יום רביעי, 12 במרץ 2014

פרשת צו יום ד'

מקרא

ויקרא פרק ז

(כח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ישראל הַמַּקְרִיב המקדיש אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיקֹוָק הוא יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִזֶּבַח שְׁלָמָיו כלומר בעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה ובזה נבדל מחטאת ואשם שאין הבעלים עושים באימוריהן שום עבודה[1]:
(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה ויד כהן מלמטה ומניפן אֵת אִשֵּׁי יְקֹוָק אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה  אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק אבל לא להקטיר אותו שאין מקטירן אלא החלב[2]:
(לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(לג) הַמַּקְרִיב מי שראוי להקריב ולא המקריב ממש אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה להוציא טמא ואונן וכדו':
(לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן יש מפרשים שכר משחתם שיהיו נמשחים לעבודתו ויש מפרשים לשון גדולה כמו למשחה בהם[3] וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיקֹוָק:
(לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם כמו מיום[4] מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים פרשת מילואים  ביום חינוך הכהונה במוזכר בפ' תצוה[5] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני בְּהַר סִינָי כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם  במנחה ואשם ובזבחי השלמים לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי באוהל מועד: פ

ויקרא פרק ח

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו השם יתברך שהוא יושב הכרובים, וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואח"כ אמר לו -[6]:
(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה [שמות כז] ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה[7]:
(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר, מכיון שהיה משה מעמידו ומפרקו בכל יום של ז' ימי המלואים, שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינן ביה שפיר "אל פתח אוהל מועד[8] אֹהֶל מוֹעֵד שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו[9]:
(ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת:
(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אל הכיור[10] ויש מפרשים שהקריבו למצות טבילה במקוה, כענין אשרי תבחר ותקרב שאז קיים מצוה זו בראשונה. טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים[11] וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִםי"א מהכיור[12] וי"א בטבילת מקוה ובקידוש ידים ורגלים[13] בכיור אבל לא היתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואחרי כן רחץ בניו וילבישם[14]:

נביא

ישעיהו פרק מג

א. וְעַתָּה, כֹּה אָמַר יְקֹוָק בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ   אל תפחד, שהלא עוד אגאל אותך מן הגלות, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ   לִי אָתָּה   וקראתי בשמך, ששלי אתה !
ב. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם   אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ   גם שתעבור בנהרות עצומים (כשתעבור בדרכך מהגלות בין העמים) - לא ישטפו אותך, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ   בתוך שריפת אש, לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה   לֹא תִבְעַר בָּךְ   האש והלהבה, לא יעשו בך כְּוִיָה ודלֵקָה,
(שלא יזיקו לך הגויים)
ג. כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ   כי אני ה', קדוש ישראל - מושיע אותך, נָתַתִּי כָפְרְךָ   מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא   תַּחְתֶּיךָ   שמצרים, כוש וסבא, נִתְּנו ככופר תחת בנ"י,
ד. מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ   ונִתְּנו מלכויות אלו תחתיך ככופר, משום שהיית יקר ונכבד בעיני, ואותך אהבתי מכל משפחות האדמה,
ה. אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי,  מִמִּזְרָח   אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ   מכל הגלויות, ממזרח וממערב, אקבץ אותך - ארצה.
ו. אֹמַר לַצָּפוֹן   תֵּנִי   כאילו יאמר לפאת צפון: תני את בני שישובו לארצם, וּלְתֵימָן   אַל תִּכְלָאִי   ולפאת דרום: אל תשאירי את בני כלואים, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ   אף הבנים הרחוקים, ושבקצה הארץ.
ז. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי­   כל ישראל, הנקראים בשמי, (הנקראים: עם ה'),  וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו, אַף עֲשִׂיתִיו   בראתי, יצרתי ועשיתי להם את כל צרכי גאולתם, וכל זה לכבוד ה' !(שהלא עם ה' הם, ובתיקונם, מתכבד כבוד ה' בעולם)
ח. הוֹצִיא עַם עִוֵּר   וְעֵינַיִם יֵשׁ   הכנתי דרכם של בנ"י שהיו כעִוְרִים בגלות, מלראות מעשי ה' איתם, ואף שעיניים יש להם, (אך עיניים להם ולא ראו) וְחֵרְשִׁים   וְאָזְנַיִם לָמוֹ   ושהיו כחרשים בגלות, מלשמוע דבר ה', ואף שהיה להם אזניים,
(אך אזניים להם, ולא ישמעו)
ט. כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים   אף אם כל הגויים והמלכויות יתאספו יחד, מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת   מי מהם יוכל לאמר עתידות כאלו ? וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ   או שיאמרו על הראשונות שהיו, שכבר אמרנו בעבר שהם יהיו, יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם   יביאו עדים שאמרו כך לפני שהיה, וְיִצְדָּקוּ   ונאמר עליהם שצדקו בדבריהם, וְיִשְׁמְעוּ   וְיֹאמְרוּ אֱמֶת   ואם לא יכולים להביא עדות על כך, ישמעו דברי נביא ה' - ויודו ויאמרו: אמת הוא
י. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְקֹוָק, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי   אך אתם בנ"י, והנביא, עדים על כך,שמפלת סנחריב נבאתי לפני שהיתה !  לְמַעַן תֵּדְעוּ, וְתַאֲמִינוּ לִי, וְתָבִינוּ, כִּי אֲנִי הוּא   ומתוך שהתקיימה נבואתי זו, תדעו, תאמינו ותבינו שאני הוא אלוקים אמת, וכל נבואותי עתידות להתקיים, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה   ואין עוד מלבדי!
יא. אָנֹכִי אָנֹכִי יְקֹוָק, וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ:
יב. אָנֹכִי הִגַּדְתִּי   וְהוֹשַׁעְתִּי   לפני כל ישועה שהושעתי אתכם, הודעתי על כך ע"י הנביאים, וְהִשְׁמַעְתִּי   וְאֵין בָּכֶם זָר   לא היה בכם אדם, שנבואות אלו היו זרות לו,  (שכולם שמעו את דבר הנביאים) וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְקֹוָק, וַאֲנִי אֵל   ואתם עדים על כך, ואני לבדי הוא האלוקים השולט.
יג. גַּם מִיּוֹם   אֲנִי הוּא   גם קודם שהיה יום, (לפני שנברא העולם), אני הוא ה',  וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל   אין אדם שיכול להציל מידי, אֶפְעַל   וּמִי יְשִׁיבֶנָּה   מה שאני פועל, אין מי שיכול להשיב הדבר לקדמותו - נגד רצוני.
יד. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, לְמַעַנְכֶם   שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה   למענכם בנ"י (למען גאולתכם), שלחתי את כורש על בבל, וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם   והורדתי את כל בני בבל, באניות עם משוטים[15], כשיצאו לגלות,  וְכַשְׂדִּים, בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם   והכשדים, באניות ישמיעו צעקתם[16], בדרכם לגלות.
טו. אֲנִי יְקֹוָק קְדוֹשְׁכֶם   אני ה', שישראל מקדישים שמי בעולם, (בכך שעושים רצוני)  בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם:




כתובים

אסתר פרק ט

(א) וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ הוא היום שבו צריכות היו להתקיים שתי פקודות המלך א. פקודות האיגרות הראשונות להשמיד את היהודים ב. ופקודות האחרונות להשמיד את צוררי היהודים אֲשֶׁר הִגִּיעַ הזמן של דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת כי ביום הזה לא היה אפשר לשבת ולא לעשות כלום ויתפשרו שני הצדדים ולא יהרגו זה את זה שהרי את דבר המלך מוכרחים לקיים בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ קוו אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם:
(ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וגזרו תענית צבור כי היו צריכים רחמים מאת ה'. ונחלקו אויבי היהודים לשנים השרים קיבלו שתי איגרות הסותרות זה את זה הראשונה מהמן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והאחרת ממרדכי שעל היהודים להשמיד את הצרים אותם. ופשוטי העם קיבלו רק פקודה להיות עתידים ליום הזה ולא ידעו למה ועתה קיבלו איגרת "להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם על כן כשבקשו היהודים לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם לא נתקלו בהתנגדות מצד העמים וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים מאחר וידם רמה מצד פקודת המלך:
(ג) וגם וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אותם שהיו ממונים על עבודת המלך אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ שבידם אגרות ראשונות מפורשות להרוג את היהודים בכל זאת לא נלחמו ביהודים אלא -מְנַשְּׂאִים אֶת הַיְּהוּדִים כִּי נָפַל פַּחַד מָרְדֳּכַי מלך היהודים שהרי יצא בלבושי מלך ולכן נפל פחדו עֲלֵיהֶם:
(ד) כִּי גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְּדִינוֹת והטביע מטבע מיוחד שלו שהיתה בו צורה של שק ואפר מצד אחד ועטרת זהב מצד שני כִּי הָאִישׁ מָרְדֳּכַי הוֹלֵךְ וְגָדוֹל: פ
(ה) וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב שאינה הורגת מיידית ואז אחרי שסבלו המוכים את מנת הייסורים המגיעה להם הכום מכת – וְהֶרֶג מכה הורגת וְאַבְדָן אבדו את גופותיהם בכדי שלא יראו הגויים את הגופות והקברים ויזכרו תמיד את מה שעשו להם. ואפילו אלו שלא רצו להורגם אלא  שנאו אותם ושמחו למפלתם עם ישראל - וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם ושלטו בהם ונמצא שעשו נקמה בכל אומות העולם וזה נס שלא נעשה בעולם כמוהו ועליו נאמר "והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת" ולכן ימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם:
(ו) וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד איבדו את גופותיהם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ כולם נסיכים מבית עמלק:
(ז) וְאֵת עשרת בני המן שהיו הגמונים על מחוזות והיו מלעיגים על ישראל ומנענים את ראשם ואומרים להם מחר אתם נהרגים. הרגו אותם היהודים בבת אחת בלא רחמים ויצאה נשמתם כאחת בבת אחת ומשום כך הלכה היא מדין הגמרא בקריאת המגילה שצריך לומר את שמותיהם  מ – איש עד עשרת בנשימה אחת ואלה שמותם הרגו את פַּרְשַׁנְדָּתָא וְאֵת דַּלְפוֹן וְאֵת אַסְפָּתָא:
(ח) וְאֵת פּוֹרָתָא וְאֵת אֲדַלְיָא וְאֵת אֲרִידָתָא:
(ט) וְאֵת פַּרְמַשְׁתָּא וְאֵת אֲרִיסַי וְאֵת אֲרִדַי וְאֵת וַיְזָתָא ובגמ' מבואר ששמות בני המן דינם כשירה הנכתבת בתורה רק צורת כתיבתה שונה:
(י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא שהלכו בדרך אביהם כשם שהוא - צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ כך הם צוררי היהודים שבתחילת מלכות אחשורוש כתבו כתב שיטנה על היהודים שביהודה ובירושלים והלשינו למלך כאילו הם בונים את עיר דוד ואת חומותיה כדי למרוד במלך ולכן עצתם שיפסיקו את בניית בית המקדש ויצאה גזירה מאת אחשורוש להפסיק את בנייתו ומשום כך רק הָרָגוּ אבל לא איבדו את גופותיהם כדי לבקש רשות מהמלך לתלותם על העץ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם שהמלך לא יהיה צר עין בכסף:



משנת ההלכה

       א.       בן י"ד אין מוציא בן ט"ו בקריאתו, וכן בן ט"ו אינו מוציא בן י"ד בקריאתו.

        ב.        בן ירושלים שיימצא בדרכים בספינה או במטוס ביום ט"ו קורא ביום י"ד כמנהג רוב העולם.

         ג.         נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה - מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל - הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו' - שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו' והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו', והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו'.

        ד.        טעם למנהג זה - משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר.

       ה.       פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות.

         ו.         שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו.

         ז.         ואף על פי שקורא בנשימה אחת - יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור.

       ח.       בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא.

        ט.       הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו' לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו', וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה - וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו' שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם.

         י.         נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש - יצא בדיעבד.

      יא.     אין אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה היא הילולו של היום.

      יב.      טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ - נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד:

       יג.       ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי, לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה', עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִן עבדי דאחשורוש אנו.

משלוח מנות

      יד.      החיוב הוא שתי מנות לאדם אחד וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח אך מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודה ומשלוח מנות (ערוה"ש תרצה סעי' טו).

      טו.      צריך להקפיד לשלוח מנות. דוקא דבר שראוי לאכילה כמות שהוא ואין צריך תקון הכנה ובשול.

      טז.      שיעור המנות הוא לשלוח דבר חשוב בגודלו שראוי לכבד בו אורחים בתור מנה. וי"א שצריך שתהיה חשובה לפי ערך הנותן והמקבל וראוי ליזהר בכך לכתחילה.

        יז.       י"א שאינו יוצא במשקה, וי"א שיוצא וי"א שאינו יוצא בתבלינים, או אבקות להכנת מאכל או משקה כקפה נמס וכיו"ב, ולכך אע"ג שיש מרבותינו שלא הקפידו בכך כלל, יש מקום להדר ולהזהר בכך.

      יח.     לכתחילה ישלח שתי המנות בבת אחת בשני כלים אבל אם לא עשה כן יצא ידי חובה. וי"א שיש להדר ע"י שליח, אמנם כתבו הפוסקים דאדרבא יש חותר מעלה שייתן בעצמו.

      יט.      אמנם כל הידורים אלו הם דווקא בעיקר משלוח המנות ששולח, אבל מה שמוסיף לשלוח לרעיו יכול לשלוח מה שירצה ואפילו מין אחד.



[1] מלבי"ם
[2] רש"י
[3] חזקוני
[4] אבע"ז חזקוני
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] פי' הטור
[9] רמב"ן
[10] אבע"ז
[11] מלבי"ם
[12] אבע"ז
[13] מלבי"ם
[14] רמב"ן
[15] בריחים = משוטים.
[16] כמו: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה..." ; איכה ב' יט'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה