יום שישי, 1 ביולי 2016

פרשת קרח יום ו'

מקרא

במדבר פרק יח

(טז) וּפְדוּיָו של האדם[1] מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ בערך שמבן חודש שהוא חמשת שקלים בזכר[2].כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ואם נותן שוה כסף ערך חמשת שקלים משקלו בכסף[3] עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:
(יז) אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב ולא כמו כבש שהוא דוקא בן שנה[4] אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יח) וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ לאכילה[5] כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין של שלמים שנאכלים לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם לשני ימים ולילה אחד אף הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד[6] לְךָ יִהְיֶה בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן[7]:
(יט) כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק כגון המורם מלחמי תודה ושתי הלחם והחלה[8] נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם[9] לִפְנֵי יְקֹוָק לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ:
(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל לא תיטול חלקך כאחד מכל שבטי ישראל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אפילו חלק קטן לא יהיה לך בארצם כלל כי הערים אשר נתנו להם ערי מקלט היו ולצורך ישראל הן האזהרה הזו בכהנים[10],אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ על שולחני אתה אוכל. וע"י כך תהיה פנוי לשמור משמרתי שלא תצטרך לשום פרקמטיא ולא לשום עבודה אחרת[11] בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ס
(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי גם לבני לוי ברית היא לעולם[12] ש  הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
(כב) וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת:
(כג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אפילו אינו רוצה, עובד בע"כ אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה:
(כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נקרא גם תרומה כיון שיש בו תרומת מעשר הניתן לכהן נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה אזהרה ללוים לא לנחול כאזהרת הכהנים לעיל[13]: פ
(כה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר:
(כז) וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם  כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן תרומת מעשר שלכם אסורה לזרים ולטמאים וחייבין עליה מיתה וחומש כתרומה גדולה שנקראת ראשית דגן מן הגורן[14] וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב שמן ויין קורא "מלאה", לפי שאין הכלי מחזיק מהם אלא כדי מלואו אין אדם יכול לגודשו מהם[15]:
(כח) כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת יְקֹוָק מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אם לא הפריש הישראל תרומה גדולה חייבים אתם לתתה[16] וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת יְקֹוָק לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(כט) מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְקֹוָק שאפילו מן התבואה הגדלה בשדה מגרש ערי הלויים חייבין ליתן לכהנים שלא יאמר הלוי מתבואה הגדלה בתוך שלי אין אני מחויב להפריש מִכָּל חֶלְבּוֹ מכל המוטב ומכל היפה שבו תפרישו ממנו אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ דהיינו התרומה[17]:
(ל) וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ לאחר שתרימו תרומת מעשר ממנו[18] וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם המותר חולין גמורין כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב לסחורה ולכל צרכי בני אדם להבדיל מתרומה שאסורה לזרים ונאכת בטהרה וכו'[19]:
(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם אפילו טמאים או זרים כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
לב) וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא לפני הרימכם תרומת מעשר הרי מוזהרים הלוים שלא לטמא וגם לא יהיה נמכר בטבלם. כי כבר נתחייבו לתרומות ומעשרות. אבל  בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ שוב לא תשאו עליו חטא[20] וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עד שלא נתרמו לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ שהאוכל פירות טבולים לתרומת מעשר חייב מיתה כאוכל טבל ממש[21] :פ


נביא

ישעיה פרק ב

טז. וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ   ועל בעלי האוניות, המפליגות לים תרשיש, וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת   ועל השרים, היושבים בבתים, עם ציפוי רצפת אבנים, (כמו: "אבן משכית" - אבן שמצפה ומסוככת על הקרקע) הַחֶמְדָּה   שכולם חומדים בתים אלו.
יז. וְשַׁח   תושפל, גַּבְהוּת הָאָדָם   גבהות לב (גאווה) האדם, וְשָׁפֵל   רוּם אֲנָשִׁים   תושפל, גדולתם של אנשים, וְנִשְׂגַּב יְקֹוָק  לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא   אחר שתושפל גאוות בני האדם, תשאר רק גדולת ה' לבדה.
יח. וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף   האלילים, יחלפו ויאבדו כולם מהעולם.
יט. וּבָאוּ - מרוב פחד, יבואו הרשעים להחבא, בִּמְעָרוֹת צֻרִים - במערות שבסלעים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר   ובחפירות שחפרו בעפר, מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ - מרוב פחד מה', ומיופי גדולתו.  בְּקוּמוֹ   לַעֲרֹץ הָאָרֶץ - כשיקום, לשבור הרשעים שבארץ.
כ. בַּיּוֹם הַהוּא - ביום שיעשה ה' דין ברשעים, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם - בבזיון את הע"ז,  אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ   האלילים שעשו מכסף. וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ   והעשויים מזהב. אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת   שעשו - לעבוד אותם.לַחְפֹּר פֵּרוֹת   לחפירות שחפרו שבאדמה. וְלָעֲטַלֵּפִים   ולחורי העטלפים שבמערות.
כא. לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים   ויבואו להחבא, בחורים שבסלעים,(במערות) וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים - ובין שִינֵי הסלעים (בליטות שבסלע), מִפְּנֵי פַּחַד יְקֹוָק וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ   מרוב פחד מה', מיופי גדולתו.  בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ- כשיקום, לשבור הרשעים שבארץ.
כב. חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם   הפסיקו לשמוע בקול האנשים, שאומרים לכם לעבוד לפסילים, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ   שהלא אני נתתי נשמה באפו, ובידי להוציאה ממנו, כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא - במה חשוב האדם ?! הלא בסוף, ישוב אל העפר !

ישעיה פרק ג

א. כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְקֹוָק צְבָאוֹת, מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה, מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה - לא ישאר בירושלים, מי שיתן לחם ומים לעניים,(שעליהם "נשענים" העניים) כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם   שעל הלחם והמים, "נשען" האדם כדי לחיות.
ב. גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן   את כל אלו יסיר ה' מירושלים.
ג. שַׂר חֲמִשִּׁים - אפילו שרי חמישים, (וודאי שרי מאות ואלפים), וּנְשׂוּא פָנִים - איש נכבד, וְיוֹעֵץ   חכם הנותן עֵצות, וַחֲכַם חֲרָשִׁים   מומחה באמנות, וּנְבוֹן לָחַשׁ  המבין בסתרי תורה, הנאמרים בלחש.
ד. וְנָתַתִּי נְעָרִים, שָׂרֵיהֶם   הנערים יהיו השרים, וְתַעֲלוּלִים, יִמְשְׁלוּ בָם - ועוללים, הצעירים ימשלו בהם.
ה. וְנִגַּשׂ הָעָם, אִישׁ בְּאִישׁ, וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ - שכל אחד יגושֹ, ידחוק בחבירו, משום שלא יהיה בהם מושל, יִרְהֲבוּ, הַנַּעַר בַּזָּקֵן   הנער יתגאה על הזקן, וְהַנִּקְלֶה   בַּנִּכְבָּד   ואדם נִקלה (מבוזה), יתגאה נגד אדם מכובד.
ו. כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו   עד אשר יתפוס איש בקרובו, בֵּית אָבִיו   ממשפחת אביו, ויאמר לו: שִׂמְלָה לְכָה - הרי לך יש בגד מפואר ומכובד, ובקולך ישמעו,  קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ - לכן תהיה לנו לקצין ומושל,וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ - וכך,המכשלה, שאנו נכשלים איש בחברו,("ונגש העם איש באיש ואיש ברעהו.."), תהיה תחת ממשלת ידך - ותשפוט ביננו.
ז. יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר   כשיבקשו ממנו למשול, ישא דברים וישיב להם: לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ   לשים אנשים במחבוש, במאסר, וּבְבֵיתִי, אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה   בביתי, גם אני נמצא בעניות, ואין לי אפילו לחם ושמלה, לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם   ולכן איני ראוי למשול.


כתובים

דברי הימים ב פרק ו

(לב) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בעבור פרסום שמך וְיָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: (לג) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי שהרי כאדם מישראל מתפלל ואין תפילתו נענית הוא תולה זאת בחטאו והוא מפשפש במעשיו אבל כשהגוי ידע שהוא יכול לבקש ואז בקשתו לא תענה, הוא יאמר שלא מצא ממשות בבית האלוקים ולכך אומר שלמה תענה לנכרי ככל אשר יבקש כדי ש- לְמַעַן יֵדְעוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי: (לד) כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם שהרי לא יוצאים למלחמה ללא שאלה מהקב"ה וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת כשפניהם לצד ירושלים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ שהרי כשיהיו בדרכים הם לא יוכלו להתפלל בירושלים ולכך נאמר שיכוונו ליבם דרך ירושלים וביהמ"ק וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: (לה) וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם לנקום את נקמתם מיד הגוים: (לו) כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא שהרי אם לא יהיה שם אדם שלא חטא ובזכותו יגן על כולם אז בוודאי וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שׁוֹבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה: (לז) אבל אז וְהֵשִׁיבוּ אֶל לְבָבָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שִׁבְיָם לֵאמֹר חָטָאנוּ הֶעֱוִינוּ וְרָשָׁעְנוּ: (לח) וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לִבָּם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ שִׁבְיָם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ דֶּרֶךְ אַרְצָם שגם כשהם יהיו בארץ העכו"ם הם יכוונו שהתפילה שלהם תעבור דרך ירושלים אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם וְהָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְלַבַּיִת וכן דרך הבית אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: (לט) וְשָׁמַעְתָּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם ואז יתגדל שמך בעולם עי"ז וְאֶת תְּחִנֹּתֵיהֶם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם לנקום מיד העכו"ם שיבינו שלא טוב בעיני הקב"ה שהם מכבידים ומקשים את העול שלהם על עמ"י וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ: (מ) עַתָּה אֱלֹהַי יִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ פְּתֻחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה: ס (מא) וְעַתָּה קוּמָה יְקֹוָק אֱלֹהִים ממקומך להשרות את שכינתך ב- לְנוּחֶךָ במקום מנוחתך היינו קודש הקדשים אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ כֹּהֲנֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה שלא יטלטלו ממקום למקום ותשועתך תקיף אותם מסביב וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב בטובה הבאה ממך היינו המעשרות שהלויים מקבלים בשכר עבודתם בביהמ"ק: (מב) יְקֹוָק אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ לקבל את תפילתי זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ למעשה החסד שעשה אבי דוד ובעבורו אל נא תשיבני ריקם: פ

משנת ההלכה

מלאכת הוצאה

       א.       הנושא אדם חי, פטור, שהחי נושא את עצמו, ואפילו כשהוא לבוש במלבושיו, מכיון שהם בטלים לגבי הגוף. ודוקא גדול שיכול לילך ברגליו. אבל קטן שאינו יכול לילך ברגליו כלל וכן גדול שהוא חולה או כפות, חייב. לפיכך אסור לגרור קטן ברה"ר וכל שכן לשאת אותו אפילו יכול לילך ברגליו, אבל מותר לאחוז בידיו והוא ילך ברגליו, בדרך שיגביה רגל א' ויניח השניה על הארץ, ולא גזרו בזה שמא יגביה אותו, משום צערא דקטן. (שם סעי' ח)

        ב.        ודוקא אדם חי פטור. אבל המוציא בהמה או עוף, חייב. ולכן אסור לאחוז בצדיהן להוליכן ברשות הרבים, שמא יגביה וישא אותם ואז חייב (שם סעי' י)

         ג.         ארבע רשויות לשבת, לענין הוצאה מרשות לחבירתה ולענין טלטול בהן והם: רשות היחיד, ורשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור. והכלל הוא, רה"י אינו אלא דבר שהוא גבוה לפחות עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. רה"ר הוא מקום מעבר לרבים והוא רחב שש עשרה אמה ומפולש משער לשער. וכרמלית הוא דבר שגבוה יותר משלושה טפחים מן הקרקע והוא פחות מעשרה טפחים גובה ורחב לפחות ארבעה טפחים. ומקום פטור הוא כשאינו רחב ארבעה טפחים אע"פ שהוא גבוה יותר מעשרה טפחים. אבל כל שהוא פחות משלושה טפחים לקרקע, הרי הוא כקרקע שהוא נמצא בו. ולהלן נבאר פרטי כל אחד ואחד[22]:




[1] ת"י
[2] העמק דבר
[3] משך חכמה
[4] העמק דבר
[5] ת"י
[6] רש"י
[7] חיזקוני
[8] ספורנו
[9] רש"י
[10] רמב"ן
[11] רבינו בחיי חיזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] רמב"ן
[14] רש"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] העמק דבר
[17] חזקוני
[18] רש"י
[19] העמק דבר
[20] העמק דבר
[21] משך חכמה
[22] לשון החיי אדם כלל מז סעי' א

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה