פרשת ראה יום ד'

מקרא

דברים פרק יד

(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם נצטוינו בזה לבדוק בסימני הדגים ואז יהיה מותר לאכלן ומי שאכל אחד ממיני הדגים ולא בדק את סימניהם, אף על פי שמצא אחר כך שאכל מין שמותר הרי זה ביטל מצות עשה של בדיקת הסימנים[1] כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר שהדג פורח בו, היינו ששט בו על פני המים והם ככנפים שבצידי הדג וְקַשְׂקֶשֶׂת הקליפות הקבועות בו ודבוקות בכל גופו ועגולות כגלדת  הצפורן, והן מלבושי הדג, שלבוש בהן[2] תֹּאכֵלוּ:

(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר ואפי' רואה שאין בחתיכה סנפיר מותר וְקַשְׂקֶשֶׂת אין הקשקשת סימן  טהרה אלא אם היא נפשטת מן העור כלבוש, היינו שנקלפת מעור הדג ביד או בכלי, וישאר עדיין העור תחתיו בשלימות אבל אם היא קבועה ודבוקה בעור הדג ואי אפשר לקלפה מעור הדג, אלא אם כן ינטל גם מעור הדג עצמו אינה קשקשת, ואסור, שאינה אלא גוף העור לֹא תֹאכֵלוּ הוזהנו בזה שלא לאכול דג טמא[3] טָמֵא הוּא לָכֶם: ס

(יא) כָּל שיהא כולו טהור בכל הסימנים פירוש, שאם יש לו כל הד' סימנים של טהרה אז תאכל, הא אם אין לו כל הד' סימנים איכא לספוקי דלמא הוה מינא דפרס ועזניה[4] צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ נצטוינו לבדוק בסימני עופות טהורים[5]:

(יב) וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הוזהרנו שלא לאכול עוף טמא ומצד הדין כל הבקי בשמות העוםות הטמאים והטהורים ובסימניהם אוכל על פי ידיעתו אבל להלכה למעשה אסור לאכול שום עוף אסור אלא אם כן יש עליו מסורת טהרה דהיינו שהוא דבר פשוט באותו מקום שעוף זה טהור שכך מסרו להם אבותיהם וכיון שמסורת בידם שזה העוף טהור מותר ולכן אין צריך לבדוק אחר שום סימן[6] הַנֶּשֶׁר אין זה הנשר שלנו[7]וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה:

(יג) וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ כולם שמות שונים לאותו עוף בעל גוונים שונים והזהירך הכתוב בכל שמותיה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר זו דיה שמה או איה שמה וזו לא אסר הכתוב[8]:

(יד) וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:

(טו) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה יענה צעירה אבל היענה גדולה בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור. ורבותינו דרשו מ"בת" דביצת עוף טמא אסור[9] וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:

(טז) אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת:

(יז) וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ השולה דגים מן הים ובימינו נקרא שלדג[10]:

(יח) וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף:

(יט) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ הזהירנו מאכול שרץ העוף כמו הזבובים והדבורים והצרעה וחגבים טמאים וכיו"ב ממינם[11]:

(כ) כָּל עוֹף כגון חגבים טהורים תֹּאכֵלוּ:

(כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה הוזהרנו לא לאכול בהמה טהורה שלא נשחטה או שנפסלה בשחיטתה[12] לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ נצטוינו לתת נבילה לגר תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח והוא קודם למכירה לעכו"ם[13] אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי נצטוינו שלא לתת לנכרי עובד ע"ז מתנת חינם[14] כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ הוזהרנו בזה שלא לאכול וליהנות מבשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה שבושלו או נצלו יחד ובפרשת משפטים הזהירנו אף על בישולם אפילו אם אינו אוכלם[15]: פ

(כב) עַשֵּׂר נצטוינו להפריש עשירית נוספת מן התבואה והא הנקרא מעשר שני אחרי ש - תְּעַשֵּׂר מעשר ראשון הניתן ללוי[16] אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה ולא מה שאינו גודל בשדה כגון הגדל בעציץ שאינו נקוב שאינו מחובר לאדמה כיון שאינו נקוב[17] שָׁנָה שָׁנָה שיעשר אותו שתי שנים אחר השמיטה זו אחר זו[18] ומכאו דרשו חז"ל שיפריש כל שנה לעצמה ואין מפרישין מפירות שנה זו על פירות חבירתה[19]:

(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם נצטוינו בזה לאכול מעשר שני בירושלים בין החומות מַעְשַׂר דְּגָנְךָ חמשת המינין הידועין בתבואה תִּירֹשְׁךָ היין החדש אשר ישיקו היקביםוְיִצְהָרֶךָ השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות[20] וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כלומר הכהנים[21] לְמַעַןשכשתעלה לרגל לאכול מעשר שני שלך, ותראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, וסנהדרין יושבין ודנין משפטים ישרים ומורים הוראות, שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל אז-[22] תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:

(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף נצטוינו בזה לפדות מעשר שני אם אינו מעלהו לירושלים וְצַרְתָּ שמור הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ שלא ייאבד וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים[23] וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ במעשר שני בירושלים תזמיננו עמך, כדכתיב לקמן "ושמחת בחגך אתה - והלוי", שאתה צריך לערבו בשמחתך[24] כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים מהשמיטה תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ שנשאר לך שלא נתת בשנים הקודמות וכן את מעשר  של בַּשָּׁנָה הַהִוא השנה השלישית ואותו וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ אבל מעשר שני כבר נצוה קודם לכן להעלותו לירושלים:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי ויטול מעשר ראשון כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ יטלו מעשר עני שאתה מחוייב להפרישו בשנה השלישית לשמיטה נצטוינו בזה לתת מעשר עני וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

נביא

מלכים א פרק טו

 (כה) וְנָדָב בֶּן יָרָבְעָם מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה כי אסא מלך בשנת כ' לירבעם, וירבעם מת בשנת כ"ב, ומיד מלך נדב אם כן הוא בשנת שתים לאסא וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם:

(כו) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ בעגלים שבנה אביו אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:

(כז) וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל יִשְׂרָאֵל באותו זמן היו צָרִים עַל גִּבְּתוֹן:

(כח) וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו:

(כט) וַיְהִי כְמָלְכוֹ הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם זה עשה לחזק מלכותו שלא ימרדו בו, אבל מה ש - לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ זה היה כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי והיה עונש השגחי:

(ל) עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שהיה יודע רבונו, ומתכוין להכעיסו ולמרוד בו:

(לא) וְיֶתֶר דִּבְרֵי נָדָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:

(לב) וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵיהֶם וסבת המלחמה, כי אחר שבעשא הכה בית ירבעם שמרד בשלמה היה ראוי שיהיה אסא אוהבו רק סבת המלחמה מפני כי -: פ

(לג) בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה:

(לד) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל ולכן שנאהו אסא הצדיק על דרך הכתוב - הלא משנאך ה' אשנא והתגר בו מלחמה: ס

מלכים א פרק טז

(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֶל יֵהוּא בֶן חֲנָנִי עַל בַּעְשָׁא לֵאמֹר:

(ב) יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן הֶעָפָר וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וַתַּחֲטִא אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם:

(ג) הִנְנִי מַבְעִיר מבער כמו "ובערת הרע מקרבך" אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:

(ד) הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם ולא יובאו אל קבר ישראל:

(ה) וְיֶתֶר דִּבְרֵי בַעְשָׁא וַאֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:

(ו) וַיִּשְׁכַּב בַּעְשָׁא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּתִרְצָה וַיִּמְלֹךְ אֵלָה בְנוֹ תַּחְתָּיו:

(ז) וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר יְקֹוָק הָיָה אֶל בַּעְשָׁא וְאֶל בֵּיתוֹ באותה הנבואה עצמה ששלח ביד יהוא, שמיועד הוא לעונש על אשר החטיא את ישראל, בהנבואה ההיא ייעד העונש גם בעבור  - וְעַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּעֵינֵי יְקֹוָק בעצמו לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ ואף שבדבר ה' נעשה מכל מקום בעשא לא עשאו לקיים דבר ה', כי אם עשה לשבת על כסא המלוכה, מבלי ימצא מערער עליו, הואיל וגם הוא אחז במעשיו, לזאת לדם נקי יחשב לו: פ

כתובים

איוב פרק לד

(א) וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר: (ב) שִׁמְעוּ חֲכָמִים מִלָּי וְיֹדְעִים הַאֲזִינוּ לִי תשמעו לי אתם החכמים ותאזינו לי: (ג) כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל האוזן שלכם יכולה לבחון את דברי כמו שהחך טועם את  האוכל: (ד) מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה לָּנוּ נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה טּוֹב נעשה משפט לטענות הנשמעות ונבחר מביניהן מה הנכון: (ה) כִּי אָמַר אִיּוֹב צָדַקְתִּי וְאֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי איוב טוען שהוא צדיק וה' הסיר את צדק משפטו ממנו: (ו) עַל מִשְׁפָּטִי אֲכַזֵּב אָנוּשׁ חִצִּי בְלִי פָשַׁע וטוען איוב שממשפטו הוא מאוכזב והחיצים שפוגעים בו הם חזקים ובאים עליו בלי שפשע: (ז) מִי גֶבֶר כְּאִיּוֹב יִשְׁתֶּה לַּעַג כַּמָּיִם מי עוד כמו איוב שלועגים לו על דבריו כ"כ הרבה כמו זרם מים: (ח) וְאָרַח לְחֶבְרָה עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן וְלָלֶכֶת עִם אַנְשֵׁי רֶשַׁע שהולך בדרך של אנשי רשע: (ט) כִּי אָמַר לֹא יִסְכָּן גָּבֶר בִּרְצֹתוֹ עִם אֱלֹהִים שטוען שאין תועלת לאדם לעשות את רצון ה': (י) לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל תשמעו לי אתם אנשים שיש להם לב להבין, רחוק מה' מלעשות עול ורשע: (יא) כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ לפי דרכי ומעשי האדם הוא משלם לו את גמולו: (יב) אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט ובאמת ה' לא מרשיע ולא מעקם את משפטו: (יג) מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ מי ציוה על ה' על הקורות בארץ ומי שם את העולם כולו: (יד) אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף אם ה' ישים את ליבו אל האדם הוא ימיתו: (טו) יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב יכול להמית את כל בני האדם ביחד ולהשיבם לעפר:

משנת ההלכה

מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות

שש זכירות

זכירת מעשה מרים

       א.       נאמר בפרשת כי תצא[25] "זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". נצטווינו בזה לזכור את העונש העונש הגדול שעשה ה' למרים על הלשון הרע שאמרה, ולהודיעו לבנינו ולספר בו לדורות[26].

        ב.        צריך לזכור בפה את מעשה מרים[27]. והזהירנו התורה בזה, שנזכר בפה תמיד הענש הגדול, אשר עשה ה' יתברך לצדקת מרים הנביאה שלא דברה אלא באחיה אשר אהבתהו כנפשה, וגדלתהו על ברכיה, וסכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו אלא מה שהשותה אותו לשאר נביאים, ולא דברה בפניו שיבוש ולא בפני רבים, רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר י"ב ג'), "והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן לא הועילוה כל מעשיה הטובים ונענשה בצרעת על זה, קל וחמר לשאר בני אדם הטפשים, המרבים לדבר גדולות ונפלאות על חבריהם שבודאי יענשו על זה מאד.  

         ג.         והשומע לשון הרע או רכילות וכ"ש המדבר לשון הרע או מרכל על חבירו ביטל מצות עשה זו

        ד.        לדעת הרמב"ן חיוב זה לזכור את מעשה מרים הוא מצות עשה ממנין תרי"ג המצוות[28].

       ה.       כתב המג"א[29] בשם האר"י[30] שכשאומר התיבות "להודות לך"  בברכת אהבת עולם יכוין שהפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע, ובזה יזכור מעשה מרים[31].

---

[1] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קנב

[2] שם ושם ל"ת קעג

[3] שם ושם

[4] משך חכמה

[5] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קנ

[6] שם ושם ל"ת קעד

[7] כמש"כ הג"מ מאכ"א  פ"א הי"ד אין זה איגל"א שהרי יש לו אצבע יתירה ונשר אין לו סימן טהרה כלל

[8] ת"י רש"י

[9] פי' ר' יוסף בכר שור

[10] מצוות ה' אלה המצוות שם

[11] שם ושם ל"ת קעה

[12] שם ושם ל"ת קפ

[13] מצוות ה' והוא דעת הסמ"ק רמ

[14] מצוות ה' ועיין לעיל פ"ז פס' ב

[15] שם אלה המצוות ל"ת קפו

[16] רבינו בחיי

[17] מצוות ה' חזקוני

[18] רמב"ן

[19] מצוות ה'

[20] רמב"ן

[21] אבע"ז

[22] פי' ר' יוסף בכור שור

[23] אבע"ז

[24] פי' ר' יוסף בכרו שור

[25] דברים כד ט.

[26] רמב"ן עה"ת שם, ועי"ש שכתב שאף על פי שהיה ראוי להסתירו שלא לדבר בגנותם של צדיקים, ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם מפני שהוא חטא גדול.

[27] כמו שנאמר בתורת כהנים (ריש בחוקותי) "יכול בלבבך, כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות" [שם בפסוק הקודם], הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך. וראה בספרי דברים שם שכתב "ומה ענין השמירה בנגע הצרעת למרים, אלא ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והרי דברים קל וחומר ומה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהנייתו של משה ולשבחו של משה ולבניינו של עולם כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה", וכ"כ הרמב"ן שם  בפרשת כי תצא שצריך להזכיר בפה וכדלקמן. ועיין בשו"ת חת"ס (או"ח סי' טו) שהקשה הרי הרהור כדיבור , ולמה צריך להזכיר ענין זה דוקא בפה, ותירץ שאע"פ שהרהור בעלמא נחשב כדיבור מ"מ אינו כזכירה, וכ"כ בקרבן אהרן לתו"כ בחוקותי שם, שהוסיף שכדי לבטל השכחה מהלב צריך להוציא מה שבלבו בפיו ולהגותו בפה. ולדעת החינוך מצוה של די בזכירה בלב בלבד. ועי' קרן אורה ברכות בסוגיית הרהור כדיבור שכתב כן אף בדעת הרמב"ם שלא מנאה במנין המצות, וכתב שהתלמוד בבלי הסובר שהרהור כדיבור חולק בזה על התורת כהנים.

[28] רמב"ן עה"ת שם ולדעתו אזהרת "השמר בנגע הצרעת" הוא ציווי להשמר מאד שלא תבוא עליו צרעת על ידי לשון הרע בין בגלוי ובין בסתר, בין במתכוין להזיק ולהבזות ובין שאין מתכוין להזיק כלל, ומנאה הרמב"ן במנין המצוות שלו  בסוף ספר המצוות לרמב"ם בעשין הנוספים ז. והסכים עמו במגילת אסתר שם. ועיין שמירת הלשון שער התבונה בהערה לפי"ב.

[29] סי' ס סק"ב.

[30] בספר הכוונות וכתבים.

[31]  ועיין סידור הריעב"ץ שבזה יקיים את הזכירה בלב.ועיין בשד"ח כללים מ"ע ז כלל יג שדן אם זו הזכרה בפה או בהרהור, שהרי בפה אינו אלא רמז.