מקרא
דברים פרק יב
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר אם להתיר בשר חולין הרי כבר נאמר כי ירחיב ה' את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו' אלא הכתוב מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו בכל מקום[1]כְּבִרְכַּת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ בין טמא בין טהור רשאין לאכלו מה שאין כן קודם שנפל בו מום שהטמא האוכלו חייב כרת[2] כַּצְּבִי וְכָאַיָּל צונו לפדות מה שנתחדש בו מום קבוע מן הקדשים ויצא לחולין ויהיה מותר לשחוט אותו ולאכלו אבל עדיין אסור צמרם בגיזה וכן אסור לעבוד בהם[3]:
(טז) רַק הַדָּם אעפ"י שאני מתיר לך הבשר שהייתה אסורה לך מתחילה על ידי פדיון, הדם איני מתיר לך, שזהו איסורו איסור עולם, ולא בא איסורו מחמת הקדושה שנפדית[4] לֹא תֹאכֵלוּ הוזהרנו בזה שלא לאכול דם חיה ועוף[5] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם אע"ג שהוא דם קרבן בעל מום אינו נאסר סהנאה אלא הרי הוא לענין הנאה כמים[6]:
(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ הזהירנו מאכול מעשר שני של תירוש חוץ לירושלים וְיִצְהָרֶךָ וכן הזהירנו בשמן של מעשר שני אם אכלו ע"י דבר אחר וּבְכֹרֹת וכן הזהירנו שלא לאכול בכרו בהמה טהורה תמים בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וכן הזהירנו מלאכול קדשי קדשים כחטאת ואשם חוץ לעזרה וקדשים קלים חוץ לחומת ירושלים וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר והזהירנו לאכול מבשר העולה בכל מקום וְנִדְבֹתֶיךָוהזהירנו מלאכול בשר קדשים קלים קודם זריקת דמם וּתְרוּמַת יָדֶךָ והוזהרו הכהנים שלא לאכול ביכורים חוץ לירושלים או קודם הנחה בעזרה[7]:
(יח) כִּי אִם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לפנים מהחומה[8] תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:
(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי הזהירנו מעזוב הלויים והתעלם מהם בנתינת חקיהם ושמחתם ברגל ולפיכך כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה אלא חייב לשמח העניים והאומללים ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם ואם אין לך לתת לו מחלקו כגון מעשר ראשון תן לו מעשר עני אין לך מעשר עני הזמינהו על שלמיך[9] כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ אבל בחו"ל ובזמן הזה דין הלוי כדין עניי ישראל כיון שיש לו נחלה וי"א שאף בזמן הזה הדין כן[10]: ס
(כ) כִּי יַרְחִיב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וממילא תהיה רחוק מהמשכן או המקדש[11] וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר התיר להם בשר חולין כשיכנסו לארץ, לפי שבמדבר כל הבשר שהיו אוכלין הכל היה שלמים[12]:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ נצטוינו בזה על השחיטה כשברצונו לאכול בשר[13] מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ על פה מהלכה למשה מסיני על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ובכל פרטי דיני השחיטה[14] וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
(כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל במדבר שלא היה צריך להקריבם כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ היום את הבקר והצאן כחולין גמורים ובטומאה[15] הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ:
(כג) רַק חֲזַק לפי שהדם מובלע בכל האברים צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו[16] לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר הוזהרנו בזה מאכילת אבר מן החי[17]:
(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם ואין דם בהמה צריך כיסוי הדם:
(כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק
כאשר תמנע מלאכול לא יהיה זה כמואס בו אבל כדי שתעשה הישר בעיני ה' כאמרם ז"ל אל יאמר אדם קצה נפשי בבשר אסור אבל יאמר איפשי ואבי שבשמים גזר עלי[18]:
(כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק:
(כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ ורק אח"כ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל הוזהרנו בזה שלא לאכול בשר קדשים קודם שנזרק דמם[19]:
(כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס
(כט) כִּי יַכְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם נצטוינו לרשת את הארץ[20]:
(ל) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי שאעבוד את האל ית' באותם מיני העבודה שהם עובדים לע"ג[21]:
(לא) לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְקֹוָק אֲשֶׁר שָׂנֵא אפי' אתה עובד הקב"ה באותה עבודה שהם עובדים את אלהיהם אתה מכעיסו[22] עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם:
דברים פרק יג
(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו הוזהרנו בזה שלא להוסיף על מצוות התורה בארבעה אופנים א. שהוסיף לעשות המצוה שלא בזמן חיובה ב. שהוסיף בזמן חיובה אחר שיצא ידי חובתו ג. שהוסיף על המין המחויב מן התורה במינו ושלא במינו ד. הוספת מצוה חדשה[23] וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ הוזהרנו מלגרוע במצוות התורה כגון ג' מינינם בלולב ג' פרשיות בתפילין[24]: פ
(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ אין נביא כי אם מישראל[25] נָבִיא על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונואוֹ מוֹפֵת דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם[26]:
(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:
(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא הוזהרנו בז שאסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואין שואלין ממנו אות ומופת ואין שואלים ממנו לחזור על דבריו שנית ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו שמא הוא אמת וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה[27] כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
(ה) אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ מצוה שנלך אחר עצתו וממנו לבדו נדרוש כל נעלם ונשאל כל עתיד, כענין ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב), כי יבא אלי העם לדרוש אלהים (שמות יח טו) וכן יעשו ישראל עם הנביאים[28] וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:
נביא
מלכים א פרק יד
(כו) וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הַכֹּל הכסא החביב מן הכל לָקָח וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה:
(כז) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(כח) וַיְהִי מִדֵּי בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְקֹוָק יִשָּׂאוּם הָרָצִים להגן עליו מהאויב הבא פתאום וֶהֱשִׁיבוּם אחרי בואו לבית המלך אֶל תָּא הָרָצִים:
(כט) וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(ל) וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל הַיָּמִים אף על פי שאמר שמנעו שמעיה הנביא מלהלחם בישראל ושמעו אליו זה היה בתחלת המלכות שחשב רחבעם להשיב המלוכה אליו ובפעם ההוא מנעו כיון ששמעו כי מה' היתה סבה אבל אחר כן היו מלחמות ביניהם:
(לא) וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית הזכיר זה שנית כי היא הסיתה אותו לרוע עד סוף ימיו וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
מלכים א פרק טו
(א) וּבִשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט רחבעם נכנס בשנת שמנה עשרה למלכותו שהרי הוא וירבעם התחילו למלוך באותה שנה ולא מנו אותה לפי שלא השלימה ומנה אותם לירבעם כמשפט מָלַךְ אֲבִיָּם עַל יְהוּדָה:
(ב) שָׁלֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת אֲבִישָׁלוֹם להודיע כי אשה רעה היתה כמו שאומר למטה אשר עשתה מפלצת לאשרה ובנה הלך בדרכיה:
(ג) וַיֵּלֶךְ בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו:
(ד) כִּי כל כך הרשיעו, עד שלא היה ראוי למלוך רק לְמַעַן דָּוִד נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם ניר הוא הארץ הנעבדת באופן שיהיו הצמחים אשר בה פרים ובזה יאמר כי לולא דוד לא היה השם יתברך נותן לו בירושלם זרע שימשול בו להעמיד את ירושלם והוא אסא לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלִָם כדי שיתקיים הבית אשר בירושלים, כאשר ימלוך בה מזרע הבונה אותה:
(ה) אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי כי בבת שבע לא חטא, כי כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו:
(ו) וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם המלחמה שהיתה בין רחבעם לירבעם, היתה כָּל יְמֵי חַיָּיו של אבים, רוצה לומר מעת היותו לאיש, כי הוא היה היוצא והבא במלחמה:
(ז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה וגם נכתב שם - וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּם וּבֵין יָרָבְעָם:
(ח) וַיִּשְׁכַּב אֲבִיָּם עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אָסָא בְנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(ט) וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שהרי אבים מלך כנכנס ירבעם לשנה השמונה עשרה למלכותו וכנ"ל מָלַךְ אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה:
כתובים
איוב פרק לג
(א) וְאוּלָם שְׁמַע נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל דְּבָרַי הַאֲזִינָה שמע את דברי ותאזין להם: (ב) הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי אפתח פי ואדבר: (ג) יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ דברי הם ישרים וברורים: (ד) רוּחַ אֵל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּחַיֵּנִי שעשתני וחייתני רוח ונשמת ה': (ה) אִם תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה תאמר לי את תשובותיך ותעמוד ותסדר את טענותיך: (ו) הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי במקום שתאמר את טענותיך נגד ה' תטענם נגדי. (כדי שלא תענש על דיבוריך הקשים שנגד ה', ואני הרי נוצרתי מאותו חומר כמוך ולא אוכל להזיק לך.): (ז) הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד שלא אפחידך ואכפי - לשון כפייה, שמה שאני טוען נגדך לא יגרום לך סבל וקושי: (ח) אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע טענת לי טענה אחת: (ט) זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי נקי אני בלי פשע ועוון: (י) הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ ה' מחפש עלי תואנות ועלילות להענישני ומחשיבני לאויב לו: (יא) יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל אָרְחֹתָי שם את רגלי בסיד כדי לשמור את עקבותי: (יב) הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ שבאמת לא צדקת בדיבורך שאתה יותר צדיק מה' כי ה' הרבה יותר גדול מאנוש: (יג) מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה למה אתה רב איתו על שלא עונה לך על כל טענותיך: (יד) כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה בדרך אחת יודיע ה' את הנהגתו ולא בשתים: (טו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב ע"י חלום וחזיונות כאשר אדם ישן על משכבו: (טז) אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם הנבואה מגלה את דבריו לאנשים וביסורים חותם וגוזר את דינם: (יז) לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה חלום מזהיר את האדם ומסירו מלעשות מעשה חטא וימנענו מגאוה:
משנת ההלכה
מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות
שש זכירות
זכירת השבת
א. נאמר בפרש יתרו (פ"כ פס' ח) "זכור את יום השבת לקדשו" - אחר שצוה במצות אנכי ה' אלוקיך שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו[29], צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל. והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית
ב. ובכלל מצוה זו כתב רש"י בפירוש זכור, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לו חלק יפה יהא מזמינו לשבת, ומקורו ברייתא ששנויה במכילתא כך, "רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מתקינו לשבת".
ג. ודעת הרמב"ן שאינה כהלכה. שהרי בגמרא [ביצה טז.] אמרו תניא אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה אומר תהא זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה מניח השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, כל מעשיו היו לשם שמים, שנאמר [תהלים סח כ] ברוך ה' יום יום יעמס לנו. תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים בחד בשביך לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום יעמס לנו ולפי הכלל הלכה כהלל נגד שמאי
ד. אך להלכה כתבו הפוסקים[30] שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיף אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה שכשמאי עדיף
ה. ולפיכך למעשה בדבר שאינו שכיח לקנות ומזדמן לו בנשך השבוע אזי יניח אותו לשבת.
ו. וכן אם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול.
[1] רש"י
[2] חזקוני
[3] ספר מצוות ה', אלה המצוות מ"ע פו
[4] חזקוני
[5] מצוות ה', אלה המצוות ל"ת קפד
[6] ספרי
[7] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת קמא - קמט
[8] רש"י
[9] מצוות ה', אלה המצוות ל"ת רכט
[10] שם ושם
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] רבינו בחיי
[13] מצוות ה', ספר אלה המצוות עשה קמו
[14] רמב"ן
[15] רמב"ן
[16] רשב"ם
[17] מצוות ה', אלה המצוות ל"ת קפב
[18] ספורנו
[19] פי' ר' יוסף בכור שור, מצוות ה'
[20] מצוות ה'
[21] רמב"ן ספורנו
[22] חזקוני
[23] מצוות ה', אלה המצוות ל"ת שיג
[24] שם ושם ל"ת שיד
[25] אבע"ז
[26] רמב"ן
[27] מצוות ה', אלה המצוות ל"ת כח
[28] רמב"ן, מצוות ה'
[29] בטור כתב "לזכר שמו".
[30] עיין ספר העיתים סימן קצד, ובשבולי הלקט ענין שבת סימן נה, ועיין בטור אורח סימן רמב, ועיין בב"ח שם שכתב "הרשות ביד כל אדם לאחוז במנהג שמאי הזקן או במנהג הלל הזקן, והאידנא נהגו עלמא כשמאי הזקן וכו' בשם האור זרוע [הל' ע"ש סי' יח ס"ג] מצאתי שכתב אף על גב דמדה אחרת היתה בהלל הזקן אפילו הכי מודה הלל דמדת שמאי עדיפא טפי וכן משמע במעשה דההוא קצב בפרק כל כתבי [שבת קיט א] שאמר וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת וכו' והכי עיקר": וכן מביא בד"מ או"ח סי' רנ ס"ק א, ועיי"ש שהביא דברי רבינו כאן וכתב שמשמעות הטור רמ"ב הנ"ל כדברי האו"ז, וכ"כ בט"ז סי' רמב, ומג"א סי' רנ ס"ק א, ועיין מ"ב סי' רנ ס"ק ב שכתב "הסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת". ועיין באר היטב רמב ס"ק א בשם ספר חסידים שכתב שאם שלחו לו דבר מאכל שיאכל בשבת אסור לאוכלו בחול ומשמע שהוא מדין כבוד השבת ולפי"ז אפשר שזהו דעת ב"ש אבל לדעת הלל מותר אם צריך וזהו כדעת הגור אריה ושפת אמת הנ"ל. אמנם יעויין בספר חסידים סימן תתסו "למי שנשלח לו ביום ו' תרנגולת או בצים ואמר השליח פלוני שלח לך כדי שתאכל בשבת זה אינו רשאי לאכול אותו בחול אלא בשבת ואם יש הרבה ונשאר לו יתן לבני ביתו. ואם יאמר השליח אל יאכל אדם אלא אתה שיהיה לו זכות אל יתן לשפחתו כיון שלא נתן לו אלא על מנת לאכלו יחיד" משמע שהוא משום קפידת המשלח. וכן בברית עולם ושומר הברית על ספר החסידים שם. ועיין בא"א בוטשאטש
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה