מקרא
ויקרא פרק ב
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב תתנדב להקריב קָרְבַּן מִנְחָה סתם ולא פירש איזה מנחה לַיקֹוָק סֹלֶת עשרון כלומר עשירית האיפה קמח חטה נקיה[1] יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ ואינו אופה או עושה שום תיקון אחר אלא כשהיא סולת -וְיָצַק עָלֶיהָ על כולה לוג אחד שֶׁמֶן שהוא כשביעית מעישרון וסדר נתינת השמן כך הוא שופך כזית מהשמן לכלי ואח"כ שופך פנימה את כל הסולת ואז שופך את כל השמן מלבד כזית ומערב בידו את הסולת והשמן ויוצק שמן מלמעלה ומפזרו על פני הסולת ואינו בוללו וְנָתַן עָלֶיהָ בעליה של המנחה שהיציקה והבלילה כשרים בזר, קומץ לְבֹנָה על מקצתה מניח קומץ לבונה ואינו מפזרה על פני המנחה כולה[2]:
(ב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים ואינה טעונה הגשה מכיון שמוכח מתוך מעשיו שלשם שמים הביאה. אבל אותן הבאות אפויות כמבואר לקמן כגון מחבת מרחשת מאפה תנור ורבוכה צריכה הגשה למזבח כדי להראות שלצורך המזבח אפאן שלא יתראה כאדם המתקן לעצמו כל הסעודה ואח"כ שולח מנות לרעהו[3]. וי"א שגם בזו כהן מגישה על המזבח לקרן מערבית דרומית ואח"כ -[4] וְקָמַץ מִשָּׁם הכהן ולא זר מְלֹא קֻמְצוֹמכניס כף יד ימינו לתוך הסולת והשמן וסוגר ג' אצבעותיו האמצעיים על פס ידו ומוציא ידו לחוץ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ ימלא את קומצו ושומטו מיד לתוך כלי שרת וזוהי עבודת קבלת המנחה כעין עבודת קבלת הדם עַל כָּל מלבד לְבֹנָתָהּ שאותו אוסף מתוך הקערה שהיה בה הסולת ומניח אותה בתוך כלי השרת בו נמצא הקומץ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח[5] הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה כלומר זורק הקומץ והלבונה על האש רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ג) וְהַנּוֹתֶרֶת השיריים שנותרו מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן יש זכות קדימה וכן לכל כהן גדול הבא אחריו ואח"כ - וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים ולכן אסורה לזר שאינו כהן[6] מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק: ס
(ד) וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר שאמר הרי עלי מנחת מאפה תנור סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן כלומר לוקח כלי שרת ושופך לתוכו את כל הסולת ואח"כ שופך את כל השמן ומרבם ובוללם בידו אח"כ מכניס מים פושרים ולש את הבצק בידיו ומחלק את הבצק לעשרה חלקים ואח"כ עורך כל גוש ועורכו בצורה עגולה ויפה ואז טובל אצבעו במים ומחליק פני החלה בידיו ואופה בתנור שבעזרה את החלות, אחרי אפייתם מקפל כל חלה עד שנשברת לחצי ומקפל שני החצאים ועשה מהם ארבע ומחלקם בדרך זו עד שמגיע לפירורים רבים שגודלם כזית ומניח את כולם בכלי שרת אח"כ מביאה אל הכהן והכהן עושה הגשה לקרן דרומית מערבית ומצמיד את הכלי לקרן המזבח לרגע אחד ואח"כ עושה הכהן קמיצה כאמור לעיל, או מנחת מאפה תנור אחרת - וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן כלומר רקיקים שאין מערבים בהם שמן אלא מניח הסולת בכלי שרת ומכניס מים פושרים ולש ומחלק לעשרה חלקים כנ"ל ומרדד את הבצק למות דקות- רקיקין ומחליק פני המצה במים ואז אופה אותם על רצפת התנור, לאחר האפיה טובל אצבעו בשמן ומורח על פני הרקיקים וחוזק ומושח עד שיכלה לוג השמן אח"כ מחלק אותם לפתיתים כנ"ל בחלות ומשם כל מעשיה כחלות הנ"ל: ס
(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת כלי הוא שהיה במקדש שאופין בו מנחה על האור בשמן בכלי שטוח ללא דפנות וסדר עשייתה נתינת השמן כנתינת מנחת סולת ואח"כ שופך מים פושרים ומעשיה משלב זה כסדר הכנת חלות עד שלב האפיה שבמקום לאפות בתנור אופה במחבת ואז פותת ולאחר בפתיתה מפזר כזית שמן הנותר מלמעלה כמעשה מנחת סולת קָרְבָּנֶךָ שאמר הרי עלי מנחת מחבת סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה:
(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ את כל המנחות הנאפות קודם לקמיצה[7] פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא: ס
(ז) וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת כלי הוא שהיה במקדש שנראה כמו סיר עם דפנות ומעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין, כל דבר רך ע"י משקה נראה כרוחש ומנענע קָרְבָּנֶךָ וסדר עשייתה כמעשה מנחת מחבת מלבד האפיה שנאפתה בסיר – מרחשת סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה:
(ח) וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיקֹוָק וְהִקְרִיבָהּ בעליה אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ הכהן אֶל הַמִּזְבֵּחַ כלומר שהכלי נוגע לרגע בקרן דרומית מערבית של המזבח למטה מחוט הסיקרא:
(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ הקומץ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(י) וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק:
(יא) כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיקֹוָק לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר בצק שהחמיץ וְכָל דְּבַשׁ כל דבר מתוק וכולל פירות מתוקים ודבש דבורים לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק:
(יב) קָרְבַּן רֵאשִׁית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר (לקמן כג) חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיְקֹוָק בעזרה לתנופה אבל - וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ:
(יג) וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח על עולת בהמה ועוף ואימורי כל הקדשים כולן: ס
(יד) וְאִם תַּקְרִיב כלומר כשתקריב מִנְחַת בִּכּוּרִים מנחת העומר העשויה משעורים שביכרו ונתבשלו עתה הקריבה בט"ז ניסן להתיר את אכילת התבואה החדשה שגדלה לאחר הפסח הקודם לַיקֹוָק אָבִיב כלומר השעורים צריכים להיות בשלים כל צרכם קָלוּי בָּאֵשׁ צריכים להיות קלויים באש והיו כולים אותם בתוך "אבוב" כלי נחושת מחורר גֶּרֶשׂ צריכים להיטחן בריחיים ששוברים את הגרעינים אבל לא בריחיים העושים אותם קמח כַּרְמֶל כר מלא כלומר שהכר הקליפה צריך שיהיה חללה מלא בגרעין וזהו השלב שבו הגרעינים טריים ולחים תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
(טו) וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה כסדר מנחת סולת מִנְחָה הִוא רק יש דין נוסף שקודם להגשה עושים למנחה "תנופה" לארבע רוחות העולם למעלה ולמטה:
(טז) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק: פ
נביא
ישעיהו פרק לז
לא. וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה בירושלים, שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה, וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה יוסיפו שרשים למטה, ועל ידי כן, ירבו למעלה הפירות הטובים. (נמשל: שיהיו מלאים בכל טובה וברכה)
לב. כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית, וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן שבירושלים תשאר השארית- שתנצל מסנחריב. קִנְאַת יְקֹוָק צְבָאוֹת נקמת ה' צבאות, תַּעֲשֶׂה זֹּאת את מפלת אשור.
לג. לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבוֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ ואפילו לא ישליך עליהָ - חיצים, וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן לא יערוך המגינים לפני העיר, וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה לא ישפוך לפני החומה - עפר, לעלות עליו - לכבוש העיר.
לד. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בדרך שהגיע, בָּהּ - יָֹשוּב בה ישוב, וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת ירושלים,לֹא יָבוֹא נְאֻם יְקֹוָק:
לה. וְגַנּוֹתִי אגן, עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ להצילה, לְמַעֲנִי, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
לו. וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְקֹוָק וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם כל מחנה אשור, פְּגָרִים מֵתִים:
לז. וַיִּסַּע וַיֵּלֶך, וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה:
לח. וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב, וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט, וַיִּמְלֹךְ אֵסַר חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:
ישעיהו פרק לח
א. בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת לפני מפךת אשור (3 ימים) חלה חולי מסוכן,וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק צַו לְבֵיתֶךָ צוה צואתך לאנשי ביתך, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:
ב. וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר סובב פניו אל הקיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק:
ג. וַיֹּאמַר אָנָּה יְקֹוָק זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל:
ד. וַיְהִי דְּבַר יְקֹוָק אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר:
ה. הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
ו. וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ (מכאן, שמחלתו היתה לפני מפלת אשור.) וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת אציל, וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת אגן עליהָ מפני סנחריב.
ז. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת שתתרפא, מֵאֵת יְקֹוָק, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר ויוסיף לך 15 שנה,
כתובים
אסתר פרק א
(טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן הוא המן נכדו של אגג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ אלא גם עלי מכיון ושתי היתה מבזה את המן ומכה אותו במנעלה על פניו ורצה לנקום בה עָוְתָה מלשון עוון וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם אשה לחברתה הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה וכמו שהיא יכולה לבזות את בעלה המלך כך גם אנו יכולות לבזות את בעלינו: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי לכל שרי המלך אֲשֶׁר שָׁמְעוּ ביושבם במשתה אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה שלעגה למלך ואמרה עליו ששומר האורוות של אביה היה וגם הן יחלו ללגלג לְכֹל על כל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי ויש בזה הרבה בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּתגזרת מלכות להמיתה כנקמה מִלְּפָנָיו שאין צריך את הסכמת השרים אלא המלך לבדו יוכל לשפוט וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי בספר החוקים וְלֹא יַעֲבוֹר שזה יהיה תקף לכל מי שמבזה את בעלה וחוק זה לא יבוטל ש-אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ואם תבוא תתחייב עונש מוות ולכן וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ לחברתה הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה וחשב לשכנע את המלך שייתן לו את בתו להיות אשה למלך : (כ) וְנִשְׁמַע וישמעו כולם פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי אע"פ ש- רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל בייחוס מאשתו וְעַד קָטָן בייחוס מאשתו כאחשורוש שהיה פחות מיוחס מושתי: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים השרים הוטב בעיניהם שהמלך מחליט לבד ותוסר האחריות מהם ודבר זה בסוף היה מפלה להמן שכשרצה לתלות את המן לא היה צריך להסכמת השרים והקב"ה מקדים רפואה למכה וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים כתובים וחתומים בטבעת המלך אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹמושל באשתו ואפילו וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ ולא לשנות את הלשון בבית אפילו אם אשתו היא בת לשון אחרת ודבר זה גרם צחוק גדול בעיני האומות שהרי כל אדם בביתו שורר ואשה מדברת בדרך כלל בלשון בעלה ולכן כששלח שוב המלך איגרות להשמיד את היהודים לא לקחו את אגרותיו ברצינות: פ
אסתר פרק ב
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כאשר פג תוקף היין כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ ונזכר שגזר שלא תבוא לפניו ושיקחו ממנה מלכותה ורק בעצת שבעת שריו הרג אותה ומיד התקצף עליהם וציווה להורגם: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ לחפש את הבנות שהרי ודאי יחביאו הורים את בנותיהם כדי להחביאן שלא יבעלו למלך סתם וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: ס (ה) אִישׁ יְהוּדִי שאמו משבט יהודה הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אדם חסיד שהיה מודה ומתפלל לפני ה' על עמו ומייחד שם ה' כנגד כל באי עולם בזה שלא השתחוה להמן ששם על חזהו כנגד ליבו ע"ז ונתכוון שישתחוו לע"ז וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי שמשול למור (בושם) טהור בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בן גרא בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִימשבט בנימין: (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה שהיתה צדיקה והצדיקים נמשלו להדסים הִיא אֶסְתֵּרנקראת כך על שם שהסתירה עצמה בבית מרדכי והסתירה את עמה ומולדתה וגם הפרסיים היו קוראים לה "אסתההר" על שם כוכב הנוגה בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ היתה אמה מעוברת וְאִמָּהּ מתה בלידתה אותה לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה וקרא לה לְבַת כמו בית על משקל "ביתו זו אשתו":
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה