מקרא
במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ[1] לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט[2]:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן[3] אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ לא יעשה דבריו חולין אלא[4] - כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ ברשות אביה בִּנְעֻרֶיהָ ולא קטנה שאין נדרה נדר ולא בוגרת שאינה ברשות אביה אלא נערה מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי[5]:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ אפילו מה שלא שמע אלא השמיעוהו אחרים[6] וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(ו) וְאִם הֵנִיא הסיר את הנדר והפר אותו[7] אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דוקא אבל ביום אחר אינו מפר[8] כָּל נְדָרֶיהָ גם נדרים שאינם עינוי נפש[9] וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על שנדרה מה שאין בידה לקיים כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה, והיה נדרה על דעת לקיים[10]:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אין בטוי אלא שבועה כענין שנאמר כי תשבע לבטא בשפתים[11] אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ זה ארוס שלה[12] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שאם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך. ואיכא תנאי דאמרי מעת לעת ולית הלכתא כוותייה[13] וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ אפילו הפר האב, שאין הפרת האב כלום בלא הפרת הארוס[14]:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ בעלה של המאורסת יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים ולא רצו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה בפשטות מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, וקבלת חז"ל תכריע[15] וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ אם הפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה[16]:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מן הנישואין או בוגרת מן האירוסין[17] כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ ואפילו אם נשאת אח"כ אין בעלה מפר[18]:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ שהיא לגמרי ברשות אשה דהיינו בעלה ונשאת לו[19] נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם ואין לאב כלום באשה זו אפילו אם היא נערה[20]:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ אפילו נשבעה או נדרה בשם ה'[21] לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם ואפילו אם לא ידעה שבעלה הפר ועברה על הנדר בכל זאת[22]- וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על כך שהוציאה שם שמים:
(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ לימדך הכתוב כי מה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו אין זה בכל הנדרים שבעולם אלא דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שלא תרחץ ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ושלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתאפר וכיוצא בהן, ואפילו אסרה על עצמה פירות חנוני פלוני, יפר, וכל שכן שמפר דברים שבינו לבינה בעניני צניעות, ממה שכתוב בין איש לאשתו, ובשני ענינים אלו הוא שיש לבעל כח להפר לפי שהיא משועבדת לו בשני דברים, של עינוי נפש שיראה אותה יפה ושלא תתענה ולא תצטער, אבל דברים אחרים חוץ מהן שנדרה בהן האשה אין לבעל כח להפר אלא צריכה היתר חכם על ידי חרטה כשאר בני אדם[23] אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אחר דהיינו שעבר אותו היום ששמע ונכנס יום אחר ובא ללמדנו שאינו מפר אלא עד השקיעה של יום שמעו[24] וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה, שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה[25] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ לימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם[26]:
(יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: פ
נביא
ישעיה פרק טו
א. מַשָּׂא מוֹאָב נבואה על מואב, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב, נִדְמָה בלילה יבוא האוייב (סנחריב) לשדוד את העיר ער שבמואב, ותכרת מואב. כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב, נִדְמָה ובלילה בא האוייב על העיר קיר מואב, ונכרתה גם היא,
ב. עָלָה הַבַּיִת, וְדִיבֹן הַבָּמוֹת עלה מואב לבית הע"ז, ואנשי דיבון אל הבמות, לְבֶכִי לבכות לע"ז - שינצלו מהאוייב. עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל מואב יְיַלְלוּ על חורבן הערים: נבו ומידבא, בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה שימרטו שערות ראשיהם מצער החורבן, כָּל זָקָן גְּרוּעָה יתלשו שערות הזקן, כך שהזקן יגרע - ויחסרו שערותיו.
ג. בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק ברחובות יחגרו שקים, מצער ואבילות, עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל על גגות הבתים וברחובות - יְיַלְלוּ, יֹרֵד בַּבֶּכִי יגנחו וייללו בבכיה גדולה, (ירדו, כמו: "...וירדתי על ההרים" שופטים, וכמו: "...אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה". תהילים נה, ג),
ד. וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה זעקו אנשי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה מהרעה, עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם כך, שעד העיר יהץ - נשמע קולם. עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ גם חיילי מואב נתנו קולם - בתרועה של בכי ויללה,נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ נפשו של מואב - הריעה תרועת בכי על עצמם.
ה. לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק ליבי כואב וזועק, בצרת אנשי מואב, בְּרִיחֶה עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּהָ על שצריכים אנשי מואב, שנמשלו לעֶגְלָה שנולדה שלישית - שהיא המשובחת ביותר (כמו בירמיהו מח', לד') - לברוח עד צוער - מפחד האוייב, כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ במעלה הלוחית (שם מקום במואב), יעלה הבכי, אצל הבורחים מהאוייב. כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ בדרך חורנים, יתעוררו לזעוק זעקה של שבר.
ו. כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ המים בנהר נמרים - יהיו שוממים(שמֵי הנהר - יבשו) כִּי יָבֵשׁ חָצִיר החציר התייבש והתקלקל, כָּלָה דֶשֶׁא יכלה ויגמר הדשא, למרעה הבהמות. יֶרֶק לֹא הָיָה לא יהיה - למרעה הבהמות.
ז. עַל כֵּן בגלל הפחד מהאוייב, יִתְרָה עָשָׂה את כל יתרון העושר, שאספו ושמרו אנשי מואב, וּפְקֻדָּתָם יפקידו ויחביאו במנוסתם, עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם ישאו אנשי מואב את הממון שאספו - לנחל ערבים - להחביא את עושרם בין עצי הערבה.
ח. כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב שאת כל גבול מואב הקיפה זעקת השבר מהאוייב, עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ, וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ היללה תגיע עד הערים אֶגְלַיִם וּבְאֵר אֵילִים - שבגבול במואב.
ט. כִּי מֵי דִימוֹן מָלְאוּ דָם מי נהר דימון שבמואב - התמלא בדם ההרוגים, כִּי אָשִׁית ואשִֹים, עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת אוסיף עוד ועוד דם הרוגים - בנהר דימון, לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה על הפליטים, הניצולים מאנשי מואב - יבוא האריה - לטורפם, וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה ולשארית שישארו באדמת מואב.(יבוא האריה)
ישעיה פרק טז
א. שִׁלְחוּ כַר, משֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן הכרים, הכבשים, שהייתם רגילים לשלוח כמס - למלך ישראל[27], הייתם צריכים לשלוח למלך יהודה (יהושפט), שהיה מלך צדיק, ואם היה מושל ארץ מואב שולח המס, מסלע מדברה - (עיר המלוכה במואב) - למלך יהודה שהיה בהר בית ציון (ירושלים) - לא היתה באה עליהם הפורענות הגדולה הזו.
ב. וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד מואב יהיה כעוף שנודד ממקום למקום, קֵן מְשֻׁלָּח וכמו האפרוחים ששולחו מהקן, להיות נודדות ממקום למקום. תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן כך, ילקחו תושבי הערים במואב(בנות מואב) - לעבור מארנון שבגבול מואב - לגלות.
ג. הָבִיאִי עֵצָה, עֲשׂוּ פְלִילָה היה לכם (מואב), לחשוב מחשבה, ולעשות משפט[28] - להצלת בנ"י מפני סנחריב, (כמו שעשה אברהם להצלת לוט - אבי מואב), שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ, בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם הייתם צריכים, לשים לבנ"י - צל כמו הלילה (להגן על בנ"י - הבורחים דרך ארצך), מפני חום הצהרים, (הצרה של בנ"י מפני האוייב, נמשלה לחום הצהרים) סַתְּרִי נִדָּחִים הייתם צריכים להסתיר הנידחים מארצם (את בנ"י - שברחו מסנחריב, דרך ארץ מואב), נֹדֵד אַל תְּגַלִּי ולא לגלות לאוייב, היכן מסתתר הנודד, בנ"י.
ד. יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי, מוֹאָב אנשי מואב ! הייתם צריכים להניח לבנ"י שנידחו מארצם - לגור בארצך, הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד להניח להם להסתר בארצך, מפני השודד שבא עליהם(סנחריב) כִּי אָפֵס הַמֵּץ, כָּלָה שֹׁד, תַּמּוּ רֹמֵס מִן הָאָרֶץ אם הייתם מגנים עליהם, היו יכולים לשוב לא"י, שהרי המוצץ דמם (אשור) - הסתלק מארצם, כלה השודד (אשור) - מארצם, נגמרו (מתו) מי שרמס את ארצם.(אשור)
ה. וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא כסא מלכות חזקיה, יעמוד נכון, ומתקיים במקומו, בזכות החסד שיעשה, וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת שתתקיים מלכותו, בְּאֹהֶל דָּוִד בבית מלכות בית דוד.
שֹׁפֵט, וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט, וּמְהִר צֶדֶק ישפוט ויבקש לעשות משפט צדק - בזריזות הראויה.
ו. שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב, גֵּא מְאֹד שמואב התגאה מאוד, גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ על גאוותו הרבה, וְעֶבְרָתוֹ ועל כעסו הרב על העמים שסביבו, לֹא כֵן בַּדָּיו לא דבר כן ונכון, עשו גיבוריו שהרעו לבנ"י, והיו כפויי טובה.
כתובים
דברי הימים ב פרק יח
(כב) וְעַתָּה הִנֵּה בהשגחה נָתַן יְקֹוָק רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה אבל וַיקֹוָק דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה כשאני אדבר בשם ה': ס (כג) וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה נביא הבעל וַיַּךְ אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ יְקֹוָק מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ: (כד) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא ביום המלחמה תראה שכן יהיה היינו שאחאב ימות אז אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא תחביא את עצמך שהוא לא יעניש אותך: (כה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קְחוּ אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֻהוּ אֶל אָמוֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ: (כו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ בדוחק רק מה שהוא צריך כדי לחיות עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם: (כז) וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְקֹוָק בִּי ואז תוכל להגיד שהמצאתי הכל מליבי וַיֹּאמֶר בקול להשמיע לכולם שִׁמְעוּ עַמִּים השבטים כֻּלָּם: פ (כח) וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל רָמֹת גִּלְעָד: (כט) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבוֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ בַּמִּלְחָמָה היינו שאתה יהושפט יכול לבוא בבגדי מלכות כי אין חשש עליך כי עליך הנביא לא התנבא פורענות אבל עלי כן אז אני אתחפש ואראה כאחד העם. ואפילו שאחאב לא האמין לדברי הנביא הוא עדיין חשש: (ל) וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל היינו עזבו את החיילים ורק כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ: (לא) וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט שראוהו בבגדי מלכות וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט לאנשיו שיבואו לעזור לו וַיקֹוָק עֲזָרוֹ ולא אנשיו וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ: (לב) וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב שבאו לעזור לו אנשי יהודה מיד הבינו שזה לא מלך ישראלכִּי לֹא הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּשֻׁבוּ מֵאַחֲרָיו: (לג) וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ בתמימות ולא התכווין לכוון על אחאב כי לא ידע מיהו אך החץ פגע בו וַיַּךְ אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן שהשריון היה עשוי קשקשים והחץ נכנס בינותם וַיֹּאמֶר אחאב לָרַכָּב למוליך את המרכבה הֲפֹךְ ידיך יָדְךָ לשוב לאחור וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי נהייתי חולה ולא גילה לו שהוא נפגע כדי לא לעורר מהומה: (לד) וַתַּעַל הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא למעלה ונתחזקו מערכה מול מערכה וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה מַעֲמִיד בַּמֶּרְכָּבָה הוא התחזק והתגבר לעמוד במלחמה כדי שאנשיו לא ירגישו שיש בעיה ואז הם יפחדו נֹכַח אֲרָם עַד הָעָרֶב וַיָּמָת לְעֵת בּוֹא הַשָּׁמֶשׁ בזמן שקיעת החמה:
דברי הימים ב פרק יט
(א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם: (ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו לקראתו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי יְקֹוָק תֶּאֱהָב הייתכן שהלכת לעזור לרשע אחאב וּבָזֹאת ובעבור זה יש עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְקֹוָק:
משנת ההלכה
צום שבעה עשר בתמוז
דיני התענית
א. הקלו בצום י"ז בתמוז (וכן הדין בצום גדליה ועשרה בטבת) שלא קבלוהו אלא מתחילת היום, כלומר משעלה עמוד השחר; אך לא בלילה שלפניו. ולכן בלילה מותר לאכול ולשתות. אמנם מי שרוצה לקום קודם עלות השחר כדי לאכול, צריך להתנות קודם לכתו לישון שדעתו לקום לאכול. וצריך לסיים לאכול חצי שעה קודם עמוד השחר.
ב. חולה, אפילו אין בו סכנה אלא צריך לנוח במיטתו מחמת חוליו, פטור מלהתענות. וכדאי לעשות שאלת חכם. נשים עוברות אם יכולות צריכות לנסות להתחיל לצום, אמנם אם מרגישות חולשה, סחרחורת, בחילות וכדומה ,יפסיקו מיד לצום. ומי שיודעת שאינה צמה בקלות אין לה לצום, ואין להחמיר. ועכ"פ כדאי לעשות בכל ענין שאלת חכם.
ג. נשים מניקות, אם התינוק אינו מקבל שום תוספות מלבד ההנקה, לא תצומנה, ואם התינוק ניזון גם מדברים אחרים, צריכה לנסות לצום, ודינם כעוברות. ועכ"פ תעשה שאלת חכם.
ד. גם הפטורים מלצום, אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתיה במאכלים משובחים, רק יאכלו כפי הצריך להם. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על פי שפטורים מתענית, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, מאכלים פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור.
ה. מי שצריך לעבוד עבודה פיזית ביום הצום, וחושש שמא לא יוכל לצום, ינסה לדחות את עבודתו ליום אחר, ואם אינו יכול מותר לו לעבוד, ויצום כמה שיכול, ואם נחלש מחמת עבודתו וחייב לאכול ולשתות, הרי הוא כחולה ומותר לו. ועכ"פ יעשה שאלת חכם.
ו. מי שבטעות אכל או שתה עליו להמשיך לצום כרגיל.
ז. אין לשטוף את הפה ולצחצח שיניים ביום הצום. אמנם מי שמצטער יכול להשתמש במי פה, אם הם מרים או חריפים, ואינם ראויים לשתייה. ומי שסובל מאד יכול לשטוף את במים ויזהר מאד שלא לבלוע.
ח. אין בצום זה איסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל. אף על פי כן אדם בריא, אם בעל נפש הוא, יחמיר ברחיצה וסיכה, אך לא בנעילת הסנדל שלא יראה מגוחך.
ט. קורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה.
י. במנחה בתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים 'עננו' ב'שומע תפלה', ומנהג הספרדים לאומרו גם בשחרית .
יא. כל יחיד אומר 'עננו' במנחה אפילו אינו גומר התענית עד הערב. אבל אם כבר אכל, אינו אומר 'עננו'. וכן לא יעלה לתורה מפני שהקריאה היא של תענית והוא אינו מתענה. אבל אם נקרא לעלות, עולה מפני כבוד התורה.
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] חזקוני
[7] רש"י אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] ר' יוסף בכור שור
[10] ספורנו
[11] חזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבל נערה מו האירוסין חוזרת לרשות האב להפרת נדרים. רש"י
[18] הכתב והקבלה
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] העמק דבר
[22] ת"י
[23] רבינו בחיי
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] ספורנו
[26] רמב"ן אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה
[27] שמישע מלך מואב, היה נותן מס לאחאב מלך ישראל, מאה אלף כרים (מלכים ב' פרק ג'), ובמות אחאב, מרד - ולא שלח עוד הכבשים - לבנו יהורם.
[28] כמו:"ונתן בפלילים". שמות כא', כב'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה