דהי"ב כ"ח י"ח), עד מות אחז שמלך חזקיה - והכניעם שנית)

כט. אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ   אל תשמחו אנשי פלישתים כולכם, כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ   שנשבר המטה שהיכה בך, שהתחזקתם בזמן אחז על ישראל, כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ   יֵצֵא צֶפַע   מזרע עזיהו, שנמשל לנחש שהיכה בכם, יֵצֵא נחש צפע, הוא חזקיהו - שישוב ביתר עוז, ויכבוש אתכם שנית, וּפִרְיוֹ   שָׂרָף מְעוֹפֵף   ופרי השורש הזה (חזקיהו - שיצא מזרע עזיהו) - יהיה כנחש שרף, המעופף ממקום למקום - להכות בפלישתים.

ל. וְרָעוּ   בְּכוֹרֵי דַלִּים   ישראל שעד עתה היו הבכורים שבדלים - ירעו במרעה הטוב, וְאֶבְיוֹנִים   לָבֶטַח יִרְבָּצוּ   וישראל שהיו עד עתה כאביונים - ירבצו במרעה בבטחה,  וְהֵמַתִּי בָרָעָב   שָׁרְשֵׁךְ   שורש, עיקר מאנשי פלישתים - ימותו ברעב, וּשְׁאֵרִיתֵךְ   יַהֲרֹג   והנשארים מהרעב - יהרוג חזקיהו^[19].

לא. הֵילִילִי שַׁעַר, זַעֲקִי עִיר   השמיעו יללה וזעקה - על שנחרבו השערים והערים, נָמוֹג פְּלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ   ימסו, ימותו כל אנשי פלשתים, כִּי מִצָּפוֹן   עָשָׁן בָּא   כי חזקיהו, שבא מצפון לארץ פלישתים, יביא עליכם עשן (פורענות), וְאֵין בּוֹדֵד בְּמוֹעָדָיו   וכשיתאספו להוועד ולבוא עליכם - לא יבואו בודדים, אלא עם רב מאוד,

לב. וּמַה יַּעֲנֶה מַלְאֲכֵי גוֹי   ומה יענו שליחי העמים, ההולכים מארץ לארץ לספר החדשות,  כִּי יְקֹוָק יִסַּד צִיּוֹן   ה' שם יסוד גדול בציון, (שסנחריב לא גבר על ירושלים)  וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ   ושם בציון יסתתרו ישראל מפני סנחריב, שלא יוכל לכבשה.

כתובים

דברי הימים ב פרק יח

(ז) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרוֹשׁ אֶת יְקֹוָק מֵאֹתוֹ שתוכל לדרוש את ה' מעמו וַאֲנִי שְׂנֵאתִיהוּ כִּי אֵינֶנּוּ מִתְנַבֵּא עָלַי לְטוֹבָה כִּי כָל יָמָיו לְרָעָה הוּא מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָא וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן שהרי הוא רק אומר את מה שהקב"ה שם בפיו: (ח) וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד שר אחד משריו וַיֹּאמֶר אמור למיכיהו שיבוא מַהֵר מיכהו מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָא: (ט) וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בגדי מלוכה וְיֹשְׁבִים בְּגֹרֶן פֶּתַח בגורן שעמד מול שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם: (י) וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה אחד מנביאי הבעל קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלּוֹתָם היינו תחזק להתגבר עליהם כמשל שבקרניים ינגח אותם והסיבה שהוא עשה דוגמא הייתה כי כך הייתה דרכם של נביאי ה': (יא) וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְקֹוָק בְּיַד הַמֶּלֶךְ: (יב) וְהַמַּלְאָךְ והשליח אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא לְמִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה דִּבְרֵי הַנְּבִאִים פֶּה אֶחָד בהסכמה אחת מנבאים טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ ולכן וִיהִי נָא דְבָרְךָ כְּאַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ גם אתה טּוֹב היינו שהנבואה שלך תהיה טובה למלך: (יג) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי יְקֹוָק כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר אֱלֹהַי רק אֹתוֹ אֲדַבֵּר: (יד) וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ יהושפט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָה הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ וְיִנָּתְנוּ בְּיֶדְכֶם וכאן לא אמר נבואה אלא אמר מעצמו כברכה שהלוואי וינצחו והקב"ה מסור את אנשי רמות גלעד בידיהם[20]: (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים לא פעם ולא פעמיים אלא כמה פעמים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת ולא דברי שקר ולא דברי לעג בְּשֵׁם יְקֹוָק שידע שאינו מדבר בשם ה' אך לא ידע אם מברך מעצמו או לועג: (טז) וַיֹּאמֶר מיכיהו רָאִיתִי במראה הנבואה אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים מפוזרים עַל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶן רֹעֶה להנהיג אותם ביחד וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה שמכיוון שאין להם מנהיג עדיף שיחזרו הביתה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם היינו שהמלך אחאב ימות וכל העם יחזרו בשלום: (יז) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אחאב אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָשמפני השנאה לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם לְרָע ובאמת זה לא דבר ה': ס (יח) עונה מיכיהו וַיֹּאמֶר לָכֵן מכיוון שאתה חושד שאני לא אומר את דבר ה' שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק ותראה האמת איתי רָאִיתִי אֶת יְקֹוָק יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ שבימין עומדים מלמדי הזכות ולשמאל עומדים מלמדי החובה: (יט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לעומדים מצדדיו מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד שכבר נגזר דינו לחובה וַיֹּאמֶר זֶה אֹמֵר כָּכָה ברעיון אחד וְזֶה אֹמֵר כָּכָה ברעיון אחר: (כ) וַיֵּצֵא הָרוּחַ רוחו של נבות היזרעאלי וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו בַּמָּה: (כא) וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי לְרוּחַ שֶׁקֶר אדבר שקר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו להבטיח לו הצלחה במלחמה וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכַל ותצליח והוא יצא למלחמה צֵא וַעֲשֵׂה כֵן להזדרז:

משנת ההלכה

צום שבעה עשר בתמוז

הובקעה העיר

א.  זה היה מעשה בחורבן בית שני שחומת ירושלים נבקעה בי"ז בתמוז וטיטוס וחילותיו פרצו לעיר. ואילו בחורבן הבית הראשון שבימי צדקיהו המלך, כתוב (ירמיה נב): בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה וגו': ובירושלמי אמרו, שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמפני הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה הדבר בתשעה בתמוז ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ידע והנביא ידע, הוא כתב ביד הנביא ירמיהו בתשעה לחֹדש כפי שסבר העם, כדי להראות שכביכול עמם הוא בצרה, וכביכול, אפילו חשבונותיו שלו נתקלקלו, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע. אך דעת הבבלי (תענית כח:) שבבית ראשון באמת הובקעה בעיר בט' בתמוז רק חז"ל קבעו את יום הצום על הצרה הקשה והקרובה יותר אלינו שהיא חרבן בית שני שבו הובקעה העיר בי"ז בתמוז[21] (מהרש"א תענית שם ותוד"ה זה ר"ה יח:)

שרף אפוסטמוס את התורה

ב.   מאורע זה שנזכר במשנה אין פרטיו ידועים מן המקורות הראשונים. בירושלמי רק נזכר: 'היכן שרפה? ר' אחא אומר: במעברות של לוד; ורבנן אומרים: במעברות של טרלוסא': האחרונים משערים שמעשה זה מתיחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס, ועל אותה עת מספר יוספוס פלביוס כדברים האלה "אחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו באש - - - מכל העברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש. לפי השערה זו היה אותו מעשה בי"ז בתמוז כמה שנים קודם החורבן השני. ונתחלף שם סטפנוס באפוסטמוס, וחילופי שם כאלה מצויים רבים ואחרים שמיחסים מעשה זה לאנטיוכוס אפיפנוס, שמסופר עליו ועל אנשיו: 'וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש'.

הועמד צלם בהיכל

ג.     יש מפרשים, שגם זה ממעשה אפוסטמוס הרשע שעשה באותו יום, בשבעה עשר בתמוז; ויש מפרשים אותו על הצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל, ואותו היום י"ז בתמוז היה גם כן.

 

---

[1] רש"י

[2] פי' ר' יוסף בכור שור

[3] אבע"ז

[4] ת"י

[5] חזקוני תנן התם בסוף מסכת ר"ה דבני מערבא ר' משרשיא אומר בשם רבי אחא בכל הקרבנות כתוב חטאת וכו'

[6] רש"י

[7] אבע"ז

[8] בעלי התוספות

[9] חזקוני

[10] חזקוני

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] חזקוני

[13] רבינו בחיי

[14] חזקוני

[15] חזקוני ועיין ברבינו בחיי "שמיני עצרת רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב, פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קרבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמו, כלומר ברכה ותפילה שמזכירין בו את יום שמיני חג העצרת הזה, ואין יושבים בו בסוכה, ולענין שהחיינו, ולענין אבלות, שהקובר מתו ערב הרגל בטילה ממנו מחמת שמיני זה גזירת שלושים שנתנו חכמים לאסור תספורת, כמו שאמרו (מועד קטן כ.) יום אחד לפני החג חשוב כשבעת ימי אבלות, והחג שבעה, ושמיני שלו שהוא כשבעה הרי כאן עשרים ואחד יום, וימנה עוד תשעה ויהא מותר בתספורת"

[16] ת"א ת"י ורש"י ורבינו בחיי פי' על דרך הפשט עצורים מן עשיית מלאכה ולפ"יז פי' הכתוב עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם עצורים מ - כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ

[17] חזקוני

[18] רש"י

[19] " הוּא הִכָּה אֶת פְּלִשְׁתִּים עַד עַזָּה וְאֶת גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר" מלכים ב' יח,ח.

[20] ולפי פירוש אחר אמר את זה בצורה לעגנית כסגנון נביאי הבעל

[21] ועיין חידושי הריטב"א ראש השנה שם "וא"ת והלא עיקר גזירת התענית על חורבן ראשון הוה ובט' בתמוז קבעוהו שבו הובקעה העיר, וא"כ למה אנו מתענין היום בי"ז בתמוז שהיתה בקיעה שניה, ואם מפני שנבקעה בשניה בי"ז נתענה בשניהן, ומה שקשה יותר הוא מה שאמרו בפ"ק דמגילה (ה' ב') על רבי שרחץ בי"ז בתמוז והיינו מטעמא דרב פפא .... ויש לנו לומר שלפי שהיו יודעים הנביאים חורבן בית שני הניחו הצומות הראשונות כמו שאמרנו לעיל, ולפיכך כשהניחו תענית תמוז שיהיה צום בזמן השמד ושיהא ברצון בזמן שאין שמד לא על ט' בתמוז הניחוהו שהרי יודעין היו הבקיעה השניה שיהא עתידה להיות אלא עקרוהו ממקומו וקבעוהו בי"ז, כי קשה היה הדבר שיתענו על הבקיעה הישנה ולא יתענו על החדשה שהיתה חמורה וקשה יותר, וגם היה קשה לגזור שתי תענית בחודש אחד, אלא כיון דשם בקיעה אחת היא וגם שתיהן בחדש אחד קבעו התענית על שתיהן בי"ז בו בבקיעה שניה שהיא אבל חדש..... ואפשר עוד לומר שאף נביאים הראשונים שגזרו התענית יודעין היו בחורבן בית שני ולא קבעוהו בתשעה בו דוקא, אלא בחדש זה, שלא מצינו שנקרא אלא צום הרביעי, אבל אין צריך לכך.