מקרא
ויקרא פרק ז
(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים ויש בו שני מינים, שלמי נדבה, וקרבן תודה[1] אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק:
(יב) אִם עַל תּוֹדָה על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו[2] ונדר בלשון תודה ואפילו נדר בלשון תודה בלי סיבה[3] יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל עם או פירושו שיוסיף על[4] זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן חלות מאפה תנור וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן רקיקים מאפה תנור שנמשחים בשמן אחרי שנאפים עד שכל השמן נבלע בתוכם כמבואר בפ' ויקרא וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חלוטה במים רותחים חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן עשרה מכל מין וכולם מצה[5]:
(יג) עַל עם או פירושו שיוסיף על התודה -[6] חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ גם מאלו עשרה נמצא מביא ארבעים לחמים שלושים מצה ועשר חמץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ לחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן מכל העשרה לחמים לתת תְּרוּמָה לַיקֹוָק ותרומה זו ייתן לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה ושאר התשע חלות מכל מין לבעלים נמצא ארבע חלות לכהן ושלושים ושש לבעלים[7]:
(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ והלילה שבא אחריו יֵאָכֵל והחלות זמנם גם כן כזמן אכילת הבשר לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
(טז) וְאִם נֶדֶר שאמר הרי עלי שלמים שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר שאינו תודה אלא נדר[8] אוֹ נְדָבָה שאמר הרי בהמה זו שלמים זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָתלא שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר אלא - וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בראשון יֵאָכֵל ממחרת, ולא ישאיר ממנו בכונה, וכן אינו רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר:
(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח אחרי היום השני, אסור לאכלו בלילה שאחריו, שהרי אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ולא ללילה השני אלא שומרו עד הבוקר ו -[9] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקרבת הכשרים ביום[10]:
(יח) וְאִם בשעת שחיטתו, קבלת דמו, זריקתו, או הקטרתו במזבח, יחשוב[11] העוסק באחת מהעבודות ש- הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שחושב לאוכלו חוץ – אחרי - זמנו לֹא יֵרָצֶההקרבן פסול[12] הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ אלא פִּגּוּל דבר שצריך להרחיק ולא לאכול או להשתמש[13] יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ אפילו בתוך הזמן[14] עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
(יט) וְהַבָּשָׂר של קרבנות כשרים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו כלומר האדם טמא מטומאה שיצאה מגופו כזב, זבה, בעל קרי, נדה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אבל טהור שאכל בשר טמא אינו בכרת[15]:
(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה כולל נוגע בנבלת בהמה טהורה[16] אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ אבל חלב חיה מותר:
(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה בא להתיר החלב בהנאה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ לפי שאמר "יעשה לכל מלאכה", הייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאוכלו, הואיל ואין נבילה וטריפה ראויים לקרבן, ת"ל - "ואכול לא תאכלהו", דלא בא להתירו כי אם בהנאה[17]:
(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן סוג הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק ואפילו חולין להוציא חיות או בהמות שאינן קרבות שבהם אין איסור חלב[18] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כלומר אפילו דם חולין שאינו קרב על המזבח[19] לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה כולל חיה ולהוציא דם דגים וחגבים:
(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
נביא
ישעיהו פרק מב
י. שִׁירוּ לַיְקֹוָק שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ שירו והללו את ה', על גאולת ישראל המופלאה, כל הגויים מקצה הארץ, יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ האנשים היורדים וממלאים את הים, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם האיים (בדרך מליצה) ויושביהם.
יא. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו ישאו קולם בשיר לה', אנשי ערי המדבר, חֲצֵרִים, תֵּשֵׁב קֵדָר וכן, יושבי קדר, היושבים באהלים[20], (ערי חצרים - בלי חומה) יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע ירננו את ה', היושבים במגדלים בין הסלעים,מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ ויושבי ראשי ההרים, יצווחו ויצעקו בשבח לה'.
יב. יָשִׂימוּ לַיְקֹוָק כָּבוֹד, וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ יתנו העמים כבוד ותהילה לה'.
יג. יְקֹוָק כַּגִּבּוֹר יֵצֵא להושיע את בנ"י, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וכאיש הרגיל המלחמות, יתעורר לנקום נקמת ישראל בגויים, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ ישמיע תרועת מלחמה,(יצריח - יריע), עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר:
יד. הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם, אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק זמן רב אני שותק ומתאפק מלהעניש את בגויים שמריעים לישראל, כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אך כעת, אפעה, ארים עליהם קולי להכותם, כיולדה, המרימה קולה בכאביהָ, אֶשֹּׁם אעשה אותם שממה, וְאֶשְׁאַף יָחַד ואשחית את כולם יחד.
טו. אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת אחריב הרים וגבעות, את מלכי העמים, וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ את העשב שבהרים - אייבש, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ אשים הנהרות והאגמים למקום יבָּשָה. (העשב, הנהרות והאגמים, משל לטובה של העמים)
טז. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ אך את ישראל, שהם כעִוְרִים בדרכים, (שלא רגילים בדרך זו), אוליך אותם בדרכם לא"י, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם בדרכים שלא הכירו - אדריך אותם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר הדרכים שהם כחשוכות לפניהם - אאיר להם, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר ודרכים עקומות - אשים למישור. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים אלה הדברים, אעשה ולא אעזוב אותם.
יז. נָסֹגוּ אָחוֹר, יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל אז, יבושו ויחזרו אחור מדרכם, כל הבוטחים בפסילים, הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ:
יח. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת מוכיח את הנביאים, שהיו כחרשים ועִוְרִים בתוכחה שהוכיחו את ישראל,
יט. מִי עִוֵר כִּי אִם עַבְדִּי מי עִוֵר יותר מעבָדַי הצדיקים, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח ומי יותר חרש מהנביא ששלחתי, מִי עִוֵר כִּמְשֻׁלָּם מי עִוֵר יותר מהאדם השלם בדרכיו, וְעִוֵר כְּעֶבֶד יְקֹוָק ומי עִוֵר יותר מעבד ה',
כ. רָאוֹת רַבּוֹת הלא אתם הצדיקים, יכולים לראות דרכים רבות, לתקן את ישראל, וְלֹא תִשְׁמֹר ולא שמרתם לבכם, לראות לתקן דרכי בנ"י, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם הייתם צריכים לפקוח אזניכם להבין מצוות ה', ולהוכיח את ישראל על חטאיהם, וְלֹא יִשְׁמָע ולא שמעתם לעשות כן.
כא. יְקֹוָק חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ ה' רוצה, שתשיבו ישראל בתשובה, לעשות צדק, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר ולכך הגדיל לכם תורה, ללמד את כל בנ"י את דרך ה',
כב. וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי ומשום שלא עשיתם כך, בנ"י נבזזו ונרמסו, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וכל בחורי ישראל, נמצאים במצב של מפח נפש וצער, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ וכאילו נחבאים בגלות, הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל בזזו אותם, ואין מי שיציל רכושם, מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב נרמסו, ואין מי שאומר השב אותם למקומם.
כג. מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת, יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר מי יאזין וישמע לדברי הנביא בנבואותיו, על אחרית הימים,
כד. מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא יְקֹוָק וגם אחר שבאו הצרות, לא נתן איש את לבו, שה' הוא שנתן את בנ"י למשיסה ולבוזזים, זוּ חָטָאנוּ לוֹ הלא זה שחטאנו לו, גרם שנתן את יעקב למשיסה וישראל לבוזזים, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ:
כה. וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ שפך על ישראל את גודל כעסו, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וחוזק המלחמה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב בערה מסביבו אש המלחמה,
(כיבוש ערי יהודה ע"י סנחריב) וְלֹא יָדָע לתת אל ליבו, לשוב בתשובה, וַתִּבְעַר בּוֹ – שבא על ירושלים עצמה, וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב לשוב בתשובה.
(כיבוש ערי יהודה ע"י סנחריב) וְלֹא יָדָע לתת אל ליבו, לשוב בתשובה, וַתִּבְעַר בּוֹ – שבא על ירושלים עצמה, וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב לשוב בתשובה.
כתובים
אסתר פרק ח
(ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:
(ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי והמלך מיאן להשיב את הספרים שכן כתב אשר נכתב ונחתם בטהעת המלך אין להשיב אבל התיירא לומר זאת לאסתר מפני שהיא תתחיל שוב פעם לבכות ולכן -: ס
(ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי כי למרדכי לא התיירא לומר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וא"כ כולם רואים שאני חפץ בכם וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹביהודיים בַּיְּהוּדִים ולכן כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כל כל אשר תכתבו יתקבל באימון אצל כל שרי המדינות ואין צורך להשיב את הספרים ששלח המן:
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ אגרות אחרות שיבואו לפרש את הראשונות ההפך מכוונת המן שכן המן כתב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ולא כתב מי ישמיד וא"כ אפשר לפרש "להשמיד להרוג ולאבד את כל" והכונה "כל האומות" ומי ישמידם "היהודים" ו - עַל תיבת הַיְּהוּדִים שכתובים באיגרות כתבו כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב כי זה לא נאה להחזירו ובעצם להחשיב את כתבי המלך כמזויפים ומרדכי ואסתר חששו לעשות כן כי ידעו שהאומות יאמרו מנין לנ ו לסמוך על אגרות האחרונות יותר מהראשונות ולכן חיכו שבעים יום עד שיחזרו שלוחי המן ואז שלחו ביד אותם שלוחים עצמם את האיגרות האחרונות שאז ודאי יאמינו כולם:
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ באותיות שלה וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ כדיבורה וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:
(י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ מרכוש המלך הָאֲחַשְׁתְּרָנִים סוג של גמלים שרצים מהר בְּנֵי הָרַמָּכִים סוג של פרד שאימו סוסה ואביו חמור שאז יוצא חזק במיוחד ולא מתעייף מהר:
(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם גם אם הם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
(יב) בְּיוֹם אֶחָד כדי שלא יבואו לבוז יותר מדי אלא יתרכזו רק בהריגה בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:
(יג) פַּתְשֶׁגֶן אגרת מפורשת של הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
(יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים ממהרים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: פ
(טו) וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה:
(טז) לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה זו תורה וְשִׂמְחָה שבת ומועדים וְשָׂשֹׂן מילה וִיקָר תפילין שכל אלו ניסה המן לבטל כמבואר לעיל:
(יז) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה סעודה וְיוֹם טוֹב ביטלו מלאכתם ושבתו ממנה וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים מתגיירים ועושים כצמם כיהודים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם ועל כן אינם באמת גרים:
משנת ההלכה
ברכות המגילה
א. הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה, וברכה אחת אחר הקריאה. ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה.
ב. לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו', לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו'. ואומרים אחר זה נוסח 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב' לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: 'חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו' וגם חרבונה זכור לטוב'. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים 'אשר הניא' וכו'.
ג. כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת 'שהחיָנו' שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך 'שהחיָנו' על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים.
ד. הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו - מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור.
ה. מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה - מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו.
ו. קודם שמברך ברכת 'הרב את ריבנו' שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
ז. אשה אינה מוציאה את האנשים, וי"א שחיובה שונה משל האנשים שנשים אין חייבות אלא בשמיעה, וגברים חייבים אף בקריאה. ולכן הקורא לנשים או אשה הקוראת לעצמה תברך "לשמוע מקרא מגילה" ולדעתה הגר"א מברכת כברכת הגברים[21] ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה.
ח. אשה יכולה להוציא את חבירתה. וי"א שיכולה להוציא קטנים
ט. לכתחילה לא תקרא אשה אפילו לעצמה אלא תשמע מאנשים, ואם אין לה ממי לשמוע תקרא לעצמה ממגילה כשירה, ואפילו בלא טעמים ותברך כנ"ל.
[1] רבינו בחיי
[2] רש"י
[3] רשב"ם
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] אבע"ז רמב"ן
[11] וחכמים עקרוהו מפשטו כמו שכתב הרשב"ם
[12] רש"י
[13] ת"א
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רמב"ן
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רשב"ם רמב"ן
[19] רשב"ם
[20] עיין עוד: "מַשָּׂא בַּעְרָב, בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים", שיושבי ערב שהיו מבני קדר, ישבו באהלים, לעיל כא', יג'.
[21] וכן דעת הטו"א והחיד"א כתב כן לנוהגים כדעת מרן בשו"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה