פרשת ראה יום ה'

מקרא

דברים פרק טו

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים השמיטה הזאת חלה בסופה[1] ואין שמיטת כספים משמטת אלא בסופה אבל בתוך השביעית רשאי לתבוע[2] תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה וממשיך הכתוב ומבאר איזה שמיטה:

(ב) וְזֶה דְּבַר הלכות[3] הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט נצטוינו בזה לשמוט ולא לתבוע החוב שיש לנו על חבירינו בשנת השמיטה ואם יבא לפרוע יאמר לו משמט אני ואינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים נוהג גם היום[4] כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ בעל הלואה אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ שיש לו הלואה על חבירו לֹא יִגֹּשׂ יתבע אֶת רֵעֵהוּ הוזהרנו בלאו ג"כ שלא לתבוע החוב בשביעית כנ"ל[5] וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא בית דין[6] שְׁמִטָּה לַיקֹוָק:

(ג) אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ י"א[7] שהוא מצות עשה על ישראל שהלוה לנוכרי להכריח אותו ולתבוע ממנו בחוזקה, ולדחוק אותו שיפרע את ההלוואה. ואם הנוכרי מבקש לפרוע לו את ההלוואה מאוחר יותר אחר זמן הפרעון לא יחמול ולא ירחם עליו להאריך לו את זמן ההלוואה וי"א[8] שנאמר ללאו הבא מכלל עשה דהיינו רק את הנכרי מותר לנגוש אבל לא את היהודי[9] וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ ולא מה שכבר מסור לבי"ד לגביה שזה אין לך חיוב לשמוט[10] אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן ולא תחוש מלשמט ההלואה[11] כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

(ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(ו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ תיקח עבוט כלומר תמשכן גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: ס

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"ב) המפייסו בדברים גדול מכולם[12] וְלֹא תִקְפֹּץ תסגור אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן הזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם ולפיכך כל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה[13]:

(ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ נצטוינו בזה ליתן צדקה[14] וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ קח את עבוטו להלוות לו עליו אם יכול[15] שהלואה עדיפה ממתנת חינם למי שיכול לפרוע דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ הוזהרנו בזה שלא להמנע מלהלוות קודם סוף השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט וכן אם מקמץ ידו מליתן צדקה מפני פחד שמיטה ג"כ עובר בלאו זה[16] פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה שצויתיך שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ולפיכך[17] וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְקֹוָק וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ אל יעלה על לבבך שתהיה בכך חסר[18] כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

(יא) כִּי אם ישמרו ישראל מצוות התורה לא יהיה בהם אביון אמנם אם לא ישמרו[19] - לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ כי לא יהיו כל הדורות כל ימי עולם כלם שומרים כל המצוה עד שלא נצטרך כלל לצוות על האביון, כי אולי בקצת הימים ימצא אביון[20] עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי בגניבתו אוֹ הָעִבְרִיָּה שמכרה אביה בקטנותה לאמה. והגיעו שש שנים לשמטה קודם הבאת סימנים[21] וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם הוזהרנו בזה לא לשלח עבד שמכרוהו בי"ד ריקם בלא הענקה וי"א שדין זה אף במוכר עצמו[22]:

(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לשון תפארת, כלומר עשה לו כבוד ותפארת מממונך[23] לוֹ מִצֹּאנְךָ בשר וּמִגָּרְנְךָ לחם וּמִיִּקְבֶךָ יין כלומר כל צרכיו כדי שיוכל לחיות[24] אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:

(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ והוציאך ברכוש גדול[25] עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת שהדלת של עץ וטוב לנקוב כנגד העץ יותר מכנגד האבן[26] וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן כמו שבעבד עברי לא רשאי לשעבדו, רק שיהא חפץ בזה ורוצה להיות עם אשתו השפחה ואהבך ואת ביתך, כן באמתך, אשר אם תיעדה לא תיעד אותה בעל כרחה רק באופן שתשאל את פיה ותרצה בך להיות לך לאשה, כי אוהבת אותך או את בנך[27] וחז"ל דרשו שחוזר על חיוב הענקה שההענקה הוא לאביה תעשה כן, אף שאין ההענקה לעצמה ולא על רציעה[28]:

(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ במה שאתה נותן לו כִּי מִשְׁנֶה משנה וכפילות שְׂכַר שָׂכִיר בעבודת שש שנים שעבד אותך שאתה מעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך מלבד שכירות של קנין שש שנים שקנית אותו עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים שהרי[29] וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

(יט) כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר שקדוש מאיליו מלידה אעפ"כ תַּקְדִּישׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם[30] ונהוג בו דין הקדש ש[31]- לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ הוזהרנו בזה לא לעבוד בקדשים ולא לגזוז צמר קדשים[32]:

(כ) לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ הראוי לאכלו כלומר הכהן[33] שָׁנָה בְשָׁנָה לא ככל הקרבנות דמצוה לאכול במועד הראשון שהובא בירושלים אבל בכור הכהן רשאי להשהותו כל השנה בירושלים[34] בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

(כא) וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(כב) בִּשְׁעָרֶיךָ חוץ למקדש[35] תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו ולא כקרבנות שאסור לאכול בטומאה כַּצְּבִי וְכָאַיָּל שאין במינם קרבן[36]:

(כג) רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל שלא תאמר כיון שהותר שאינו קרבן ואין דמו נזרק על המזבח א"כ הותר גם דמו[37] עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם ואינו חייב בכיסוי הדם אע"ג שהוקש לצבי ואיל[38]: פ

נביא

מלכים א פרק טז

 (ח) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה כי בעשא מלך בג' לאסא, ועם השנה ההיא מלך כ"ד שנים, ומת ומיד מלך אלה, והרי היא בשנת כ"ו לאסא מָלַךְ אֵלָה בֶן בַּעְשָׁא עַל יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם:

(ט) וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב שני שרים היו לאלה על אנשי הרכב, והיה זמרי לשר על החצי וְהוּא בְתִרְצָה בעת שקשר עליו זמרי, היה אלה בתרצה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר ושם שתה היין עד אשר נשתכר, ולזה לא היה בו דעת להיות נשמר מזמרי בֵּית אַרְצָא היה ממונה על בית המלך אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת בְּתִרְצָה:

(י) וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו:

(יא) וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית בַּעְשָׁא לֹא הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר הוא הזכר, העושה קלוח למרחוק וְגֹאֲלָיו קרוביו וְרֵעֵהוּ מיוחד היה להם איש לשבת תמיד עם המלך:

(יב) וַיַּשְׁמֵד זִמְרִי אֵת כָּל בֵּית בַּעְשָׁא כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא:

(יג) אֶל כָּל חָטֹּאות בַּעְשָׁא וְחַטֹּאות אֵלָה בְנוֹ אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם:

(יד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֵלָה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ

(טו) בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי כי מלך מיד כשהרג לאלה שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה וְהָעָם חֹנִים עַל גִּבְּתוֹן נדב וישראל צרו על גבתון ולא לכדוה ועתה בימי אלה שבו לצור עליהאֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים כשהומלך בתרצה:

(טז) וַיִּשְׁמַע הָעָם הַחֹנִים לֵאמֹר קָשַׁר זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּמְלִכוּ כָל יִשְׂרָאֵל שהיו במחנה אֶת עָמְרִי שַׂר צָבָא עַל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא בַּמַּחֲנֶה:

(יז) וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן וַיָּצֻרוּ עַל תִּרְצָה:

(יח) וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל אַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ להסתתר וַיִּשְׂרֹף עָלָיו עמרי אֶת בֵּית מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת זמרי:

(יט) עַל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וגמר בדעתו לעשות ו - לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בעוד היה שר מחצית הרכב, חטא והחטיא את הנתונים תחת ממשלתו:

(כ) וְיֶתֶר דִּבְרֵי זִמְרִי וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: פ

(כא) אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם שלא היה במחנה הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי:

(כב) וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי ואמרו חז"ל שזה היה משום שחיתן את בתו עם יהושפט בנו של אסא מלך יהודה אֶת הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן גִּינַת וַיָּמָת תִּבְנִי שהרגו אותו וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי: פ

כתובים

איוב פרק לד

(טז) וְאִם בִּינָה שִׁמְעָה זֹּאת הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי אם יש לך בינה תשמע לדברי: (יז) הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ האם החובש שהוא המושל (וזה כינוי לה') שונא משפט? והאם אתה יכול להרשיע את ה' שהוא צדיק כביר - גדול?: (יח) הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל נְדִיבִים האם אתה יכול לומר למלך שעושה דברי בליעל ולרשע  אתה מחניף וקורא לו נדיב?: (יט) אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם הרי ה' לא נושא פנים לשרים ולא מכיר פנים לעשירים  שנשפטים לפניו עם דלים כי כולם הם מעשי ידיו ואין לו עדיפות  לעשיר על פני העני: (כ) רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד ה' המית ברגע אחד את כל בכורי מצרים בחצות הלילה  והגעיש והרעיד את העם המצרי ובנ"י עברו ויצאו ממצרים ואת  האביר - פרעה ועמו הסירו לא בנ"י כי אם ה' (שלא בידיהם עשו  המופתים אלא יד ה' היתה כל זאת): (כא) כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה ה' שם את עיניו ומבטו על כל מעשי האדם - השגחה פרטית: (כב) אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן אין מקום שיכולים הרשעים להסתתר מפני ה': (כג) כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד לַהֲלֹךְ אֶל אֵל בַּמִּשְׁפָּט ה' לא מוסיף עוד ענש על האיש שהולך למשפט לפני ה' אלא  נותן לו כפי המגיע לו: (כד) יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר וַיַּעֲמֵד אֲחֵרִים תַּחְתָּם ה' שובר כבירים וחזקים שבלי גבול חזקם ומעמיד במקומם  אחרם: (כה) לָכֵן יַכִּיר מַעְבָּדֵיהֶם וְהָפַךְ לַיְלָה וְיִדַּכָּאוּ ומכיר את מעשיהם שהם רעים ומשפילם ומכניעם והופכם  בלילה: (כו) תַּחַת רְשָׁעִים סְפָקָם בִּמְקוֹם רֹאִים במקום עמידת הרשעים מכם לעיני כולם: (כז) אֲשֶׁר עַל כֵּן סָרוּ מֵאַחֲרָיו וְכָל דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ בגלל שסרו ממנו ולא למדו את דרכי ה': (כח) לְהָבִיא עָלָיו צַעֲקַת דָּל וְצַעֲקַת עֲנִיִּים יִשְׁמָע וגרם הרשע במעשיו שה' שמע את צעקת הדל העשוק: (כט) וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ וְעַל גּוֹי וְעַל אָדָם יָחַד אם ה' מחליט להשקיט מי יכול להרשיע ואם מחליט להסתיר את פניו מי יכול לראותו, וכוחו שיכול להחליט את  מעשיו בין על עם שלם ובין על אדם אחד: (ל) מִמְּלֹךְ אָדָם חָנֵף מִמֹּקְשֵׁי עָם ה' מסיר אדם רשע וחנף מלמלוך שמלוכתו גורמת לעמו  מוקשים:

משנת ההלכה

מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות

שש זכירות

זכירת מעשה מרים

       א.       בזכירה זו ציוותה התורה שנתבונן ונלמד שאין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שהרי הדברים קל וחומר -ומה מרים הנביאה, שדברה על אחיה משה רבינו, שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, ודיברה בפני משה רבינו שלא בגנותו, אלא להנאתו ולשבחו של משה ולבניינו של עולם ורק טעתה שהשוותה אותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו[39], ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר המדבר בגנותו של חברו ברבים[40].

        ב.        מדברי הרמב"ן[41] משמע שבמצוה זו התחייבנו להזהר מלדבר לשון הרע כדי שלא תבוא עליו צרעת, בנוסף על הלאו המיוחד על דיבור לשון הרע[42]. וכך סובר הסמ"ק[43] וכתבו שלדעתם המדבר לשון הרע ביטל מצות עשה זו[44], ועובר על השמר בנגע הצרעת[45].

         ג.         ולדעת רוב מוני המצוות[46]. אין זו מצות עשה אלא סיפור ועצה, שבכדי להמנע מללקות בצרעת צריך להזהר שלא לספר לשון הרע[47].

        ד.        הרשב"ם[48] שם כתב שאזהרה זו לזכור את מעשה מרים, באה ללמד שאפילו אם נצטרע אדם חשוב כמלך כעוזיהו צריך להרחיקו ולעשות לו ככל אשר יורו הכהנים[49] ולדעתו אין באזהרה  זו ענין לכל אדם וללשון הרע[50]. 

       ה.       הר"ש והראב"ד[51] כתבו שזכירה זו היא ציווי ללמוד הלכות נגעים[52].

         ו.         לדעת החרדים[53] מצות זכירה זו בפה היא חובה בכל יום[54]. ולדעת המג"א[55] די לזכור ענין זה פעם אחת בשנה, כמו בזכירת עמלק, ויוצאים ידי חובת הזכירה כשקוראים בתורה בפרשת השבוע[56].

---

[1] פי' ר' יוסף בכור שור

[2] זהו דעת הרמב"ם וכן נפסק להלכה בשו"ע אבל דעת הרא"ש ששביעית משמטת בתחילתה ומיד שנכנס שנת השביעית מושמט החוב ויש שחששו לדבריו וכתבו פרוזבול בתחילת השמיטה והחזו"א לא נהג כן מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רל

[3] ת"י

[4] מצוות ה' אלה המצוות עשה קמא

[5] שם ושם ל"ת רל

[6] ת"י

[7] דעת הרמב"ם

[8] דעת הרמב"ן

[9] מצוות ה'מ אלה המצוות עשה קמב

[10] חזקוני

[11] חזקוני

[12] רבינו בחיי

[13] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלב

[14] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קצה

[15] חזקוני

[16] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלא

[17] חזקוני

[18] חזקוני

[19] ת"י

[20] רמב"ן

[21] רשב"ם

[22] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת רלג

[23] רבינו בחיי

[24] חזקוני

[25] רשב"ם

[26] פי' ר' יוסף בכור שור

[27] משך חכמה

[28] רשב"ם

[29] רשב"ם

[30] רבינו בחיי

[31] רשב"ם

[32] מצוות ה' אלה המצוות ל"ת קיג

[33] אבע"ז

[34] העמק דבר

[35] אבע"ז

[36] רבינו בחיי חיזקוני

[37] רש"י

[38] פי' ר' יוסף בכור שור

[39] שנאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יג ב).

[40] משולב מלשון הספרי דברים שם, [ראה שביארו בכך למה נסמך הפסוק "השמר בנגע הצרעת" לפסוק "זכור את עשה ה' אלוקיך למרים"], ולשון הרמב"ם טומאת צרעת (פט"ז ה"ט). ולשון הרמב"ם (שם) קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. וכעין זה ברמב"ן עה"ת דברים שם. ועי' ספר שמירת הלשון שער התבונה פי"ב.

[41] עה"ת שם ובסוף ספר המצוות לרמב"ם בעשין הנוספים ז.

[42] עי"ש שכתב שם שאזהרת השמר בנגע הצרעת היא לשמור מאד שלא תבואך על ידי לשון הרע, וזו אזהרה להימנע מלשון הרע בין בגלוי ובין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות ובין שאין מתכוין להזיק כלל, וגם נצטוינו על זה במצות עשה להזכיר בפה תמיד את העונש הגדול שעשה ה' למרים על זה.

[43] סי' קכד, אלא שהוא לא מנה את המצוה הזו במנין המצוות כמצות עשה בפני עצמה, וכללה בלאו שלא לילך רכיל.

[44] מנחת חינוך לעשין הנוספין ז בדברי הרמב"ן, חפץ חיים פתיחה עשין א.

[45] חפץ חיים פתיחה לאוין ג, ועי"ש בבאר מים חיים ובהסכמת ר"י מווילנא לספר שמירת הלשון אם זהו לאו גמור לדברי הרמב"ן.

[46] הרמב"ן שם עה"ת כתב: "ושכחה בעל ההלכות גדולות וכל מוני המצוות אחריו.

[47] ע"י זכירת העשוי למרים שדיברה באחיה ולקתה בנגעים -רמב"ן עה"ת שם בדברי רש"י שם, ועי' קרן אורה ברכות בסוגיית הרהור כדיבור שכתב שהרמב"ם לא מנאה במנין המצות כיון שהתלמוד חולק בזה על התו"כ, ולדעת הבבלי אין זו מצוה  דהרהור כדיבור, עי"ש.

[48] עה"ת.

[49] שהרי מרים אף על פי שהיתה נביאה ואחות המלך ואחות כהן גדול אף על פי כן הרחיקוה והסגירוה כשאר המצורעים.

[50] וכ"כ בדעת זקנים לבעלי התוס' שם.

[51] בפירושם לתורת כהנים שם.

[52] פי' הראב"ד ור"ש משנץ לתו"כ שם.

[53] פ"ד סי' כד.

[54] חרדים פ"ד סי' כד, עי"ש גם בלאוין( פ"א סי' יד) שהזכיר את הלאו של השמר בנגע הצרעת בין הלאוין שאפשר לקיימם בכל יום.

[55] זית רענן לילקוט שמעוני ריש בחקותי.

[56] זית רענן לילקוט שמעוני ריש בחקותי, וכ"כ במחצית השקל סי' ס ס"ק ב, ועי"ש במג"א (סי' ס סק"ב) שכתב בשם ספר הכוונות וכתבים שלא תיקנו לזכירה זו קריאה מיוחדת מפני שהיא גנותם של ישראל.