מקרא
דברים פרק כב
(ו) כִּי יִקָּרֵא יזדמן ע"י מקרה[1] קַן צִפּוֹר טהורה לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת כל זמן שכנפיה נוגעות בקן קורא לה "רובצת"[2] עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל עם[3] הַבָּנִים:
(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס
(ח) כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ הוא הדין בית ישן. והא דכתיב בית חדש בא ללמדנו דהבונה בית חדש ראוי לייסדה עם דבר מצוה בתחלתה. והכי מבואר בזוהר פ' מצורע. מש"ה צוה ה' להכין ביתו במצות מעקה[4]וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה גדר סביב[5] לְגַגֶּךָ ולא יניח ברשותו נזק ומכשול להכשל בו בני אדם וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ וכענין זה המגדל כלב רע או המעמיד סולם רעוע בתוך ביתו כִּי שמא[6] יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ: ס
(ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם חיטה שעורה וחרצן ענבים בבת אחת פֶּן תִּקְדַּשׁ תתטמא תתחייב שריפה[7] הַמְלֵאָה מלאת הזרע והיא תבואת הזרע כשנתבשל או -[8] הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס
(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז שוע טווי ונוז, כלומר שוע שיהיו ה שהחליקו נימי הצמר ופשתים) במסרק ביחד, וכן שיהיו טוויים יחד הצמר והפשתים, ונוז היינו אריגה שארג החוטים לאחר שנשעו ונטוו ביחד ועשה מהם בגד[10] צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס
(יב) גְּדִלִים ציצית צריך שיהא גדול וקלוע[11] תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ: ס
(יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה בלקוחי התורה שהם הקדושין בכסף, והיא המאורסה אשר יזכיר וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ שלא היתה עריבה אליו בביאתה, והשכים בבקר ובא לב"ד וטען[12]:
(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע כדי שיוכל לגרשה בלי לשלם כתובה[13] וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים:
(טו) וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת דם בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ הנמצאים על שמלתה[14] אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה לבית דין[15]:
(טז) וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ:
(יז) וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר כי זאת לפנים בישראל, מכניסין החתן והכלה לחופה ובודקין אותן, והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קורין להם שושבינין, וכאשר יפרדו נכנסין העדים שם ולוקחין השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים, וזה ידוע בתלמוד[16]:
(יט) וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס
(כ) וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה שנתברר על ידי עדים והם גם התרו בה[18] לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ:
(כא) וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס
(כב) כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה[19] הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל: ס
(כג) כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ:
(כד) וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר בית הדין של[20] הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר כי כאשר יראו עדים מרחוק איש תופס בנערה ושכב עמה בעיר, והרימו העדים קולם והתרו בהם, על דעת רבותינו (מכות ו:) יתחייבו שניהם סקילה שגם האשה בחזקת מזנה לדעת, כיון שלא צעקה כלל, כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיעה ולהצילה וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה כי כאשר נראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה, נדון האשה כמתרצה, בעבור שהיתה יכולה להושע ממנו, ונחשב האיש כמענה אותה, כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו[21] אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: ס
נביא
מלכים א פרק כ
(כה) וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה ואין מהצורך להרבות יותר מבראשונה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן: פ
(כו) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל:
(כז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ מאז התפקדו במלחמה הראשונה וְכָלְכְּלוּ מלשון כל כלומר היו כולם קיימים וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים כשני עדרים קטנים של עזים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
(כח) וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אמר לו פעם אחר פעם לחזק בלבו כי מה' התשועה וכן ויאמר המלך ויאמר לאסתר המלכה ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְקֹוָק וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא כלומר לא בצדקתך וביושר לבבך כי לא עזבת הבעלים בראותך התשועה הגדולה שעשה לך האל ועזרך ברעתך אלא להקדיש שמו יעשה האל עמכם נס לפי שאמרו אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:
(כט) וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד:
(ל) וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר ל- חֶדֶר שהיה בתוך בְּחָדֶר להסתיר את עצמו: ס
(לא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ להראות הכנעה ללכת כשבויי מלחמה, לבושי שקים והחבלים בראשיהם, מוכנים לתלותם בהם וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי - אָחִי הוּא ולא יעשה לו מאומה רע:
(לג) וְהָאֲנָשִׁים עבדי בן הדד יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ בשמעם שאמר אחי הוא, היו מחזיקים הדבור לניחוש וסימן טוב, ולזה מהרו והחליטו הדבור היוצא ממנו, וחזרו גם הם - וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה:
(לד) וַיֹּאמֶר בן הדד אֵלָיו אל אחאב הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת שווקים תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כאילו היתה עירך כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן ואחאב ענה לו - וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ כיון שתעשה זה אני אשלחך בשלום בברית שאכרות לך מעתה וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ: ס
(לה) וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים מתלמידי הנביאים ואמרו חז"ל כי זה הנביא היה מיכיהו אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְקֹוָק הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ[22]:
(לו) וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה שהעובר על דברי נביא חייב מיתה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ:
(לז) וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ מכה שיצא ממנה דם:
(לח) וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר צעיף עַל עֵינָיו:
(לט) וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד כלומר יחסר – יברח וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִּכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל לידי תשקול, לפרוע בעדו:
(מ) וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה עשיתי מלאכתי, ומתעסק כאן וכאן וְהוּא אֵינֶנּוּ כי ברח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ או נפשך תחת נפשו או ככר כסף אַתָּה חָרָצְתָּ וגזרת על עצמך:
כתובים
איוב פרק לט
(ג) תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּחְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּחְנָה שהן כורעות ומבקיעות מבטנן את ילדיהן ומחבלי לידתן משלחות החוצה את ולדיהן. (והאם אתה מרפאם ודואג להם?): (ד) יַחְלְמוּ בְנֵיהֶם יִרְבּוּ בַבָּר יָצְאוּ וְלֹא שָׁבוּ לָמוֹ יתחזקו ויחלימו בניהם. בבר - לשון חוץ: (ה) מִי שִׁלַּח פֶּרֶא חָפְשִׁי וּמֹסְרוֹת עָרוֹד מִי פִתֵּחַ מי זה ששלח את הפרא - חמור בר חפשי ואת מוסרות - החבלים שקושרים את הערוד מי פתח?: (ו) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה שהערבה היא ביתו ומקום משכנו הוא המדבר שאדמתו מלוחה: (ז) יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה תְּשֻׁאוֹת נוֹגֵשׂ לֹא יִשְׁמָעצוחק הפרא לרעש והמולת העיר ואת הרעש והצעקות של הנוגשים בבהמות העבודה לא שומע: (ח) יְתוּר הָרִים מִרְעֵהוּ וְאַחַר כָּל יָרוֹק יִדְרוֹשׁ מחפש לו הרים למרעה ואחרי מקום ירוק או מחפש למשכנו: (ט) הֲיֹאבֶה רֵּים עָבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ האם הראם יסכים להיות עבדיך וללון על אבוסך להיות בהמת עבודה של יבולך: (י) הֲתִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ האם אתה יכול לקשור את הראם בעבות - חבל העול לחרוש בתלמי שדותיך. וישדד - יחרוש את עמקי שדותיך: (יא) הֲתִבְטַח בּוֹ כִּי רַב כֹּחוֹ וְתַעֲזֹב אֵלָיו יְגִיעֶךָ האם תבטח בעבודתו אותך שהרי רב כוחו ותשאיר לו את יגיעו ועמל עבודת אדמתך: (יב) הֲתַאֲמִין בּוֹ כִּי ישוב יָשִׁיב זַרְעֶךָ וְגָרְנְךָ יֶאֱסֹף וכי תאמין ותבטח בו שישב ויביא לך את גידולי שדותיך ואת גורן יבולך יאסוף ויביאם לך הביתה: (יג) כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה האם אתה נתת לציפור שנקראת כנף רננים את עליזותה ולחסידה האם נתת כנף ונוצה?: (יד) כִּי תַעֲזֹב לָאָרֶץ בֵּצֶיהָ וְעַל עָפָר תְּחַמֵּם שמנהגה לעזוב לארץ את ביציה והעפר מחממם כדי שיבקעו מהם הגוזלים: (טו) וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ והיא שוכחת שרגל של בע"ח יכולה לעבור על ביציה ולפזרם ולשוברם: (טז) הִקְשִׁיחַ בָּנֶיהָ לְּלֹא לָהּ לְרִיק יְגִיעָהּ בְּלִי פָחַד מקשיחה את ליבה על גוזליה כאילו הם אינם שלה. וכל יגיעה נראה לריק שאין בה פחד שתאבד את בניה: (יז) כִּי הִשָּׁהּ אֱלוֹהַּ חָכְמָה וְלֹא חָלַק לָהּ בַּבִּינָה ה' השכיח ממנה חכמה ובינה: (יח) כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ ועכשיו אם יש ברצונה הרי היא ממריאה למרום וצוחקת לסוס ולרוכבו שיכולים בהליכתם למעוך ולשבר את ביציה:
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ה
הידור מצוה
א. הידור מצוה, שנאמר [שמות ט"ו ב'] זה אלי ואנוהו[23] ואמרו חז"ל התנאה לפניו במצוות ולכן צריך בכל מצוה לעשותה בכל כוחו שתהיה נאה מה שאפשר. ואחז"ל [ב"ק ט ב] הידור מצוה עד שליש במצוה.
ב. ואף שמצד הדין אין צריך להוסיף יותר משליש מכל מקום מי שמוסיף הקב"ה יפרע לו שכרו בור זה בחייו בעוה"ז (מ"ב תרנ"ו ס"ק ו)
ג. יש אומרים שאפילו קנה כבר אתרוג או שאר מצוה שראוי לצאת בו בצמצום כגון שיש בו שיעור ביצה מצומצמת ואחר כך מצא אתרוג אחר גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש בדמי ראשון ולהחליפו בזה. ואם חבירו אינו רוצה להחליף רק דוקא למכור, אין צריך לקנות, כיון שכבר קנה. ויש אומרים שאם כבר קנה, אין צריך להוסיף כלל, רק כשיש לפניו שנים וא' ביוקר מחבירו שליש, יקח ההידור ויוסיף שליש. והמוסיף, יוסיפו לו בעולם הבא (תרנ"ו).
ד. גם במקום שאין ההידור ניכר לעין מצוה להדר ולכן גם בפרשיות שבבתי התפילין או במזוזה יש להדר[24] (מ"ב סי' לז ס"ק ד)
ה. ובכלל דין זה של הידור מצוה, שיבחר המין המשובח ומעולה הראוי לאותה מצוה כדכתיב [דברים י"ב י"א] מבחר נדריך.
[1] רשב"ם
[2] פי' ר' יוסף הכור שור
[3] חזקוני
[4] משך חכמה
[5] רש"י
[6] רבינו בחיי
[7] ת"א ת"י
[8] הכתב והקבלה
[9] רש"י
[10] רש"י נדה סא, ב ד"ה שוע
[11] רשב"ם
[12] רמב"ן
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רשב"ם
[15] ת"א
[16] רמב"ן
[17] רש"י
[18] רש"י
[19] רמב"ן
[20] ת"י
[21] רמב"ן
[22] ומשל זה היה על אחאב שאמר לו הנביא ונתתי את כל ההמון הזה בידך וכמו שהאיש הזה מאן להכותו כן אחאב לא רצה להכות את בן הדד ועבר על פי ה' הלא ראה כי הנותרים שנסו אל אפקה הרגם האל כדי שלא יותר מהם אחד ולא השאיר בן הדד אלא לנסות בו אחאב והוא היה לו להבין כי לא רצה האל יתברך שיותר אחד מהם וחמל על בן הדד והחמלה על הרשעים אכזריות כי ידוע כי סופם לעשות מלחמה וכן שאול שחמל על אגג חרה בו אף ה' וכמו שהאריה הכה איש שמאן להכות הנביא בדבר ה' כי כן היה דינו כמו שאמר העובר על דברי נביא מיתתו בידי שמים שנאמר אנכי אדרש מעמו
[23] (בסוכה ריש לולב הגזול משמע מרש"י דהוי דאורייתא וכ"מ בשבת קל"ג וכ"מ בחי' רא"מ על הסמ"ג הל' לולב ובתוס' שם משמע דאינו אלא למצוה לכתחלה).
[24] ועיין ברמ"א או"ח סי' לב סעי' ד ובביאור הגר"א ס"ק יב ועיין בשד"ח מערכה ז' כלל יב שיש מהאחרונים שחולקים וסבורים שאם אינו נראה לעין אין מצוה להדר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה