מקרא
ויקרא פרק ח
(ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט זה היה הסדר שעשה בו משה אבל בצואה אמר (שמות כט ה) והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד, כי רצה לכלול את האבנט בכלם בצוואה אחת ואמר (שם פסוק ט) וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו והנה הלבישו הכתונת עם האבנט, ואחר כן המעיל והאפוד כסדר האמור שם וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ הקדים בכאן "ויחגור אותו בחשב האפוד" קודם שישים עליו החשן, כי משה ידע בדרך הלבישה כי לעולם תכף ללבישת הבגד יחגור אותו בחגורה העשויה לו, באבנט תכף לכתונת, ובחשב תכף לאפוד[1]:
(ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים כתב של שם המפורש היה, וכבר נתבאר זה בסדר ואתה תצוה (שמות כח, ל), ומדריגה היתה ממדריגות רוח הקודש למטה ממדריגת הנבואה ולמעלה מבת קול[2]:
(ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת פתילי תכלת הקבועים בציץ נתן על המצנפת ו - אֶל מוּל פָּנָיו כלומר על המצח נתן[3] אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ כל כלי וכלי בפני עצמו[4] וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם לא רצה למשוח המשכן עד שהלביש אהרן, ומשח אותם כאחד כדי שיהיה המקריב כמזומן לבא אל המקדש לעבוד[5]:
(יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים במה שאמר במזבח (שמות מ, י) וקדשת את המזבח והיה המזבח קודש קדשים, שהיה הקידוש ההוא בהזאות הללו ואינו במשיחה לבד, כי "והיה קודש קדשים" משמע שיוסיף לו קידוש, יותר משאר הנמשחים, משכן וכליו, והיינו הקידוש שקידשו, כמו שנצטוה לעשות במקריבים, שאמר (שם כט, כא) והזית על אהרן ועל בגדיו, כי אין המזבח, שהוא כלי לקרבנות, פחות מכלי המקריבים, וקל וחומר הוא[6] וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם:
(יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ אהרן ובניו נמשחו הם ובגדיהם בבת אחת כדכתיב כשמן הטוב היורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו פי' בגדיו כמו מדו בד[7]:
(יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן שהקריבם להעלותם במעלת הקדש במה שנעשה סגן להלבישם[8] וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט בלשון יחד מכיון שהיה מדה אחת לכל האבנטים אורך ל"ב ורחבו כ"ג אצבעות וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת לשון רבים במידות שונות כל אחד כמידתו[9] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לא הוזכר משיחה בבני אהרון ויתכן שלא היתה בבנים משיחה, זולתי שהזה משמן המשחה על בניו ועל בגדיהם[10]:
(יד) וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת מצד שהם היו בעלי הקרבן[11]:
(טו) וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם משה בז' ימי המלואים היה במקום כהן[12] וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ חטאו וטהרו מזרות להכנס לקדושה להיות ראוי להקריב עליו מכאן ולהבא את קרבנות הקודש[13] וְאֶת הַדָּם יָצַק שפך בנחת שלא יהא ניתז לכאן ולכאן[14] אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו מעתה את הכפרות על ידי הקרבנות ולמדנו כאן כי בדם נעשה זה, ואין הקטרת האמורים מעכבת בחנוך המזבח, שכן לדורות אינה מעכבת בכפרה[15] וי"א שבא לכפר על נדבה שהובא שלא לרצון שאם אחד בוש מפני חברו והוכרח להתנדב, ונדבה כזו אינה לרצון. וע"ז כפר על המזבח עצמו[16]:
(טז) וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה:
(יז) וְאֶת הַפָּר כולו כולל עצמות וגידים קרנים ופרסות[17] וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ זבל הבהמה[18] שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(יח) וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל:
(יט) וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(כ) וְאֶת הָאַיִל אחרי שהפשיטו[19] נִתַּח לִנְתָחָיו וללא רחיצת הנתחים -[20] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר:
(כא) וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם לפני שהקטיר את הנתחים כי הכל הקטיר כאחת אחר הרחיצה, אלא שהפרידם ללמד שאין הנתחים טעונין רחיצה[21] וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
נביא
ישעיהו פרק מג
טז. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה אני ה' שנתתי לכם דרך בים סוף, ונתיב, דרך במים העזים שבים.
יז. הַמּוֹצִיא אני שגרמתי למצרים להוציא, רֶכֶב וָסוּס, חַיִל וְעִזּוּז סוסים ורוכביהם, כל חוזק חֵיל פרעה, יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ כולם יחד שכבו (שטבעו ומתו), ולא יקומו עוד, דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ כמו האש האוחזת בפשתה, שמיד דועכת, קופצת, לפני שנכבית, כך מצרים, טבעו בים במהירות.
יח. אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ בגאולה העתידה, לא תזכרו ותתבוננו עוד בניסים העצומים שעשיתי[22], (שגאולה זו, תהיה נפלאה ממנה)
יט. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה הנה אני עושה, פלא שלא היה עוד כמוהו, עַתָּה תִצְמָח בזמן קרוב תהיה, אם תשמעו בקולי, הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ הלא תדעו אותה, שהרי כתובה בתורה, ("וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָמָּה", דברים ל', ג') אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ ועוד, אסלול במדבר דרך לשבים לארץ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת - ובשממת המדבר, אתן מֵי נהרות - להשקות צמאון השבים.
כ. תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה, תַּנִּים, וּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם, נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן כאילו חיות השדה, התנים ובנות היענה השוכנים במדבר,יכבדו ויהללו את ה', שנתן מים במדבר, לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי להשקות את עמי, שבחרתי מכל העמים.
כא. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי יצרתי שיהיו לי לעם, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ והם, יספרו ויהללו אותי, על הנפלאות שעשיתי.
כב. וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב ואתה ישראל, לא קראת לי בזמן צרתך, (שפנו לע"ז) כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל אלא, היית כיגע בעבודתי, ופניתָ ממנה לע"ז.
כג. לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לא כבדת את ה' בְּקָרבנות, אלא את הע"ז, לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה אף שלא הטלתי עליך עבודה גדולה בהבאת קרבן מנחה,(שרק הקומץ עולה) וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה ובלי יגיעה מרובה, תקיים את מצוות נתינת מעט לבונה במנחה.
כד. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה לא הייתם צריכים לקנות קנה מארץ רחוקה, שהיה גדל בארצכם, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי ולא "השבעתם" אותי בחלב הזבחים, (שהקריבו לע"ז) אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ ואתם, העבדתם ועייפתם אותי, בנשיאת חטאיכם ועוונותיכם הרבים,
כה. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ אנכי הוא שסולח ומוחק פשעיכם, לְמַעֲנִי שלא יהיה חילול ה' בעולם, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר וחטאיכם ימחקו כך, שלא יזכרו כלל.
כו. הַזְכִּירֵנִי אדרבה, הזכירו צדקותיכם שעשיתם, נִשָּׁפְטָה יָחַד נגש למשפט, האם הכיתי אתכם כפי ריבוי חטאיכם, או שמחקתי אותם, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק ספרו אתם ראשונה צדקותיכם, למען תצדקו במשפט,
(כלומר: אפילו אם תספרו אתם ראשונים - לא תצדקו בדין)
כז. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא אפילו אביך הראשון, הוא אדם הראשון, חטא נגדי, וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי וכן השרים והנכבדים - פשעו בי.
כח. וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ שרי ישראל המקודשים, יִנָתְנוּ ויחוללו ביד האוייבים, (משום "מליצך" - שפשעו בי, וכל הרשעים שבעם, חוללו גם שרי קדש שבישראל ביד האוייב) וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב להריגה, וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים שיהיו בנ"י לחרפה בגויים.
כתובים
אסתר פרק ט
(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שכולם היו שרים וחשובים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: ס
(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ בכעס לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה שהיא מקום הממלכה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים אנשי מרדכי וְאַבֵּד את גופותיהם של חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וא"כ בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ שרחוקים מבירת המלכות קל וחומר שעשו הרג רב שאני מתנגד לו עשה הקב"ה נס ובא מלאך וסתרו עלפי ומיד דיבר אליה בלשון רכה - וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ:
(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר מאחר והרגו היהודים שרים חשובים אני מפחדת שיאמרו שלא עשינו זאת במצות המלך ולכן - אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת חוק המלך הַיּוֹם ויראו שהמלך ציווה זאת וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ שיברר שהדבר נעשה בגלוי לעיני המלך:
(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לשריו לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת חוק המלך בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת נבלותיהם של בְּנֵי הָמָן תָּלוּ על אותו עץ שנתלה עליו המן:
(טו) וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן שהיו כולם מפוזרים בגלל הפחד מהגזירה של המן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
(טז) וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם שמא יבואו עליהם האויבים אבל בפועל מרוב פחד ברחו שונאיהם ולא באו ולכן וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם אלה ששנאו אותם בליבםחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם:
(יז) בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ מהריגה בכלל בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יום המנוחה יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה:
משנת ההלכה
תענית אסתר
א. מצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים.
ב. ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר.
ג. השנה שחל י"ג באדר להיות בשבת, מתענים ביום חמִישי שהוא י"א באדר.
ד. נקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י"ג, י"ד ו ט"ו בניסן, ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק[23].
ה. תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר. ואומרים בה 'עננו' שבתפילה וקורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות.
מחצית השקל
ו. נוהגין שבתענית אסתר בשעת המנחה, גם בשנה זו שהצום הוקדם[24], נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום. בארץ ישראל שלוש חצאי שקלים חדשים ובכל מקום כפי מטבע הנהוג באותה מדינה וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר.
ז. ונהוג ברוב בתי כנסיות היום שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: 'זכר למחצית השקל' או שלש מטבעות של חצי דולר כסף ומקנים את הטס או הכסף לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג ומוסיף מנדבת לבו לקערה.
ח. חסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל שהוא 9.6 גרם כסף = בערך 24 ₪. מי שידו משגת ייתן ערך זה כפול 3 כלומר 24*3 =72 ומי שאין ידו משגת ייתן לפחות ערך של מחצית אחת.
ט. המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" קרי: כל העוּבָּר. וייתן כל אחד כפי השגת ידו.
י. מי שהחל לשקול עבור בניו הקטנים בשנים קודמות אינו רשאי להפסיק אבל אם שקל על בנותיו ואין ידו משגת השנה אינו חייב להמשיך לשקול.
יא. יש שכתבו שעיקר מחצית השקל לתתה לעניים ויש שכתבו שעיקר מחצית השקל הוא לצרכי בית הכנסת והנותן עבור ישיבה או כולל הרי הוא מקיים שניהם וכן ראוי לנהוג.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] רש"י
[4] חזקוני
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] חזקוני
[8] מלבי"ם
[9] משך חכמה
[10] רמב"ן
[11] מלבי"ם
[12] משך חכמה
[13] רש"י
[14] הכתב והקבלה
[15] רמב"ן רש"י
[16] רמב"ן מלבי"ם
[17] רמב"ן
[18] רד"ק מלאכי ב, ג
[19] רמב"ן
[20] רמב"ן
[21] רמב"ן
[22] כמו:" לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים...וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן...", ירמיהו טז' יד' - טו'.
[23] ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
[24] ויש שנהגו לתת דוקא לפני קריאת המגילה ולכן יש שנהגו לתת בשני הזמנים אם ידו משגת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה