מקרא
במדבר פרק כב
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:
(ג) וַיָּגָר ויירא מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב בחייו[1] מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן שופטי מדין ולא היו להם מלכים באותו זמן כיון שסיחון אחרי שכבש את מדין לא איפשר להם להעמיד מלך[2] עַתָּה שכבשו סיחון ובנותיה עיירות ממלכת מואב יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ ויעשו כליה בכל הנותר[3] כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר בלשונו, שהוא כמסרק לפי שאין לו שנים למעלה אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר שהיה נודע לגבור ואיש מלחמה מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל[4]:
(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שלוחים[5] אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה שהיא פדן ארם[6] אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר פרת פירוש ארם נהרים[7] אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ של בלעם שעמו ארמיים היו לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ שיורה על רבוי כמותם, עד שאין עין האדם שולטת לראות קצוות הקבוץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:
(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי קלל בשבילי[8] אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ אני ואתה אני במלחמה ואתה בקללה ומצינו קללה לשון הכאה[9] וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ שלקחו מיד סיחון שהיתה מתחלה שלי כשלקחה סיחון מיד מלך מואב הראשון[10] כִּי יָדַעְתִּי ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב[11] אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ בנבואה[12] וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:
(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב כי הם אנשי אומנותו[13] וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר בבוקר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם לפי שלא היו מכירים שם במדין נתאכסנו עם בלעם, אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם[14]:
(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם גילוי זה לכבוד ישראל היה[15] וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד[16] עִמָּךְ מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם. האם הם אצלך כשואלי עתידות - ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם, או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה דבר בקללתך, ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם[17]:
(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:
(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש[18] לִּי אֹתוֹ אוּלַי כך אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא אני ה' ברכתיו עוד מימי אבותיהם[19]:
(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק ולא הזכיר זקני מדין כי בלק הוא העיקר והוא השולח אליו[20] לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְקֹוָק אין חפץ ה' בשליחות זה כלל[21] לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם כמו שאמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", ולכן שלח (טו) שרים רבים. במניין ונכבדים גדולים ומכובדים מן האחרים[22]:
(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ כי לא נחשבנו בעיניו[23]:
(טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה:
(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי:
(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד פתח לו שוחד, כלומר אכבדך בכסף וזהב לשון "כובד", כמו "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[24] וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה:
(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:
נביא
ישעיהו פרק ח
א. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל מגילה גדולה. וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ בעט של בנ"א,(לא במראה הנבואה, אלא במציאות ממש.) לְמַהֵר שָׁלָל ויכתוב, שהאוייב יבוא במהירות לשלול שלל, חָשׁ בַּז וימהר לקחת הביזה. (שיגלו עשרת השבטים ע"י אשור)
ב. וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים ישעיהו העיד על המגליה עדים - לעדות על דבר הנבואה. אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ:
ג. וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה אשת ישעיהו. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ: "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" להורות, שיחִיש וימהר האוייב - לקחת השלל והביזה.
ד. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר לפני שיגדל "מהר שלל חש בז", ויוכל לקרוא להוריו אבי ואימי, ישא האוייב (אשור) את השלל להביא לפני - מלך אשור.(כדלעיל ז' טז')
ה. וַיֹּסֶף יְקֹוָק דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:
ו. יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט שבנ"י מאסו במלכות בית דוד, המנהיגים אותם בחולשה, כנגד מלכות פקח בן רמליהו מלך ישראל. וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ והיו שמחים אם רצין ופקח, היו מולכים בירושלים.
ז. וְלָכֵן הִנֵּה יְקֹוָק מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר אביא עליהם כרצונם, מלך חזק ועצום, את מלך אשור. וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ עם כל חייליו הרבים. וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו חיילי אשור שנמשלו למי הנהר, יעלו ויכסו את כל האפיקים.(אפיק - מקום זרימת המים בחוזקה) וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו וכן יעלו המים על שני גדות (שפת הנהר) הנהר.
ח. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר את כל ערי יהודה יכבוש אשור. עַד צַוָּאר יַגִּיעַ עד ירושלים. וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו - כנפיו הנטויות, מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּאֵל-על כל מלוא רוחב א"י.
ט. רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ אתם העמים הבאים יחד עם סנחריב, שִבְרוּ עמים רבים, ולבסוף חֹתּוּ, תִּשָבְרוּ גם אתם, וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ שמעו הבאים ממרחק רב עם אשור. הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ שימו האזור, הזדרזו והתחזקו להלחם, ואח"כ תִּשָבְרוּ גם אתם.
י. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר חשבו על ירושלים עיצה - להחריבה, אך עצתם תתבטל. דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל אך העיצה ודיבוריכם על ירושלים - לא תועיל, כי ה' עמנו !
יא. כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֵלַי בְּחֶזְקַת הַיָּד בחוזק מראה הנבואה,(כמו: "...וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה";יחזקאל ג', יד') וְיִסְּרֵנִי, מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר והוכיח והזהיר אותי מללכת בדרך העם הזה שאומרים: (ללכת בעצת שבנא וסיעתו להכנע לאשור, כנגד חזקיהו המלך)
יב. לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר אל תעשו קשר מרידה נגד מלכות בית דוד, מפחד סנחריב מלך אשור.(להכנע לאשור כדברי שבנא וסיעתו) וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ ואל תשברו ותפחדו מפחד מלך אשור. וְלֹא תַעֲרִיצוּ ולא תשבחו אותו שהוא עריץ, חזק.
יג. אֶת יְקֹוָק צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ את ה' ית', תקדישו - בכך שתאמינו בו ותעבדו אותו. וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם וממנו תיראו, והוא יתן לכם עריצות, כוח, מול אוייביכם.
יד. וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ, וּלְאֶבֶן נֶגֶף, וּלְצוּר מִכְשׁוֹל ה' יהיה לשני בתי ישראל (חזקיה וסיעתו, ושבנא וסיעתו), לְמִקְדָּשׁ, וּלְאֶבֶן נֶגֶף: לחזקיה וסיעתו - יהיה למקדש - לארמון נשגב גדול וחזק (שינצלו מיד סנחריב), ולשבנא וסיעתו - יהיה לאבן נגף (אבן שיוכו בה - כשיפלו בה) ולצוּר מכשול (סלע שיכשלו בו - כשיפלו בו) נמשל: שאחר שיצאו להכנע לסנחריב - נאבדו כולם. לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל חזקיה וסיעתו, ושבנא וסיעתו. לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם לשבנא וסיעתו.
טו. וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ רבים משבנא וסיעתו, יפלו במוקש, במכשול. (באֶבֶן הנֶגֶף, וּבְּצוּר המִכְשׁוֹל) וְנִלְכָּדוּ ברעה.
כתובים
דברי הימים ב פרק יא
(א) וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלִַם וַיַּקְהֵל אֶת בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִן רחבעם מלך גם על בנימין כי ירושלים ובית המקדש היו בנחלת יהודה ובנימין מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת הַמַּמְלָכָה לִרְחַבְעָם: פ (ב) וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל שְׁמַעְיָהוּ אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: (ג) אֱמֹר אֶל רְחַבְעָם בֶּן שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כָּל יִשְׂרָאֵל היושבים בארץ בִּיהוּדָה וּבִנְיָמִן לֵאמֹר: (ד) כֹּה אָמַר יְקֹוָק לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ עִם אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל יָרָבְעָם: פ (ה) וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִָם וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר בִּיהוּדָה רחבעם בנה ערים קטנים וסיבב סביבם מים: (ו) וַיִּבֶן אֶת בֵּית לֶחֶם וְאֶת עֵיטָם וְאֶת תְּקוֹעַ: (ז) וְאֶת בֵּית צוּר וְאֶת שׂוֹכוֹ וְאֶת עֲדֻלָּם: (ח) וְאֶת גַּת וְאֶת מָרֵשָׁה וְאֶת זִיף: (ט) וְאֶת אֲדוֹרַיִם וְאֶת לָכִישׁ וְאֶת עֲזֵקָה: (י) וְאֶת צָרְעָה וְאֶת אַיָּלוֹן וְאֶת חֶבְרוֹן אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן עָרֵי מְצֻרוֹת להיות ערי מבצר: (יא) וַיְחַזֵּק אֶת הַמְּצֻרוֹת בכל זמן וַיִּתֵּן בָּהֶם נְגִידִים שרים ונציבים לשמור על הסדר בערים וְאֹצְרוֹת מַאֲכָל וְשֶׁמֶן וָיָיִןשיהיו מוכנים לתקופת מצור ממושכת אם בנ"י יחליטו לעלות למלחמה נגדם: (יב) וּבְכָל עִיר וָעִיר צִנּוֹת וּרְמָחִים וַיְחַזְּקֵם לְהַרְבֵּה מְאֹד בכל מיני דרכים לחיזוק וַיְהִי לוֹ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן ומרוב חוזק הערים, מלך ישראל אפילו לא עלה להלחם איתו: ס (יג) וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכָל גבול יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו מִכָּל גְּבוּלָם לעמוד בארץ יהודה ולהיות תחת ממלכתו: (יד) כִּי עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם שהיו להם בארץ של עשרת השבטים וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַיקֹוָק היינו הוא הכריח אותם לעזוב את עבודתם בביהמ"ק ע"י זה שלא נתן להם ללכת ולכן הם נאלצו לעזוב: (טו) וַיַּעֲמֶד לוֹ ירבעם כֹּהֲנִים שלא מבני אהרן שהרי כולם עזבו לירושלים והוא העמידם ב- לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים שדים שנראו בצורת שעירים למי שמאמין בהם וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה:
משנת ההלכה
הלכות מוקצה
א. מלבד איסורי המלאכות שאסרה תורה בשבת ואיסורי השבות מדרבנן שנאסרו כדי שלא יבא לעבור על מלאכה דאורייתא, אסרו חכמים איסור מוקצה. כלומר שאסרו לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ודבר זה ביאר לנו הרמב"ם בריש פכ"א שכתב "נאמר בתורה תשבות אפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות". ופי' המגיד משנה שהתורה מסרה לחכמים ע"ש ובמכילתא ובתורת כהנים ובספרי כמה פעמים נאמרה שבתון שבות דאל"כ אין כאן שבת ושהנביאים הזהירו על השבותים וקראו לה חילול שבת ע"ש ובשעת מתן תורה צוה לנו משה רבינו לכל שבותי שבת ע"פ ה' והתורה כללה בלשון "תשבות" דבלא השבותים אין כאן שביתה כלל.
ב. ונאמרו בסיבת איסור זה זה מספר טעמים:
ג. א. טלטול מוקצה נאסר מפני איסור הוצאה כלומר מכיון שטלטול והזזת חפצים צורך הוצאה הוא שאי אפשר להוציא בלי טלטול וחששו שאם יזלזלו בטלטול יזלזלו בהוצאה שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים והיה מן הראוי לפי זה לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי.
ד. ב. אמרו מה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר "ודבר דבר" קל וחומר שלא יהא הטלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע להסיע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.
ה. ג. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני זה נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם כמו שיתבאר:
[1] רש"י
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] ספורנו
[5] הכתב והקבלה
[6] ת"י
[7] ת"י אבע"ז
[8] ת"י
[9] חזקוני
[10] חזקוני
[11] רש"י
[12] רשב"ם
[13] אבע"ז
[14] חזקוני
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] ספורנו
[18] רש"י
[19] ת"י
[20] אבע"ז
[21] רבינו בחיי
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רשב"ם
[24] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה