מקרא
דברים פרק כב
(כה) וְאִם יראו אותה בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ שהרי זו בחזקת אנוסה ופטורה[1]:
(כו) וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה:
(כז) כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ גם אם צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ ואפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה והכלל, אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה, שלא דבר הכתוב אלא בהווה ולא ידעתי בדין הצעקה, אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל, אלא גם הצעקה בהווה, לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה[2]:
(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ בחזקה באונס וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ ע"י עדים שהעידו על הדבר[3]:
(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו: ס
דברים פרק כג
(א) לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו ואפילו אנוסת אביו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אשה שראה אָבִיו כלומר אשה שנבעלה ע"י אביו אפילו ברצון בפיתוי[4]: ס
(ב) לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא זה שנתבקעו ביציו או אחת מהן וּכְרוּת שָׁפְכָה מי שנכרת לו האבר שהוא כלי שממנו ישפוך המים והזרע בִּקְהַל יְקֹוָק שלא יחשב כאחד מקהל ה' שיקח בת ישראל[5]: ס
(ג) לֹא יָבֹא מַמְזֵר הוא הנולד מביאת אחד מהעריות והוא שם לאיש מוזר מאחיו ויודעיו שלא יודע מאין בא, הנולד לאיש מאשת אביו הוא ירחיק אותו ולא יודה בו, לבשתו ולכלמתו מן המעשה הרע שעשה[6]בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְקֹוָק: ס
(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם:
(ה) עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ:
(ו) וְלֹא אָבָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(ז) לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם יצוה אם נלחם עליהם בעיר שכבשו הם מן העמים שלא נקרא להם לשלום וכן אם יבואו הם להלחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות להכות יושבי הערים שעשו עמנו הרעה, כמו שעשה יפתח (שופטים יא לג)[7] כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם: ס
(ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ הוזהרנו בלאו זה שלא להרחיק זרע עשו או מצרים מהתחתן עם זרע ישראל אחר שיתגיירו אלא עד שלשה דורות כלומר שלא נמנע מהתחתן עמהם, שאין בהם איסור כמו בעמון ומואב, אלא מותרין הם אחר שני דורות ועובר על זה והסכים בדעתו שלא להתחתן בם אפילו אחר שני דורות מצד שהצר לישראל או מצד שקבע בלבבו שנאה עמהם מפני שבאו מאומה אחרת, עבר על לאו זה ואל תשמע מדברינו שנהיה מצווים להתחתן עמם אחר שלשה דורות, שאין כוונת הכתוב לצוותנו להתחתן עמם חלילה, והמשפחות המיוחסות שבישראל לא ירדו ממעלתן להתחתן עמהם, אלא כוונת הכתוב שאין בהם איסור כלל[8]:
(ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק וקודם דור שלישי מצוה להרחיקם לפיכך מצרי ואדומי או מצרי שנתגיירו אסורים לבוא בקהל, ואין לוקין רק עוברים בעשה[9]: ס
(י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב ועל כן הזהיר בו הכתוב[10]:
(יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה שיצא ממנו שכבת זרע וגם אם קרה זה ביום נוהג בו הדין הכתוב כאן רק דיברה התורה במה שרגיל להיות וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:
(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם במקוה טהרה וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ אחרי שייאסף אור השמש כלומר בצאת הכוכבים יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:
(יד) וְיָתֵד כעין מעדר תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ כלי זיינך כלומר חלק מציודו של היוצא למלחמה מלבד כלי הנשק שלו היה גם מעדר כדי ש- וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ כדי לעשות שם צרכיו וְחָפַרְתָּה בָהּ ביתד וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ כסה את הצואה שלך כיון שמי רגלים נבלעים בקרקע ואין צריך לכסות משא"כ צואה צריך לכסות[12]:
(טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגם ארון העדות מתהלך בתוכו[13] לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ לכן וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת קלון[14] דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ס
נביא
מלכים א פרק כ
(מא) וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מעל מֵעֲלֵי עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא:
(מב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי שלחת מידך את בן הדד, אשר לכדתי אותו (כמו הצודה את הדג בחרמו, על כי לא היה לו מקום לנוס) מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ וזהו הנמשל:
(מג) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה: פ
מלכים א פרק כא
(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי והכרם הזה - אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל היה אֵצֶל סמוך ל - הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן:
(ב) וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ או אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ לקבל תמורתו כסף אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה:
(ג) וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק חולין הוא לי, בעבור מצות ה', שאמרה התורה (ויקרא כה כג): והארץ לא תמכר לצמיתות מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ:
(ד) וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אל הקיר וְלֹא אָכַל לָחֶם שידע שבאמירה זו דבר אליו דברי תוכחה, ולכן שכב על מטתו ולא אכל לחם מרוב צערו:
(ה) וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם:
(ו) וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר כלומר דברתי אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי:
(ז) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וכי בדבר שאתה עושה עתה, תנהיג את המלוכה וכאלו אמרה, הן ראוי למלך להתגבר ולהתחכם שימולא רצונו, ולא להיות סר וזעף קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי:
(ח) וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים סְפָרִים אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים השופטים והשרים והם לבדם ידעו זה הסוד ובטחה בהם איזבל שיסכימו למה ששלח להם אחאב וחתמה בחותמו וידמה מזה שאם היו יודעים העם זאת התחבולה לא היו מסכימים בהריגת נבות ואף על פי שהיו מסכימים בזה זקני העיר ושריה אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת:
(ט) וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר דבר זה כתבה בדרך עצה מדעתה, ובשמה לא בשם אחאב, כאומרת הנה אחאב מעיד לפניכם בכתבו וחותמו כי נבות ברך אלהים ומלך ואתם לעצמכם בודאי תאמינו לדברי המלך כי לא ישקר, אולם באשר לא תוכלו לחרוץ עליו משפט מות לפני העם על מכתב הזה עד יעיד המלך בפניו, וכדי בזיון וקצף להמלך כי אם היה רק על שבזה אלהיו היה בא להעיד, אבל אחר שבזה גם את המלך גנאי היא לו לבא בעצמו להעידו, לכן עצתי שתחפאו הדבר בפני העם באופן זה קִרְאוּ צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:
(י) וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ כלומר קללת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת:
(יא) וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם:
(יב) קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם:
כתובים
איוב פרק לט
(יט) הֲתִתֵּן לַסּוּס גְּבוּרָה הֲתַלְבִּישׁ צַוָּארוֹ רַעְמָה וכי אתה נותן לסוס את גבורתו ואת צוארו הלבשת רעם - לשון הפחדה: (כ) הֲתַרְעִישֶׁנּוּ כָּאַרְבֶּה הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה האם אתה זה שמשמיע את הרעש של הסוס שנשמע כמו של הארבה ונחירות אפו שיש בהם הוד ואימה: (כא) יַחְפְּרוּ בָעֵמֶק וְיָשִׂישׂ בְּכֹחַ יֵצֵא לִקְרַאת נָשֶׁק שדרך רוכבי הסוסים שאורבים בעמק והסוס שמח לצאת לקראת נשק - מלחמה: (כב) יִשְׂחַק לְפַחַד וְלֹא יֵחָת וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי חָרֶב הסוס צוחק לפחד ואין בו פחד ולא חוזר לאחוריו מפני חרב: (כג) עָלָיו תִּרְנֶה אַשְׁפָּה לַהַב חֲנִית וְכִידוֹן על הסוס נשמעת אשפת החיצים כמו רינה וזימרה וכן גם כך נשמע רעש החרב חנית וכידון: (כד) בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ וְלֹא יַאֲמִין כִּי קוֹל שׁוֹפָר במרוצתו נראה כאילו הוא שותה את הארץ שפוסע למרחקים גדולים ולא יאמין שיש מלחמה עד שישמע את קול השופר שמכריז על המלחמה (מרוב השתוקקותו למלחמה): (כה) בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה בשביל שמיעת השופר יאמר האח - שמחה גדולה וכבר מרחוק מריח את המלחמה ואת רעם השרים ותרועתם: (כו) הֲמִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כנפו כְּנָפָיו לְתֵימָן וכי בגלל בינתך הנץ מעופף עם כנפיו לדרום?: (כז) אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ האם על פי ציוויך מגביה הנשר ומרים את קינו?: (כח) סֶלַע יִשְׁכֹּן וְיִתְלֹנָן עַל שֶׁן סֶלַע וּמְצוּדָה שהנשר שוכן ולן על סלעים על חוד הסלע ומצודה גבוהה: (כט) מִשָּׁם חָפַר אֹכֶל לְמֵרָחוֹק עֵינָיו יַבִּיטוּ מהמקום הגבוה שבחר לגור מחפש את מאכליו ומביט לרחוק: (ל) ואפרחו וְאֶפְרֹחָיו יְעַלְעוּ דָם וּבַאֲשֶׁר חֲלָלִים שָׁם הוּאבני הנשר שותים דם ממאכליו שמצא להם והיכן שיש חללים - מתים שם נמצא הנשר לסיפוק מזונו: פ
איוב פרק מ
(א) וַיַּעַן יְקֹוָק אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה האם זו דרך מוסרית לריב עם ה' ומי שמוכיח את ה' ראוי לו לענות על טענות ה' ולא לשתוק. ומדוע אתה שותק?: פ (ג) וַיַּעַן אִיּוֹב אֶת יְקֹוָק וַיֹּאמַר: (ד) הֵן קַלֹּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי התבישתי ואין לי מה להשיב לך ושמתי את ידי על פי לשתוק: (ה) אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלֹא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלֹא אוֹסִיף מה שאמרתי תם ורשע הוא מכלה לא אטען יותר והשני שאמרתי אל תעש עמדי לא אוסיף לומר: פ
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ה
הידור מצוה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה