מקרא
במדבר פרק כא
(י) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת בצלמון ובפונון שבין הור ההר ואובות, כמו שכתו' בפר' אלה מסעי, ושם היתה מכת הנחשים. ומשם באו אחר המכה לאובות[1]:
(יא) וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת כאן הפכו פניהם לצפון[2] וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים לשון ארץ חריבה. כמו וירושלים עיים תהיה[3]. והוא דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי[4] בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ במזרחה של ארץ מואב:
(יב) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ בְּנַחַל זָרֶד ובפרשת מסעי כתיב שמעיים באו להם לדיבון גד, אלא ששם מונה המקומות וכאן מונה שם הנהרות, על שם שרוצה לירד ולספר במעשה הבאר[5]:
(יג) מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבֻל הָאֱמֹרִי ארנון שם הנהר, והם חנו מעבר הנהר לצד ארץ סיחון, כי היו מקיפין ארץ מואב, ועברו במזרחה של ארץ מואב והניחו ארץ מואב למערב ועברו מעבר ארנון לצד ארץ סיחון. היוצא מגבול האמורי, שהנהר יוצא ונובע מגבול האמורי ונמשך והולך בין מואב ובין האמורי שהנהר מפסיק בין שני הגבולים, ובאותו שעה היה ארנון גבול מואב[6] כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי:
(יד) עַל כֵּן יֵאָמַר על אלו המסעות שחזרו לאחוריהם והקיפו את ארץ אדום[7] בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְקֹוָק שהיו בדורות ההם אנשים חכמים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים, שנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם לה' כי לו המה באמת[8] אֶת וָהֵב בְּסוּפָה את העיר שנתנה להם (והב מלשון יהב) בסופה הכל השמיד ה' בסופה ובסערה, כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה[9] וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן הנחל ראשון ששתו מנו ברשות עצמם, היה ארנון שהיה מפסיק בין מואב ובין סיחון שנעשה אח"כ לכיבוש ישראל:
(טו) וְאֶשֶׁד כמו "ושפך"[10] הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב שהיה נוטה בתוך ארצם וישיבתם של בני ער דהיינו מואב, שהיו יושבים מכאן ומכאן, עתה נשען הנחל וסמוך לגבול מואב שאין גבולם עובר הנחל:
(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה מאותם הנחלים נבעה הבאר שנתן להם הקב"ה[11] הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס
(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל כשנתנה להם אותו הבאר ישיר ישראל מחמת שמחה כי נהפכו ממות לחיים כי היו יריאים למות בצמא הם ומקניהם. אבל משה לא שר לפי שנכשל בו[12].אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ דרך משוררים וצועקין ענו לה הרימו קול לה. שכל השירה לא אמרו כל קהל יעקב אלא ישראל שהם גדולי תורה. ואמרו לכל העם שהם יענו על כל פרט עלי באר, וכך אמרו ישראל "אר חפרוה שרים" וכולם אנו "עלי באר". אמרו עוד "כרוה נדיבי העם" ענו "עלי באר" עד סיום השירה[13]:
(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים משה ואהרון כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם במטה שחקוק עליו שם ה' וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה ומן המדבר שהוא ארץ ציה וצמאון ניתנה לנו מתנה גדולה כזו, והיא מתנת הבאר[14]:
(יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת ומן המתנה הזו באו לנחלי ארנון שנעשו שם כל הנסים הגדולים. וכן כל לשון השירה הוא סיפור חסדיו של הקב"ה וטובותיו שהגדיל לעשות עם ישראל. ומנחלי ארנון באו לבמות, כלומר למלחמות סיחון ועוג שהיו מלכים אדירים וקראם במות[15]:
(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן הגיא עד ראש הפסגה הנשקפה על פני הארץ שהיא כולה יליל ישימון אין בו נחל אחר כי אם זה וכל זמן זה היתה הבאר עמם[16]:פ
(כא) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר:
(כב) אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:
(כג) וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ בסביבות גבלו וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה שם היו חונים, כדכתיב לעיל ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר[17] וַיָּבֹא יָהְצָה ליהץ וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:
(כד) וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן שמשם לא כבש כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא בלעם ובעור אביו ששכרם סיחון לקלל את מואב[18]:
(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ כפריה:
נביא
ישעיהו פרק ו
יא. וָאֹמַר עַד מָתַי יְקֹוָק יכבידו ליבם, ולא ישובו בתשובה. וַיֹּאמֶר ה'. עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם, וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה עד שתבוא עליהם הפורענות והגלות - יוסיפו להכביד ליבם. (שאו, תשאה - לשון שממה.)
יב. וְרִחַק יְקֹוָק אֶת הָאָדָם מארצם. וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ הארץ תשאר עזובה מהם - זמן רב.
יג. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה עוד ימלכו 10 מלכים אחר עזיהו, עד שיבוא החורבן על יהודה וירושלים. (יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיה, יואחז, יהויכין, יהויקים, צדקיהו.) וְשָׁבָה, וְהָיְתָה לְבָעֵר ובימי צדקיהו, תשוב ירושלים, ויבערו ויכלו ממנה את ישראל. כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן כעצי האלה והאלון, אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם בעונת הסתיו, נושרים כל העלים מהעץ, עד שנשאר ניצב, רק הגזע - ערום מעלים. זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ ומי היא מצבתה (הגזע שנשאר ניצב) של ירושלים ? זרע קודש - אלו שישארו בה ולא ילכו לגלות.
ישעיהו פרק ז
א. וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן יוֹתָם בֶּן עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם, וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם, לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לא יכל רצין עם פקח, לכבוש את ירושלים.
ב. וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר למלך אחז ממלכות דוד.(לפי שהיה רשע לא הזכיר את שמו) נָחָה אֲרָם עַל אֶפְרָיִם - חנו ארם עם אפרים (מלכות ישראל), עליכם למלחמה. וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ פחד לבבו. כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ כעצי היער הנעים מהרוח.
ג. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְשַׁעְיָהוּ, צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה, וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ - ציוה על ישעיהו שיֵצא עם בנו שאר ישוב, לקראת המלך אחז. אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה ובקצה של תעלת המים היוצאת מהבריכה העליונה, (היו שתי בריכות), תפגוש את אחז. אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס במסילה (שטח סלול וכבוש) שבשדה כובס (שמכבסים בו הבגדים)
ד. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט תאמר לאחז, השמר מלעשות מלחמה, ושב בשקט ובשלווה, אַל תִּירָא, וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ אל תפחד, מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה שרצין מלך ארם, ופקח בן רמליהו מלך ישראל, יהיו בעיניך, כשני זנבות אודים שכבתה מהם האש, ולא יוכלו להזיק לך,(האוד, הוא העץ שהופכים בו האש, ואין בו כוח להדליק אש מעצמו) בָּחֳרִי אַף, רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ ואל תחשוש מרצין ופקח, שבאים אליך בכעס רב.
ה. יַעַן כִּי יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה אֶפְרַיִם וּבֶן רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר בגלל שחשבו עליך ארם ופקח, מחשבה רעה ואמרו:
ו. נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה נעלה ונעשה מצור על ירושלים, עד שיתעוררו ויפתחו לנו השערים, וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ ונבקיע החומה, להיות העיר כבושה בידינו. וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ, אֵת בֶּן טָבְאַל נמליך בירושלים את בן טבאל. (איש מבני אפרים)
ז. כֹּה אָמַר יְקֹוָק אלוהים לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה לא תקום ולא יצליחו, במחשבתם הרעה.
ח. כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק, וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין כי רצין מלך על דמשק שבארץ ארם, ואין לא שייכות לירושלים. וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה, יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם ולא רק שלא יכבשו את ירושלים, אלא שבתוך 65 שנה(מהרעש, בזמן עזיהו), ישברו ויִגְלו ארם - מארצם, ועשרת השבטים - מא"י, בזמן הושע בן אלה.
ט. וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן, וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן רְמַלְיָהוּ ופקח בן רמליהו מלך על ישראל, ולא על ירושלים, אִם לֹא תַאֲמִינוּ אם לא תאמינו בנבואתי זו, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ אין זאת, אלא, בגלל שאין בכם אמונה חזקה בַּה'.
י. וַיּוֹסֶף יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל אָחָז לֵאמֹר ע"י ישעיהו.
יא. שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בקש איזה אות מה', שנבואה זו תתקיים. הַעְמֵק שְׁאָלָה, אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה בקש אות בעומק התהום, או אות בשמיים למעלה.
יב. וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת יְקֹוָק שברוב רשעותו, לא רצה שיתקדש שם ה'.
כתובים
דברי הימים ב פרק י
(כב) וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וְחָכְמָה: (כג) וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה שהיו חפצים לראות את פניו ו- לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן הָאֱלֹהִים בְּלִבּוֹ: (כד) וְהֵם מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כי זה לא כבוד לבוא לפני המלך בידים ריקות כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת בגדים נֵשֶׁק כלי מלחמה וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה שהיה המנהג שלהם לבוא פעם אחת בשנה: פ (כה) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְיוֹת אורוות סוּסִים ובכל אורווה עמדו עשרה סוסים סה"כ ארבעים אלף סוסים וּמַרְכָּבוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים ומקצתם הוא השאיר וַיַּנִּיחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וחלקם נשארו וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם וכאן עבר על לא ירבה לו סוסים: (כו) וַיְהִי מוֹשֵׁל בְּכָל הַמְּלָכִים מִן הַנָּהָר שיוצא מעדן והכוונה היא לצד מזרח וְעַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם: (כז) וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים שהיו מונחים ברחובות העיר כמו אבנים ובגלל שהם היו כ"כ כבדים, לא היה שייך לגנבם וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר גדלו בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב: (כח) וּמוֹצִיאִים סוּסִים מִמִּצְרַיִם ואנשי מצרים היו מוציאים סוסים מארצם עבור לִשְׁלֹמֹה וכן וּמִכָּל הָאֲרָצוֹת: (כט) וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים בראשית ימיו וְהָאַחֲרוֹנִים ובאחריתם הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל נְבוּאַת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִישנתנבא שמלכותו נקרעה ממנו ונתנה לירבעם וּבַחֲזוֹת יעדי יֶעְדּוֹ הַחֹזֶה עַל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וכל הספרים הללו אינם בנמצא בידינו: (ל) וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלִַם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה גם אביו דוד מלך ארבעים שנה אך היו מחולקות לשבע שנים בחברון ו-33 בירושלים: (לא) וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
דברי הימים ב פרק י
בסוף ימיו של שלמה ולאחר שנשא נשים נכריות אמר הקב"ה לקרוע את מלכותו של שלמה לשתים לאחר מותו.
רחבעם בן שלמה היה בנו של שלמה מנעמה העמונית.
ירבעם בן נבט משבט אפרים היה ממונה מטעם שלמה על נחלת בית יוסף (להיות אחראי על המיסים וכדו') והוכיח את שלמה ברבים, ואף חלץ בפניו את תפיליו ובשל כך נאלץ לברוח למצרים.
אחרי ששלמה נפטר התכנסו כל ישראל להמליך את רחבעם בשכם וכשירבעם שמע שמת שלמה הוא חזר ממצרים. רחבעם לא שמע לעצת הזקנים ולא הסכים להקל את עול המיסים, וכך השבטים הצפוניים המליכו את ירבעם עליהם למלך.
(א) וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה שהיה בנחלת יוסף כִּי שְׁכֶם בָּאוּ כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ: (ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט ששלמה מת וְהוּא עדיין בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר כי בָּרַח מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם: (ג) וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר: (ד) אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ כדי לכלכל את בני ביתו ואת כל סוסיו ולהחזיק את כל רכושו וְעַתָּה ומכיוון שאתה אינך באות דרגת חשיבות של אביך שאותו באו לראות מכל העולם אז אנא הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ שהרי אתה אינך צריך לכל החיל הזה: (ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלֶךְ הָעָם: ס
משנת ההלכה
מלאכת המוציא
א. כל מקום שהוא מקורה, אינו רשות הרבים, שאינו דומה לדגלי מדבר: (שו"ע שם) לפיכך מנהרות אע"ג שעוברים שם ס' רבוא בכל יום דינם ככרמלית ולא כרה"ר (שש"כ שם הע' טז)
ב. כל דבר שהוא ברשות הרבים ואינו גבוה ג' טפחים, אע"ג שאין הולכים עליו, כגון אשפה וצואה, בכל אופן דינו כר"ה רשות הרבים, שכל שהוא פחות מג' בטל לקרקע, ואם גבוה ג' טפחים, כיון שאין הרבים הולכים עליו אין דינו כרה"ר, אם אין ברחבו ארבע, הוי מקום פטור. ואם רחב ארבע, הוי כרמלית. (סי' שמה סעי' י)
ג. היה גבוה ט' טפחים ועד עשרה, כיון שראוי שישתמשו בו רבים, כיון שאינו נמוך ביותר ולא גבוה ביותר, י"א שדינו כרה"ר. וי"א שדוקא כשמשתמשין עליו רבים, אז הוי רה"ר, ואין חילוק בין רחב ארבע או לא: (שם ובמ"ב)
ד. גומא ברה"ר אם אין עמוקה ג' טפחים, בטלה לרה"ר. ואם עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבע, הוי רשות היחיד. ופחות מעשרה טפחים אע"ג שמשתמשין בו רבים, כיון דתשמיש זה אינו אלא בדוחק שצריך להתכופף לצורך כך אינו דומה לעמוד דניחא תשמישיה, ולכן נידונין לפי רחבן שאם רחבה ארבע, הוי כרמלית. ואם לאו, הוי מקום פטור. ודע דבכל זה אין חילוק בין שהגומא מלאה מים או ריקנית (שם סעי' יא ובמ"ב)
ה. היערות, לרמב"ם הוי רה"ר. ולשאר פוסקים, הוי כרמלית. וי"א כשהדרכים עוברים דרך היער, אז אף היער הוי רה"ר, דאז דרך רבים לכנוס ביער והדרך עצמנ אע"ג שעוברת ביער לכו"ע הוי רה"ר (חיי אדם כלל מט סעי' ה ו)
ו. כלי העומד ברשות הרבים, אם אין גבוה עשרה טפחים ורחבו ארבע, הוי רשות הרבים, דבטל לגבי רשות הרבים, דכלי אין חולק רשות דרבנן לעצמו להיות כרמלית או מקום פטור אלא אם כן גבוה עשרה טפחים ורחב ארבע, דאז הוא רשות היחיד דאורייתא: (חיי אדם שם סעי' ח)
ז. אויר רשות הרבים, אינו רק עד עשרה טפחים. אבל למעלה מעשרה טפחים, הוי אויר מקום פטור. ואפילו שם כרמלית אין חל על האויר שלמעלה מעשרה אבל אם נעץ קנה ובראשו כלי שגבוה עשרה טפחים ורחבו ארבע, אע"ג שתחתיו רשות הרבים, מכל מקום הכלי הוא רשות היחיד (שו"ע סי' שמה ומ"ב שם)
[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] חזקוני
[3] רשב"ם
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רשב"ם
[8] רמב"ן
[9] רשב"ם רמב"ן העמק דבר
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] העמק דבר
[14] רבינו בחיי
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] חזקוני
[18] דעת זקנים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה