מקרא
ויקרא פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר בפרשת ויקרא אומר (לעיל א, ב) דבר אל בני ישראל, כי שם יצוה בהבאת הקרבנות וישראל מביאין אותם, וכאן שמצוה במעשה הקרבנות אומר "צו את אהרן", כי אהרן ובניו עושים אותם[1] זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה שנשחטה ונזרק דמה ביום, אבריה יהיו עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה ויגמור הקטרתה בלילה[2], רמז שלא יעלה עולה בלילה רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה אבל אם נשחטה וזרק דמה ביום נקטיר אבריה כל הלילה[3] עַד הַבֹּקֶר אם לא הספיק ביום[4] וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ כל הלילה, כמו ביום[5] כי מצוה שישימו ביום עצים הרבה כדי שלא יתאכלו לגמרי ויכבה האש ממנו[6]:
(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ כותונת כמידתו בַד וּמִכְנְסֵי בַד והנה תרומת הדשן צריכה בגדי כהונה, ואין עבודה בשני הבגדים מהם - אבל הזכיר אלה השנים לדבר שנתחדש בהם כאן לומר שתהא הכתונת כמדתו, והענין לומר שאם היו מסולקין או קצרים ואינן מגיעין עד רגליו, ועבד בהן עבודתו פסולה ולמד שלא יהא בינו ולא בין המכנסים לבשרו כלום והוא הדין שצריכה כל בגדי כהונה, כי כיון שהזכיר הכתוב שהיא צריכה בגדים למדנו שהיא צריכה ארבעה להדיוט ושמנה לכהן גדול[7] יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ כנוי לערוה כמו זב מבשרו זובה בבשרה[8] וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן האפר שנשאר מאכילת האש את הקרבנות[9] אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ זו היא מצותה בכל יום לתמיד של שחר וְשָׂמוֹ אֵצֶל בצד המזבח הַמִּזְבֵּחַ וכך סדר ההרמה טובל ולובש בגדי הרמה, שהם בגדי כהונה שפחותים מבגדים שלובש לשאר עבודות ומקדש ידיו ורגליו ואומרים לו הזהר שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה ושל כסף היתה, והיא היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה, וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום[10]:
(ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים י"א שילבש בגדי חול כדי שלא ילכלך בגדי הקודש וי"א שילבש בגדי כהונה פחותים ולא ישתמש בהם לעבודת בית המקדש[11] וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן, ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס אלא כל הרוצה, ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן:
(ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה דעת ר' יהודה שבא לומר שהקדת האש והבערתו יהיה על המזבח למעלה ולא שיבעיר למטה. ור' יוסי סובר שבא ללמד שיעשה עוד מערכה לצורך קיום האש[12] וי"א שבא ללמדנו דבשעת הוצאת הדשן אסור לכבות את הגחלת[13] וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כל יום בהשכמת הבוקר[14] וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים:
(ו) אֵשׁ תָּמִיד אף במסעות, כבוד שמים הוא שלא תהא כירתו בטלה, מה עושין לה כופין עליה כלי שנקרא פסכתר דברי רבי יהודה[15] תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו, ומפני זה אמרו רבותינו (יומא מה:) שהיתה מערכה שניה לקיום האש[16]: ס
(ז) וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הוסיפה הפרשה הזו כפי פשוטה ארבע מצות במנחה, שתהא נאכלת מצות, ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד, ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, ושיקדש כל אשר יגע בהן[17] הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְקֹוָק הוא מערב שהוא לכיוונו של אהל מועד אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ הוא הדרום שהוא פניו של מזבח שהכבש נתון לאותו הרוח ומכאן למדנו שהמנחה טעונה הגשה לקרן מערבית דרומית[18]:
(ח) וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ בקומץ עצמו כלומר בידו ולא בכלי שמידתו כמידת הקומץ[19] מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ ואח"כ מלקט וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיקֹוָק:
(ט) וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ בעזרה ולא בירושלים:
(י) לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ וגם - חֶלְקָם החלק שקיבלו הכהנים לאכול לא תאפה חמץ מכיון ש - נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי הרי הוא כדין אשי שנא' בהם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולכך לא תאפה חמץ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם הרי הוא כאחד מן הקדשים, כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו כן[20]:
(יא) כָּל זָכָר אפילו בעל מום בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה יִקְדָּשׁ להיות כמוה שאם פסולה יפסלו ואם כשרה יאכלו כחומר המנחה[21]: פ
(יב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיקֹוָק בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה אבל כהן גדול בכל יום שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו'[22] עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב כיצד הוא עושה מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערבים[23]:
(יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת חולטין אותה במים רותחים תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי אפויה אפיות הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור וחוזר ומטגנה במחבת מִנְחַת פִּתִּים שטעונה פתיתה כמבואר בפרשת ויקרא שמקפל אותה לשתים ומשתים לארבע עד שעושה ממנה פתיתים בגודל כזית[24] תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ הכהן הגדול שיהיה תַּחְתָּיו של אהרון מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ בכל יום חָק עוֹלָם לַיקֹוָק כָּלִיל תָּקְטָר דעת חכמים שאינה נקמצת כלל אלא כולה למזבח ודעת ר"ש שנקמצת היא אלא שאין נקמצת להיות שיריה נאכלים כמנחת ישראל אלא כלה כליל שהקומץ קרב בעצמו והשיריים קרבין בעצמן[25]:
נביא
ח. וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי ואתם ישראל, בני אברהם אוהבי, אל תיראו מהם,
ט. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ שלקחתי מקצות הארץ, וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ ומכל גדולי וחשובי הארץ, בחרתי בך, וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ ולך אמרתי: בחרתיך, ולא אמאס אותך אף בגלות.
י. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי להצילך, אַל תִּשְׁתָּע, כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אל ישבר לבך, כי אני אלוקיך, אִמַּצְתִּיךָ אני אחזק אותך, אַף עֲזַרְתִּיךָ ואעזור לך, אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי אתמוך בך מפני אוייביך, ביד ימין שלי - שעושָה צדק.
יא. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ הלא כל הגויים שכעסו עליכם[27], יתביישו ויכָּלמו, יִהְיוּ כְאַיִן, וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ יהיו כאין ואפס, הרבים ונלחמים בכם.
יב. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם, אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ אפילו אם תבקשו את הגויים שנלחמו בכם[28], לא תמצאו אותם, יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס מפני שיהיו לאין ואפס ויִכְלו לגמרי, אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ האנשים שנלחמו בכם.
יג. כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ אני ה' שמחזיק את יד ימינך - שלא תיפול, הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ ואני האומר לך אל תירא, אני אעזור לך.
יד. אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב אל תפחדו בני יעקב, החלשים כמו תולעת[29], מְתֵי יִשְׂרָאֵל אנשי ישראל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם יְקֹוָק וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
טו. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ הנה שמתי אתכם, כמורג (כלי הדישה) עם חריצים מחודדים וחדשים, (שמחתך התבואה היטב היטב) בַּעַל פִּיפִיּוֹת והמורג, עשוי עם פיות רבים לדישה, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק אתה ישראל, תדוש הרים - עד דק, (משל למלכים ולשרים, שישראל יגברו עליהם) וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים והגבעות (משל למלכים ולשרים) יהיו חלשים וקלים להתפזר - כמו המוץ.
טז. תִּזְרֵם, וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם, וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם יתפזרו ע"י הרוח והסערה, וְאַתָּה תָּגִיל בַּיְקֹוָק ואתה ישראל, תשמח בישועת ה', בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל תתהלל שבטחת בַּה' שהוא קדוש ישראל.
יז. הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים בנ"י, שהיו בגלות כעניים ואביונים, מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן יבקשו מים בדרך שובם לארץ, ולא ימצאו. לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה והלשון יבשה מרוב צמא, אֲנִי יְקֹוָק אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם אני ה' אענה להם ולא אעזבם בצמא.
יח. אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת אפתח אפילו במקומות הגבוהים נהרות - להשקותם,\ וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת ובבקעה, אפתח מעיינות, אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם המקום שהיה מדבר, יהיה בו אגם מים,וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם וארץ יבשה, תהיה ארץ שיֵצְאו בה מים.
יט. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס, ואפילו עצי ארז, שיטה והדס, יגדלו בדרכם במדבר, וְעֵץ שָׁמֶן שם עץ סרק[30], אָשִׂים בָּעֲרָבָה במדבר, בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר, וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו מיני עצים, שכולם יחד יגדלו במקום הליכתם במדבר.
כ. לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו, כִּי יַד יְקֹוָק עָשְׂתָה זֹּאת ואעשה את כל הפלאות האלו לעמי, כדי שיראו ויבינו כל הגויים, שיד ה', היא שגאלה את ישראל מתוכם, וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ וה', שהוא קדוש ישראל, ברא גאולה זו להם.
כא. קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר יְקֹוָק קרבו את הריב שלכם נגד ה', בדבר אמיתות עבודת הפסילים, הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם הגישו את הטענות העצומות שלכם, יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב:
כב. יַגִּישׁוּ וְיַגִּידוּ לָנוּ יגישו לפנינו ויגידו הפסילים ונביאי הבעל, אֵת אֲשֶׁר תִּקְרֶינָה את אשר יקרא באחרית הימים, הָרִאשֹׁנוֹת מָה הֵנָּה מה יהיה במאורעות שכבר התחילו, הַגִּידוּ וְנָשִׂימָה לִבֵּנוּ הגידו, ונשים ליבנו לבדוק אמיתות דבריהם, וְנֵדְעָה אַחֲרִיתָן ונשמע ונדע, מה יהיה באחרית מאורעות אלו, אוֹ הַבָּאוֹת הַשְׁמִיעֻנוּ או את מה שיבוא בעתיד הרחוק,
כג. הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת הגידו את מה שעומד לבוא, לְאָחוֹר באחרית הימים, וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם ואז נדע שאתם אלוקים, אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ ושאתם יכולים לעשות טובה או רעה, וְנִשְׁתָּעָה ונספר כולנו את נבואותיכם, וְנִרְאֶה יַחְדָּו את קיום דבריכם.
כתובים
אסתר פרק ה
(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, וְכָל אֹהֲבָיו אדם זה שאתה שואל עליו אם מזרע היהודים הוא לא תוכל לו אם לא תבא עליו בחכמה במה שלא ניסה אחד מבני אומתו, שאם תפילו לכבשן האש כבר הוצלו חנניה וחביריו, ואם לגוב אריות כבר עלה דניאל מתוכו, ואם תאסרהו בבית האסורים כבר יצא יוסף מתוכו, אלא - יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ תלה אותו על עץ שממנו לא מצינו מבני אומתו שניצל. מיד - וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ וכיון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו, השיבתו בת קול נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית: פ
אסתר פרק ו
(א) לאחר שעשה המן העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהיה יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והיו צועקים ובוכים ומנה אותם ומצא שם כ"ב אלף תינוקות השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה ואח"כ אתלה את מרדכי, והיו אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ולא תמותו ברעב, מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעים בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות, געו כולם בבכיה עד שעלתה שועתם למרום ושמע הקב"ה קול בכייתם כבשתי שעות בלילה, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ועמד מכסא דין וישב בכסא רחמים ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים, עמד משה רבינו לפני הקב"ה ואמר ריבונו של עולם לא גדיים ולא טלאים הם אלא קטני עמך שהם שרויים בתענית היום שלשה ימים ושלשה לילות ולמחר רוצה האויב לשוחטם כגדיים וטלאים, באותה שעה נטל הקב"ה אותן אגרות שגזר עליהם שהיו חתומות בחותם של טיט וקרעם והפיל על אחשורוש בהלה באותו לילה ולכן - בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ היה נס וי"א שבדיוק אז אחשורוש שם לב לאסתר שהזמינה את המן למשתה שאולי היא נתנה את עיניה בו וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שכך היא דרכם של מלכים שאם הייתה שנתם נודדת היו קוראים להם סיפורים ומשלים עד שנרדמו ושמשי שהיה סופר המלך כשהגיע לסיפור מרדכי ובגתן ותרש מחק אותו מן הספר ונעשה נס ובא אליהו הנביא וחזר וכתבו ולכן נאמר -:
(ב) וַיִּמָּצֵא כלומר נמצא דבר שאבד על ידי שמחקוהו ועתה הוא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו ששנאו את המן יותר ממה שלא אהבו את מרדכי לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר:
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר מי אחראי בחצר המלך לגמול טוב למטיבי המלך וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ כלומר לעצמו:
(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:
(ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:
(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(ח) יָבִיאוּ המשרתים לְבוּשׁ מַלְכוּת ארגמן אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ של הסוס שכך נהגו בימים ההם לשים כתר גם בראש הסוס:
(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים ופה הוא לא הזכיר את הכתר כי ראה שאחשורוש עינו רעה בגלל שהזכיר את נתינת הכתר בראש אדם שהוא לא המלך וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר מכיון שאנו מוזמנים למשתה אסתר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל תשמיט דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי הלך לו אצל מרדכי כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאד והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו בני רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי שהרי המן הרשע בא להרגני אמרו אם תמות נמות עמך, אמר להם א"כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה כשגמרו תפילתם ישבו ועסקו בהלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים, בא המן אליהם ואמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר, אמר להם העומר הזה מזהב או מכסף אמרו לו לא. הוא בא משעורים, אמר להם ומה שוויו אמרו לו עשרה מטבעות קטנות אמר להם קומו נצחו עשרה מטבעות שלכם את עשרת אלפים ככר כסף שלי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ לשקו ולתעניתו וְהָמָן נִדְחַף מעצמו מרוב בושה אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ בתו עמדה בחלון ובטוחה כי מרדכי מרכיב את אביה המן וכשעברו מתחת לחלונה שפחה דלי של שופכין על ראשו של המן וכששמה לב ששפכה על אביה נפלה מהחלון ומתה:
(יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו שהוא בא מאומה שנדמית לעפר ולכוכבים. וכשנופלים הם מגיעים עד עפר אך כשהם עולים הם מגיעים עד לכוכבים לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו וכשמגיע זמן מפלתו של רשע גם יועציו ואוהביו לא ינבאו לו דברים טובים כי הם רואים שנפילתו החלה:
(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
משנת ההלכה
דיני פורים
א. הימים ארבעה עשר וחמישה עשר באדר, שני ימי פורים הם לכל מצוותיהם, אלא שחלוקים הם במקומות, מקום שנוהג בו י"ד אין נוהג בו ט"ו, ומקום שנוהג ט"ו אין נוהג בו י"ד.
ב. ומקור הדבר הוא כמו שנכתב במגילה "לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם" (אסתר ט). בִּזְמַנֵּיהֶם - זמנו של זה לא כזמנו של זה, וזמנו של זה לא כזמנו של זה.
ג. וסיבת החלוקה שבימי מרדכי ואסתר חלוקים היו היהודים אשר בשושן, מן היהודים אשר בשאר המדינות, בכל שאר המדינות הרגו היהודים בשונאיהם ביום י"ג ונחו מאויביהם ביום י"ד ועשו אותו יום משתה ושמחה, והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו והרגו בשונאיהם, ונחו בחמשה עשר ועשו אותו יום משתה ושמחה.
ד. ובדין היה לחלק רק בין שושן לכל שאר המדינות כפי שהיה המעשה, אלא שרצו חכמים שבאותו הדור לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה בימים ההם, וכדי שיהיה זכרון לארץ ישראל בנס הזה, קבעו ששושן הבירה שנעשה בה הנס - חשובה היא ותעשה יום טוב לעצמה ביום חמשה עשר, אף על פי שישיבתה קרובה, ובימי יהושע בן נון עדיִן לא היתה מוקפת חומה. וכרכים שמצאם יהושע בארץ ישראל ושנבנו בשעתו - בנינם הוא בנין עדי עד, וחרבנם שבינתים הוא חרבן עובר. לעומת כרכים שבחוץ לארץ שלא נחשבו בימי יהושע כובש ארץ ישראל, אפילו נבנו אחרי כן וגדלו בחשיבות, אין מעלתם אלא מעלה עוברת, שאין מעלה קיֶּמת ואין בנין קיָּם אלא שבארץ ישראל ואפילו בשעה שהיא חרבה. ותולין את מעלת הכרכים בימי יהושע בן נון, שהוא היה כובש ארץ ישראל, וגם היה הראשון שנלחם בעמלק.
ה. ארבע הן המצוות המיוחדות לפורים ושנצטוינו עליהם מפי הקבלה על ידי סנהדרין ונביאים, ואלו הן: מקרא מגילה. משתה ושמחה. משלוח מנות איש לרעהו. ומתנות לאביונים.
ו. וכן תקנו חכמים לקרוא בתורה מענין היום בפרשת 'ויבא עמלק' שבסוף סדר בשלח, ולהזכיר נס פורים בתפילה ובברכת המזון שאומרים בהן 'על הנסים - בימי מרדכי ואסתר'.
היוצא לעיר אחרת בפורים
ז. בן כרך שהלך לעיר, למשל בן ירושלים שיצא קודם י"ד מירושלים לבני ברק ודעתו לחזור לירושלים קודם עלות השחר של י"ד, אינו מתחייב כעיר כלומר כבני ברק אלא חיובו כירושלים. וגם אם נתעכב בבני ברק ולא חזר לירושלים כיון שדעתו היה לחזור חייב כירושלים בלבד.
ח. ואם היה דעתו לחזור אחר עלות השחר של י"ד הרי נתחייב כדין העיר למשל בני ברק וקורא בי"ד, אבל אם לא נתעכב אלא חזר קודם עלות השחר אע"ג שהיה דעתו כשיצא מירושלים לחזור אחר עלות השחר מכיון שלמעשה חזר קודם עלות השחר אינו חייב כבני ברק אלא כירושלים, ודעת החזו"א שהדבר תלוי במחשבתו בתחילת ליל י"ד ולכן גם אם שינה דעתו וחזר חייב כי"ד.
ט. גם אם נתחייב כחיוב פרזים וקרא בי"ד אם חזר בליל ט"ו לירושלים חייב שוב בכל דיני פורים. וי"א שאינו מתחייב שוב מכיון שכבר יצא בי"ד ולכן ראוי להחמיר לשמוע הברכה מאחר ולא יברך בעצמו.
י. וכן בן עיר שהלך לכרך, למשל תושב בני ברק שהיה בירושלים בליל י"ד, ודעתו לחזור לבני ברק ביום י"ד אחר עלות השחר, מתחייב הוא כדין ירושלים וחייב לקרוא בט"ו.
יא. בן עיר למשל תושב בני ברק שיצא לכרך למשל לירושלים בליל ט"ו, ודעתו לחזור קודם עלות השחר, אינו מתחייב בפורים ירושלים. גם אם נאנס ונשאר בירושלים לאחר עלות השחר.
יב. אך אם דעתו לחזור לאחר עלות השחר, חייב כחיוב ירושלים. כלומר בחיוב ט"ו אפילו אם כבר קרא בבני ברק ביום י"ד.
[1] רמב"ן
[2] רשב"ם
[3] אבע"ז רמב"ן
[4] פי' ר' יוסף בכור שור ועיי"ש שכתב חידוש גדול "על דרך הפשט נראה, כי חייבין להשאיר מן האברים והחלבים להקטיר בלילה לכבוד המקום, כדי שלא יהא בטל המזבח, לא ביום ולא בלילה, לכך נאמר - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"
[5] רשב"ם
[6] רמב"ן
[7] רמב"ן
[8] חזקוני
[9] אבע"ז
[10] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב הלכה יב
[11] רמב"ן
[12] מלבי"ם
[13] העמק דבר
[14] מלבי"ם
[15] חזקוני
[16] רמב"ן
[17] רמב"ן
[18] רש"י
[19] רש"י
[20] חזקוני
[21] רש"י
[22] רש"י
[23] חזקוני
[24] רש"י
[25] משכיל לדוד על רש"י
[26] רבינו בחיי
[29] "אל תיראי תולעת יעקב", למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך: מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיו, והוא רך ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה, שהעכו"ם נמשלו כארזים שנאמר (יחזקאל לא) "הנה אשור ארז בלבנון", ואומר וישבר ה' את ארזי הלבנון (תהלים כט) וכשהן מתגברים עליהם חוזרים בתשובה וצועקים ומתפללין ; תנחומא בשלח ט'.
[30] ע"ע מלכים א', ו' כג' וברד"ק שם, ובנחמיה ח' טו' במצודות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה