מקרא
במדבר פרק כ
(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם בדרך טבע הרי ודאי שביד ה' לעשות לכם נס[1]:
(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה[2] וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים שבהכאה ראשונה יצאו רק טיפות ובהכאה שניה יצאו מים רבים[3] וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס
(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי בתורה ובתפילה ולכן גם אהרון בכלל שהיה לו להתפלל ואז לא היה נצרך משה להוכיח את בני ישראל ולהכות בסלע[4] לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק במה שרבו עם משה ואמרו למה הבאתנו אל המקום הזה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם באותם המים עצמם נקדש אחר כך בענין נחל ארנון שהראה אז לישראל שאותם המים היו בלתי טבעיים[5]: ס
(יד) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ:
(טו) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ:
(טז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק התפללנו לה'[6] וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ ממש וי"א שהכונה למשה[7] וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם ואין אנו באם סתם ככובשים שמרדו באדוניהם אלא כל מה שהתנהלנו היה בדרך נסית מכוונת מאת ה'[8] וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ שהיא עִיר קְצֵה דרומית מזרחית של[9] גְבוּלֶךָ:
(יז) נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ דרך שיצוה לנו מלך אדום לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עם אֱדוֹם ולא רק המלך[10] משום שהי' להן בית מועצת העם (פרלאמנט)[11] לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה בדרכים צדדיות שאינם קרובות לערים ואינם מפריעות לאיש[12] וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה מהנהרות שהרי מהבאר כבר הבטיחוהו שלא ישתו[13] אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם כמה שיעלה מחירם רַק אֵין דָּבָר איני גורם לך הפסד בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה:
(כא) וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו ע"פ הדיבור שכך נצטוו אל תתגרו בם[14]: פ
(כב) וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה אע"פ שמלך אדום יצא לקראתם בחרבו לא נפקד מהם איש[15] הֹר הָהָר:
נביא
ישעיהו פרק ה
ז. כִּי כֶרֶם יְקֹוָק צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל - ישראל נמשלו לכרמו של ה', וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו ואנשי יהודה, הם הנטיעה שה' משתעשע בה. וַיְקַו לְמִשְׁפָּט אחר כל הטובה שהשפיע עליהם, קיוה, שיעשו משפטי צדק, וְהִנֵּה מִשְׂפָּח ובמקום זה עשו חטאים, המאוסים כצרעת, לִצְדָקָה, וְהִנֵּה צְעָקָה קיוה שיעשו צדקה, ובמקום זה נשמעה צעקת העשוקים.
ח. הוֹי לשון קריאה, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת על אלו שהיו משיגים גבול, בין בית לבית, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבו משיגים גבול בין שדה לשדה, עַד אֶפֶס מָקוֹם עד שלא נשאר מקום לעניים. וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ ותחשבו שתשבו אתם העשירים, לבדכם בארץ.
ט. בְּאָזְנָי יְקֹוָק צְבָאוֹת באזני, אמר ה', אִם לֹא לשון שבועה, בָּתִּים רַבִּים, לְשַׁמָּה יִהְיוּ בתים רבים יהיו שוממים, גְּדֹלִים וְטוֹבִים, מֵאֵין יוֹשֵׁב בתים גדולים וטובים יהיו שוממים מיושביהם.
י. כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם, יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת כרם שחורשים בו ביום אחד 10 צמדי (צמד- זוג) בקר, יוציא "בת" יין, (בת - מידת נפח בדבר לח, השווה לאיפה - ביבש), וְזֶרַע חֹמֶר, יַעֲשֶׂה אֵיפָה ושדה, שזורעים בו חומר תבואה, יעשה איפה אחת. (חומר = 10 איפה)
יא. הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ משכימים בבוקר, לרדוף אחר שתיית יין המשכר, מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם ומאחרים בלילה, להוסיף לשתות, והיין, יעורר אותם לרדוף אחר תאוותם.
יב. וְהָיָה כִנּוֹר, וָנֶבֶל, תֹּף, וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם בזמן המשתה היו יושבים עם כלי נגינה. וְאֵת פֹּעַל יְקֹוָק, לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, לֹא רָאוּ אך אינם שמים ליבם, להתבונן במעשה ה' ובהנהגתו.
יג. לָכֵן גָּלָה עַמִּי לכן, יגלו עמי, מִבְּלִי דָעַת על שלא היה בהם דעת בדרכי ה', וּכְבוֹדוֹ והאנשים הקרואים: "מכובדים", מְתֵי רָעָב יהיו נקראים: "אנשי רעב", וַהֲמוֹנוֹ, צִחֵה צָמָא והמון העם, יתייבשו מצמא.
יד. לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ תרחיב השאול, הקבר, את פִּיהָ לקבל את רוב המתים, וּפָעֲרָה פִיהָ, לִבְלִי חֹק תפתח פיהָ, בלי גבול, וְיָרַד הֲדָרָהּ ירדו לקבר, כל ההדר והיופי שבירושלים, וַהֲמוֹנָהּ והמון העם שבהּ, וּשְׁאוֹנָהּ וקול השאון, הרעש שבירושלים, וְעָלֵז, בָּהּ וכל השמחים והעליזים שבירושלים.
טו. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ - לכן, יהיו רשעי ישראל כפופים ומושפלים, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה ועיניים גבוהות (כל בעלי הגאווה) - יושפלו.
טז. וַיִּגְבַּהּ יְקֹוָק צְבָאוֹת תֵּרָאה גדולת ה', בַּמִּשְׁפָּט - בכך, שיעשה משפט ברשעים, וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ וה' שהוא קדוש, נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה יתקדש שמו, בישועה ובצדק שיעשה לצדיקים.
יז. וְרָעוּ כְבָשִׂים הצדיקים "ירעו", כְּדָבְרָם כמנהגם, בשקט ובשלווה. וְחָרְבוֹת מֵחִים בתי החרבות של השמנים, של הרשעים, גָּרִים יֹאכֵלוּ יקחו הצדיקים, שהיו תחת שלטון הרשעים כְּגֵרִים בארץ.
יח. הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן מושכים ומגרים את היצר הרע על עצמם, לעבור עוונות, בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא - בתחילה דומה היצר הרע כחבלים דקין, כמעט כדבר שווא, שאין בו ממש, וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה ולבסוף, דומה היצר הנמשך ומתגרה בהם, כחבלים עבים המושכים העגלה, שקשה מאוד להנצל ממנו.
יט. הָאֹמְרִים הרשעים בליגלוג, יְמַהֵר, יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ, לְמַעַן נִרְאֶה ימהר ויזרז ה', את הפורענות, ונראה אותה, וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה ותקרב ותבוא עלינו הרעה, עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה ונדע,שבכוחו להביא עלינו את מחשבתו.
כ. הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע הרע בעיניהם - טוב, והטוב בעיניהם - רע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר, וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמָר האור והמתוק, נחשב בעיניהם - לחושך ומר.(בעיניהם עבודת ה' - נחשבת הרע, וע"ז - נחשבת לדבר טוב ומועיל)
כא. הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם - חושבים עצמם - לחכמים. וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים - ובעיני עצמם - נבונים הם.
כב. הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן גבורתם - בשתיית רוב יין, וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר - וגבורת האנשים- במזיגת רוב שיכר.
כג. מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד - מצדיקים בדין את הרשע, בגלל השוחד שנתן, וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ - ומסירים בדין את צדקתו של הצדיק בדין.
כד. לָכֵן, כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ לכן, כמו שהאש שורפת במהירות את הקש, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה והקש -להבת האש תחליש ותשרוף, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה כך, שורשם של הרשעים, יהיה - כדבר נמס ונאבד, וּפִרְחָם וגדולתם, כָּאָבָק יַּעֲלֶה יעלה, יסתלק, כמו האבק ברוח, כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְקֹוָק צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ כי מאסו בתורת ה', וביזו את דבר ה'.
כתובים
דברי הימים ב פרק ח
(י) וְאֵלֶּה שָׂרֵי הנציבים מספר השרים שהיו ממונים על הַנִּצָּבִים מן הגרים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם הָרֹדִים בָּעָם שנוגשים בעם עושי המלאכה ואלו היו מן החתי: (יא) וְאֶת בַּת פַּרְעֹה הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מֵעִיר דָּוִיד היא ציון לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ כִּי אָמַר לֹא תֵשֵׁב אִשָּׁה לִי שהייתה מיוחדת לו לתשמיש בְּבֵית בקבוצת בתי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה כל העיר וכל הבתים אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן יְקֹוָק וכן אלו הסמוכים לה: פ (יב) אָז בסיום בנין הבית הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה עֹלוֹת לַיקֹוָק רק עַל מִזְבַּח יְקֹוָק מזבח הנחושת אֲשֶׁר בָּנָה לִפְנֵי הָאוּלָם היינו בעזרה, כי אז נאסרו להקריב על הבמות: (יג) וּבִדְבַר יוֹם בְּיוֹם לְהַעֲלוֹת לה' כְּמִצְוַת מֹשֶׁה לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת את כולם העלו על המזבח הזה: (יד) וַיַּעֲמֵד את מחלקות ומשמרות הכהנים כְּמִשְׁפַּט שקבע דָּוִיד אָבִיו אֶת מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים עַל עֲבֹדָתָם וְהַלְוִיִּם עַל מִשְׁמְרוֹתָם כל משמר בזמנו לְהַלֵּל וּלְשָׁרֵת הדברי השיר נֶגֶד הַכֹּהֲנִים בזמן שהם יעבדו את עבודת הקרבנות לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹלשיר בכל יום את השיר הראוי לאותו יום וְהַשּׁוֹעֲרִים שומרי השערים בְּמַחְלְקוֹתָם לְשַׁעַר וָשָׁעַר כִּי כֵן מִצְוַת דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים שלכל שער ושער יהיה ממונה מיוחד: (טו) וְלֹא סָרוּ מ- מִצְוַת הַמֶּלֶךְ אשר עַל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכָל דָּבָר העבודה שמינה אותם ולשמור על ה- וְלָאֹצָרוֹת: (טז) וַתִּכֹּן כָּל מְלֶאכֶת שְׁלֹמֹה היינו שהמלאכה הייתה נכונה מבלי מניעה עַד הַיּוֹם שנגמרה ו- מוּסַד התייסד בֵּית יְקֹוָק וְעַד כְּלֹתוֹ שָׁלֵם בֵּית יְקֹוָק: ס (יז) אָז הָלַךְ שְׁלֹמֹה למלחמה לְעֶצְיוֹן גֶּבֶר וְאֶל אֵילוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם וכבשם: (יח) וַיִּשְׁלַח לוֹ חוּרָם בְּיַד עֲבָדָיו אוניות אֳנִיּוֹת וַעֲבָדִים יוֹדְעֵי יָם היינו שיודעים ללכת דרך היםוַיָּבֹאוּ עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה אוֹפִירָה מקום ששם יש עפרות זהב וַיִּקְחוּ מִשָּׁם אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים כִּכַּר זָהָב וַיָּבִיאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: פ
דברי הימים ב פרק ט
(א) וּמַלְכַּת שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה וַתָּבוֹא לְנַסּוֹת אֶת שְׁלֹמֹה בְחִידוֹת כדי לראות האם זה אמת מה ששמעה על חכמתו ושאלה אותו דברים סתומים בִּירוּשָׁלִַם בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד וּגְמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב לָרֹב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתָּבוֹא אֶל שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר עִמּוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבָהּ דברים שהסתירה מכולם שמא יגונב לאזנו של שלמה: (ב) וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ ענה לה על כל שאלותיהוְלֹא נֶעְלַם דָּבָר מִשְּׁלֹמֹה אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ שהוא לא ידע ולכן לא ענה לה: (ג) וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה: (ד) וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ ברבורים ומיני מעדנים שהיו עולים על שולחנו לרוב וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו שכל אחד היה במקום הראוי לו ולא במקום חבירו ולא היה מחליף את תחום השירות שלו וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם כל אחד לפי חשיבותו ולא היה לובש את אותם בגדים יום אחרי יוםוּמַשְׁקָיו המשרתים הממונים להשקות את המסובים בסעודה וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וַעֲלִיָּתוֹ מדרגות שהוא בנה למטרת אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית יְקֹוָק וְלֹא הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ כי היא הייתה בטוחה שאין עוד חכמה יותר מאשר החכמה שנמצאת בארצה כי ארצה נמצאת במזרח ושם היו בקיאין בחכמת המזלות: (ה) וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ: (ו) וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי חֲצִי מַרְבִּית חָכְמָתֶךָ היינו ריבוי החכמות יָסַפְתָּ עַל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי ובאמת חכמתך גדולה לאין ערוך:
משנת ההלכה
מלאכת המוציא
א. אם בגובה הכלי אין בו עשרה טפחים אינו כרה"י וגם כרמלית אינו, שאין כרמלית בכלים אלא הרי הוא כרשות שהוא מונח בו ובטל כלפיו. אך אם מחובר הוא לקרקע דינו ככרמלית אפילו אם מונח ברה"ר כיון שע"י חיבורו בטל ממנו שם כלי (מ"ב שם ס"ק טז)
ב. אויר רשות היחיד, עולה עד לרקיע בין ברשות היחיד שהוא כלי ובין אם הוא קרקע. ואפי' נעץ קנה ברשות היחיד גבוה ק' אמה, אף על גב שאין בו רוחב ארבע, הוי רשות היחיד. (שו"ע סעי' ה ומ"ב שם חיי אדם שם סעי' ח)
ג. לרוב הפוסקים[16] כשיש ג' מחיצות, או אפילו רק ב' מחיצות ובשלישית העמיד לחי שהוא קנה דק, הוי כמחיצה, וא"כ יש כאן ג' מחיצות, והרי הוא רה"י דאורייתא, והזורק לתוכו מרה"ר או להיפך, חייב. ולדיעה זו בין אם המחיצות הם זו כנגד זו ואינן מחוברות בזווית אחת לשניה כזה = ובין אם מחוברות הם בזוית דהיינו שעשויות כמין ר הרי זה רה"י אם יש לחי ברוח השלישית ולרמב"ם[17]פי"ד ג' מחיצות אפילו שלימות, אינו רה"י דאורייתא, והזורק לתוכו, פטור, עד שיעשה ברוח רביעית לחי. (ביאור הלכה סי' שסג ד"ה אסרו חכמים)
ד. אכן אם רשות הרבים עוברת בין המחיצות לכו"ע אין הלחי מועילה להפוך מקום זה לרשות היחיד כיון שרבים בוקעין בין המחיצות (שם)
[1] רמב"ן
[2] אור החיים
[3] רש"י
[4] העמק דבר
[5] ספורנו
[6] ת"א
[7] רש"י אבע"ז
[8] משך חכמה
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] משך חכמה
[12] רמב"ן
[13] חזקוני
[14] ת"י רמב"ן
[15] חזקוני
[16] היינו רש"י בעירובין י"ב ע"ב ותוספות בכמה מקומות והראב"ד בהשגותיו והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו והריטב"א (בה"ל סי' שסג ד"ה אסרו חכמים)
[17] וכן מוכח דעת ר"ח בפירושו בעירובין דף י"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה