מקרא
ויקרא פרק ח
(כב) וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים נקרא האיל השני "איל המלואים" בעבור שהוא סוף הקרבנות הללו, ובו תמלא ידם וכהנו לפניו יתברך, כי כולם מעכבין וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(כג) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית:
(כד) וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כה) וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין:
(כו) וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת היא רבוכה שהיה מרבה בה שמן כנגד החלות והרקיקין לכל ג' מינים ביחד היה מביא חצי לוג (מנחות פט.), והוציאוהו חציו לחלות ורקיקן, וחציו לרבוכה[1] וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין:
(כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:
(כח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אחר העולה ולא מצינו שוק של שלמים קרב בכל מקום חוץ מזה[2] מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק:
(כט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(ל) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ כתב הרמב"ן לא ידעתי אם מערבן להזאות הללו, כמו ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח (להלן טז יח) וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ:
(לא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ:
(לג) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים כלומר לא יעסקו בדבר אחר ולא ילכו למקום אחר אך בלילה יוצאים לצרכיהם[4] שהרי אחרי גמר הקרבת הקרבנות פרקו את המשכן[5] עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:
(לה) וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא - וחייבין עליה מיתה[7]:
(לו) וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: ס
סליק פרשת צו
נביא
ישעיהו פרק מד
א. וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ עמי ישראל שבכם בחרתי, שמעו הנחמה והטובה, העתידה לבוא עליכם.
ב. כֹּה אָמַר יְקֹוָק עֹשֶׂךָ שעשה אותך, וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ ועזר לך, משיצאת מבטן, מעת שנהיית לעם, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ וישראל שבו בחרתי.
ג. כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא, וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה כמו שאני יוצק מים על ארץ יבשה וצמאה, אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ כך, אצוק את רצוני וברכתי על זרעיך.
ד. וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כמו החציר הגדל במהירות, כך, ימהרו בנ"י לצמוח ולרבות. כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם ותתקיים גדילתם בחוזק, כערבה הגדלה על פלגי מים.
ה. זֶה יֹאמַר לַיְקֹוָק אָנִי, וְזֶה, יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיְקֹוָק הנשארים מישראל בזמן הגאולה, צדיקים יהיו[8], ןלכן הנקבצים מכל המקומות יאמרו: אני לה', ואף יכתוב, כי הוא לה', וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה ואף את שמו יקרא: "ישראל אני".
ו. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְקֹוָק צְבָאוֹת, אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים:
ז. וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא ומי הוא שיקרא על עצמו ויאמר שהוא כמוני, וְיַגִּידֶהָ, וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשֹּוּמִי עַם עוֹלָם יגיד ויסדר, כל שהיה ועתיד עוד לבוא, מאז ששמתי עמים בעולם (מבריאת העולם), וְאֹתִיּוֹת, וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה ואשר עתיד לבוא בעולם, יַגִּידוּ לָמוֹ ויגידו להם,
ח. אַל תִּפְחֲדוּ, וְאַל תִּרְהוּ אל תפחדו מאלוהים אחרים, הֲלֹא מֵאָז, הִשְׁמַעְתִּיךָ, וְהִגַּדְתִּי הרי מאז, עוד מזמן רב, השמעתי לכם העתידות ע"י הנביאים, וְאַתֶּם עֵדָי ואתם עדים, שהנבואות באו והתקיימו, הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי האם יש מלבדי, אלוקים ששולט בעולם[9] ? וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי ואין דבר חזק בעולם, שאני לא ידעתי ונתתי לו את כוחו.
ט. יֹצְרֵי פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ כל יוצרי הפסלים, הם תוהו, (משום שהפסלים שעושים, הם תוהו ורִיק) וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל יוֹעִילוּ והפסילים שהם חומדים, לא מועילים דבר, וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל יִרְאוּ וּבַל יֵדְעוּ והפסילים עצמם מעידים על כך, שהלא הם עצמם לא רואים ויודעים דבר, וכיצד יועילו לאחרים ? לְמַעַן יֵבֹשׁוּ יבושו העובדים להם.
י. מִי יָצַר אֵל, וּפֶסֶל נָסָךְ, לְבִלְתִּי הוֹעִיל מי הוא שעושה דבר הבל כזה, לִיצוֹר ולנסך מסכת פסל שלא מועילה דבר ?!
יא. הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ הרי כל חבריו של היוצר, כולם יחד יבושו מהפסל שעשו, וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם והאמנים עצמם - אדם הם, ואיך יעשה אדם אלוקים ? יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ, יִפְחֲדוּ, יֵבֹשׁוּ יָחַד כל העובדים לפסילים, כשיעמדו ויתבוננו בדבר זה, יפחדו מה' ויתביישו בע"ז.
יב. חָרַשׁ בַּרְזֶל אומן הברזל, מַעֲצָד עושה הפסל במעצד, (שם כלי) וּפָעַל בַּפֶּחָם מחמם הברזל בפחמים,(לעשות ממנו צורה) וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ ובהכאת המַקֶבֶת, הפטיש, יוצר צורת הפסל, וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ ובכוח זרועו - יוצר אותו, גַּם רָעֵב ואֵין כֹּחַ, לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף ומרוב שמשתוקק לעשות פסלו, גם שיהיה רעב, צמא ועיף, לא מפסיק מעבודתו.
יג. חָרַשׁ עֵצִים אומן העץ, נָטָה קָו יטה את קו המידה - על העץ, לחותכו על פי המידה הראויה, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יסמן גבול צורת הפסל - בַשֶּׂרֶד (שם צבע), יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת ועל פי סימון זה, יחליק העץ - במקְצוּעַ, (כלי של חרש עץ) וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ ובמחוגה מצייר עיגולים - ליפות הפסל, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ, כְּתִפְאֶרֶת אָדָם ויעשה צורת הפסל כצורת אדם, (שצורת אדם, נאה ומפוארת משאר צורות) לָשֶׁבֶת בָּיִת ויושיב הפסל בביתו, (שהרי לא יכול לזוז ממקומו)
יד. לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים ועוד יש מי שהולך בעצמו, לכרות ביער ארז משובח וחזק, לעשות ממנו פסל, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן ויש הכורת תרזה טואלון, שיפים הם יותר, וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר ויחזק אותם (שתרזה ואלון אינם חזקים כעץ ארז), במסמרים מעצי היער, נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל ויש מי שבעצמו נוטע עץ אורן (שנוח לעשות בו מלאכה), ואחר שגדל במי הגשמים (שנתן ה' ית'), יעשה מהם הפסל,
טו. וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר מקצת מאותו העץ, יקח האדם להבעיר בו אש, וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם להתחמם בו, אַף יַשִּׂיק, וְאָפָה לָחֶם יסיק בו התנור, לאפות לחם, אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ יפעל, יעשה ממנו אלוהים, וישתחווה לו, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ יעשה ממנו פסל, וישתחווה לו.
כתובים
אסתר פרק ט
(יח) והיהודיים וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ להשמיד את בני עמלק וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
(יט) עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים הַפְּרָזִים שאינם יושבים בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת ואפילו אם אינו תושב העיר אלא מתארח עתה בפרזים ליום אחד עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר שִׂמְחָה ולכן אסור בהספד ובתענית וּמִשְׁתֶּה סעודת פורים וְיוֹם טוֹב ולכן אין עושים בו מלאכה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת שתי מנות אִישׁ לְרֵעֵהוּ: פ
(כ) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי לבדו אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לקיים את פורים בשנה הבאה ובשנים לאחר מכן וכמו שמתפרש בהמשך הפסוקים עד פסוק כ"ז וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים שידעו מהסבל והצרות שעשו שונאיהם וְהָרְחוֹקִים שלא ידעו כלל מה זמם המן לעשות:
(כא) לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים בני הפרזים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר כמו שעשו בשנה שבה נעשה הנס וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ לבני שושן ולערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה:
(כב) כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי דוקא ביום אבל אם עשה סעודה בלילה לא יצא ידי חובתו מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת שתי מתנות לָאֶבְיוֹנִים לשתי אביונים מתנה לכל אביון ולא הוזכר יום מכיון שלא קיבלו עליהם חז"ל לדורות הבאים את איסור המלאכה וממילא אינו כיום טוב לענין זה ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושים וכך מנהגנו היום:
(כג) וְקִבֵּל כולם כאחד הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת שנהגו ימים אלו בשמחה משתה וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם שהוסיף להם משלוח מנות ומתנות לאביונים:
(כד) ומרדכי כתה להם דין הוא שתקבלו על עצמכם ימים אלו - כִּי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם:
משנת ההלכה
פרשת זכור
א. נאמר בפרשת כי תצא[10] "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים".. נצטווינו בזה לזכור בפה את מעשיו הרעים של עמלק ומריבתו עמנו שהקדים להרע לנו ולהתגרות בנו מיד בצאתנו ממצרים לפני שאר האומות, שהיו יראים מישראל, ובכך הוא העביר את היראה הגדולה מעם ישראל מלב שאר האומות, וצריך לעשות כך כדי לעורר את האיבה אליו תמיד[11], ולשמור את הזעם והעברה אליו לנצח[12].
ב. תיקנו לנו חז"ל לקיים מצוה זו בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים[13], (השנה שבת זו, פרשת צו). וי"א שהיא חובה מן התורה[14].
ג. י"א שלדעת הסוברים שחייבים מן התורה בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים, חייבים מן התורה לקוראה דוקא בספר תורה ועם עשרה שומעים[15]. ויש חולקים וסוברים שרק עיקר מצות קריאת פרשת זכור הוא מן התורה, אבל קריאתה בעשרה ובספר תורה אינה אלא מדרבנן[16]. וכתבו הפוסקים לנהוג כדעה הראשונה.
ד. ולכן גם מי שאינו יכול לשמוע קריאת התורה בשאר שבתות השנה, חייב בשבת זו לבוא לבית הכנסת כדי לקיים המצוה מן התורה.
ה. מן הראוי שישמע כל אחד קריאה זו מבעל קורא הקורא כפי ההברה שנהגו בה אבותיו, ובמיוחד צריכים להקפיד בכך המתפללים בהברה אשכנזית או תימנית. והאשכנזים יהדרו לכתחילה לשמוע קריאה זו מספר תורה הכתוב בכתב בית יוסף.
ו. לדעת החינוך[17] נשים אינן חייבות במצות זכירת עמלק[18]. וכתבו האחרונים[19] שהרמב"ם והרמב"ן סוברים שנשים חייבות במצוה זו.
ז. כתבו האחרונים להלכה למעשה שהנשים אינן חייבות לשמוע את הקריאה בתורה בציבור, ויוצאות ידי חובתן בסיפור מעשה עמלק בלבד[20]. אמנם מנהג הרבה קהילות היום שנשים באות לשמוע קריאת זכור וצריך שקריאה זו תהיה בנוכחות עשרה גברים.
ח. מי שנאנס ולא שמע פרשת זכור בשבת זו לדעת המג"א[21] כששומע בפורים פרשת ויבוא עמלק בקריאת התורה יוצא ידי חובת זכירה זו מן התורה[22]. והמשנה ברורה[23] חולק וסובר שאינו יוצא ידי חובתו בקריאה זו[24].
ט. י"א[25] שאם קראו בשבת שקודם פורים את פרשת זכור בספר תורה, ואח"כ נמצאת טעות בספר תורה באופן שספר התורה פסול מוציאים אחר לקרות בו.
י. י"א[26] שחכמים תיקנו לקרות את המגילה בפורים משום זכירת מחיית עמלק[27].
יא. י"א[28] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ולכן אם אין לו ספר תורה מחוייב הוא לקרות את פרשת זכור בשבת שלפני פורים מתוך החומש[29].
יב. הגר"א היה מהדר לעלות לספר תורה לפרשת זכור ולקרותה בעצמו[30].
יג. כתב הרמב"ן[31] שטעם חיוב זכירה זו, הוא כדי שנדע שהקב"ה לא ימחה לעתיד לבא את שמו של עמלק בחנם, אלא רק מחמלתו עלינו לנקום את החמס שעשה לנו שלא היה ירא ממנו יתעלה. והסמ"ק[32] כתב שטעם החיוב הוא שתהיה לנו יראת שמים[33].
יד. אין מברכים על מצות זכירת עמלק, מפני שאין מברכים על השחתה, אפילו על השחתת רשעי אומות העולם[34].
טו. זכירת עמלק נאמרת בכל לשון[35].
טז. לדעת החרדים[36] הרמב"ם והסמ"ג סוברים שצריך להזכיר בכל יום את מה שעשה לנו עמלק[37] כתב שמצוה גדולה לומר בכל יום את פרשת זכור[38], ואחר כך יאמר על עמלק "ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו"[39].
יז. כתב המג"א[40] בשם ספר הכוונות וכתבי האר"י שכשיאמר בברכת אהבת עולם תיבות "לשמך הגדול" יזכור את מעשה עמלק[41] שהרי אין השם שלם עד שימחה עמלק[42].
יח. יש שנהגו שכשהשליח צבור אומר קדיש יאמר הצבור "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[43], ואחר כך יענו אמן יהא שמיה רבא וכו'[44].
יט. הרמב"ן[45] והחינוך[46] חולקים וסוברים שאין חובה מן התורה לקרוא את פרשת עמלק בצבור בזמן קבוע -בשנה בשבת שקודם פורים[47], וכתב החינוך שיוצאים ידי חובת המצוה זו בקריאת התורה בפרשת כי תצא פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש[48], ולדעתו קבעו חכמים לקרות פרשת זכור בשבת שלפני פורים כדי לקיים את המצוה סמוך וקודם לנס המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק.
כ. מי שעבר על חיוב זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל ביטל לכולי עלמא את העשה הזה[49] וגם עבר על הלאו של לא תשכח[50].
כא. בכל עת ועת צריך שיאמר בפיו שהוא שונא את עמלק[51] כדי לעורר את נפשו ע"י אמירתו ושלא תחלש השנאה אל עמלק מחמת אורך הזמן ושלא תשכח המצוה שצריך להלחם בעמלק[52].
[1] רש"י גור אריה
[2] רש"י
[3] אבע"ז
[4] חזקוני
[5] העמק דבר
[6] רש"י
[7] רמב"ן ועיין השגות הרמב"ן לספר המצוות ל"ת קסג
[8] "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן, וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ...", לעיל ד' ג'.
[9] כמו שאמר משה: "...או הנסה אלהים לבא לקחת גוי מקרב גוי..."
[11] וכ"כ נצטוינו לא לשכוח את איבתו ושנאתו של עמלק לבני ישראל. לדעת הרמב"ן המצוה היא שנספר לבנינו ולדורותינו כך וכך עשה לנו עמלק הרשע, ונאמר להם שמשום כך נצטוינו למחות את שמו. והסמ"ק כתב שהחיוב הוא שלא לשכוח שהקב"ה הציל אותנו מיד עמלק. והחרדים כתב שהחיוב הוא שנזכור שבשביל שרפו ידיהם של ישראל מן המצוות בא עמלק
[12] שם, וכמשמעות לשון סהמ"צ לרמב"ם עשה קפט ונעורר הנפשות כו', וצ"ע שבסמ"ג משמע ש"איבתו" ר"ל איבת עמלק לנו [וכמשמעות לשון הסמ"ג "ועברתו כו'"], ולדעתו לעורר ר"ל לעורר הזכרון.
[13] סדר רב עמרם השלם ח"ב, מחזור ויטרי, ראב"ן מגילה יח ע"א, ריטב"א שם יז ע"ב, סמ"ק סי' קמז. ועי' רמב"ן עה"ת סוף פרשת תצא.
[14] תוס' ותוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש ורשב"א ברכות יג ע"א ותוס' מגילה יז ע"ב, תה"ד סי' נח בשם תוס' שנץ, רא"ש ברכות פ"ז סי' כ. ועי' מגן האלף לסידור רב עמרם השלם דף רעג ור"י פרלא לרס"ג מ"ע נט. וכתב המהר"ם שיק לתרי"ג מצות (תרה) שהטעם לכך שעיקר המצוה היא הקריאה בצבור, הוא מפני שנתחייבנו במצוה זו לזכור את עמלק כדי שנמחה את שמו ונלחם בו, ומצוה זו של מחיה ומלחמה הם מן המצוות המוטלות על הציבור ולא על היחידים, ולכן נצטווינו לקרוא את הפרשה הזו בציבור, [וכ"כ הקרן אורה ברכות ה ע"א]. והמלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) כתבו שמצוה הזכירה נאמרה אפילו בזמן הזה שאיננו יכולים לעשות עם עמלק כל רעה, וכמו כן לא תיבטל המצוה אף לאחר ביאת משיח צדקנו ולאחר שיימחה עמלק מן העולם, כי כוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, הוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו. [ועי' בפרקי דרבי אליעזר פמ"ד והובא בילקוט סו"פ תצא משל למלך שהיה לו פרדס כו'].
[15] האשכול ע"פ מגילה יח ע"א אתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר כו', תה"ד שם בדעת הרא"ש ברכות פ"ז, שו"ע או"ח קמו ב ותרפה ז, ועי"ש במג"א, ועי' מ"ב תרפה ס"ק יד ושער הציון שם ס"ק ה ופעולת שכיר למעשה רב סי' קלג. ועי' צפנת פענח מגילה פ"א ה"א שר"ל מה שאמרו במגילה טז ע"ב יאמר בפה מה שכתוב בספר היינו פרשת זכור.
[16] שו"ת תורת חסד או"ח סי' לז ושו"ת בנין שלמה או"ח סי' ז בד' הרא"ש שלא כתה"ד, וכ"כ בס' ציץ הקודש סי' נא, ועי"ש מש"כ לדחות הראיה ממגילה יח ע"א. וכ"כ בפנ"י מגילה שם שאין ראיה משם. ובקרן אורה (ברכות פ"א) הוכיח שהמצוה מן התורה היא על כל יחיד ולא על הצבור, שהרי לולי הלימוד המיוחד שזכור בפה היינו אומרים שהמצוה היא בהרהור בלב [עי' לעיל מה שהבאנו בשם התו"כ בחקותי ועוד], והרי בצבור לא שייך הרהור בלב.
[18] כי רק הגברים שעליהם לעשות המלחמה ונקמת האויב חייבים במצוה זו ולא על הנשים שלא עושות מלחמה ונקמת האויב, וכתבו המנחת חינוך שם ושו"ת תורת חסד סי' לז שלדעת החינוך נשים פטורות גם מהלאו של לא תשכח , ועי"ש שהם קצת מסתפקים בדבר.
[19] תורת חסד סי' לז, והמנחת חינוך שם, שו"ת בנין ציון החדשות סי' ח ועי"ש שכן הנהיג ר"נ אדלר בבני ביתו, נר מצוה לאוין שאין בהם מלקות סי' יא בדעת הרמב"ם.
[20] תו"ח שם, וכ"כ בספר כף החיים תרפד ס"ק ל בשם לימודי ה', ועי"ש בתורת חסד שהמנהג לא להצריך נשים לשמוע קריאה זו.
[22] שהרי הוא זוכר מעשה עמלק, שהרי לא כתוב בתורה שיקראו בשבת הסמוכה לפורים דוקא, אלא שחכמים תיקנו בשבת זו הואיל ורבים מצויים בבית הכנסת וסמוך לפורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, ואם כן כששומע בפורים יוצא בזה עי"ש במג"א שהביא שכ"כ בשו"ת הרא"ם סי' ב, ע"פ מגילה יח ע"א, ועי"ש במחצית השקל בביאור הראיה מהגמרא.
[24] כיון שהמצוה היא לזכור דוקא את האמור בפרשת זכור: "אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו'", שצריך לזכור שכך עשה לנו עמלק ולכך נצטוינו למחות את שמו, ודבר זה לא נזכר בפרשת ויבוא עמלק. וכ"כ בפעולת שכיר למעשה רב שם.
[27] עי"ש ברמב"ן שם שכתב שלשיטת הראשונים הסוברים שמצות זכירה בפה היא קריאת פרשת עמלק בצבור, יש סמך למקרא מגילה בפורים מן התורה, ופירשו המרחשת כנ"ל. ועי"ש במרחשת שהביא את הגמרא מגילה ז ע"א "כתב זאת בספר מש"כ במגילה", ועי"ש שחידש שיש שני דינים במקרא מגילה מצות זכירה ופרסום הנס. ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סו"ס תקיז.
[29] ודלא כשאר קריאת התורה בצבור, החיוב מעיקרו הוא על הצבור, ואם אין לו ספר תורה או צבור אין היחיד חייב כלל –שם.
[30] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ומצוה בו יותר מבשלוחו, –כך פירש שו"ת בנין שלמה סי' נד.
[33] כתב כן לשטתו שהלאו של לא תשכח הוא חיוב שלא נשכח שהקב"ה הצילנו מידו ובעבור זה תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא. והמהר"ם שיק לתרי"ג מצות תרה כתב שנתחייבנו במצוה זו כדי לזכור את עמלק ושנמחה את שמו ונלחם בו. וכעי"ז כתב המלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) שכוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, שהוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו.
[34] כף החיים סי' תרפה ס"ק כט בשם יפה ללב, ע"פ מגילה י ע"ב מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ומטעם זה אין מברכים על מיתות בי"ד ועל מלקות והשקאות סוטה.
[37] וכתב שמשמע שמן התורה צריך להזכירו בכל יום, וכ"כ כתב החרדים (שם מצות לא תעשה פ"א סי' יד בד' הרמב"ם והסמ"ג) הלאו של לא תשכח הוא ממצוות לא תעשה התלויות בלב שאפשר לשמרן בכל יום. והשל"ה תושב"כ סו"פ תצא.
[38] כדי לקיים מצוה זו. ועי' ארצות החיים סי' א ס"ד שכתב שיש לזה קצת סמך מה שנאמר בירושלמי ברכות פ"א ה"ה שבדין היה שיהו קורין את פרשת בלק ובלעם בכל יום מפני שכתובה בתנו"כ, וא"כ הוא הדין פ' עמלק שכתובה בתנו"כ כמ"ש במגילה ז ע"א.
[39] ובזה יקיים את האיסור "לא תשכח". הלשון ימח שמו כו' הוא מפיוט אץ קוצץ לר"א הקליר, וצ"ע האם סובר שכדי לקיים את מצות לא תשכח צריך להוסיף זה ולא די בפרשת זכור בלבד.
[42] ועיין סידור הריעב"ץ שבזה יקיים את הזכירה בלב. ועיין בשד"ח כללים מ"ע ז כלל יג שדן אם זו הזכרה בפה או בהרהור, שהרי בפה אינו אלא רמז.
[48] שיש מקומות שקוראים את ספר התורה בשנה אחת, ויש מקומות בשנתים או בשלש. וביאר החינוך שם שאין למצות זכירה זו זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, וטעם הדבר כי יציאת מצרים היא עיקר בדת, מה שאין כן זכירת מעשה עמלק שאינה אלא שלא תשכח שנאתו מלבבנו.
[49] החינוך תרג ותרה וראה לעיל שיש סוברים שצריך מן התורה להזכיר מה שעשה עמלק לפחות פעם בשנה, ולדעתם נראה שמי שלא הזכירו פעם בשנה עבר על מצוה זו וביטל עשה.
[50] החינוך תרג ותרה, ודייק המנחת חינוך שלדעת החינוך מן התורה די בקיום מצוה הזו פעם אחת בחיים, ומן התורה די בזכירה בפיו שלא בעשרה ובספר תורה, שצריך אותם רק מדרבנן.
[51] כך הגירסא בסהמ"צ הוצ' ר"ח הלר, ע"פ דפוס ראשון וסהמ"צ בלשון ערבית. בדפוסים מאוחרים: לשנוא אותו בכל עת.
[52] סהמ"צ לרמב"ם שם ע"פ תו"כ בחקותי לעיל. וכמו שמצינו לגבי שמואל שעשה כך בהתחילו לעשות את המצוה הזאת, שבתחילה הוא זכר את מעשהו הרע של עמלק, ואחר כך ציוה להרגו, כמו שנאמר "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, עתה לך והכיתה את עמלק" (שמואל א טו ב – ג). סהמ"צ שם. ועי' פי' ר' ישעיה לשמואל שם שפי' אשר שם לו מארב, ועי' יונתן שם, ונראה שמכאן מקור הרמב"ם בהל' מלכים שם שכ' "ואריבתו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה