מקרא
שמות פרק יד
(טו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי שהיה משה צועק ומתפלל, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל[1] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ:
(טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ לסלקו מידו לפי שהיו מהעם מחוסרי אמונה שבישראל אומרים שאין כח ביד משה לקרוע את הים אלא בכח המטה שבידו, לכך אמר הרם את מטך סלקהו מידך[2] וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ ובנטיית ידך גרידא תבקע את הים. וכן הוא אומר ויט משה את ידו על הים[3] וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה:
(יז) וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם, ואין בכל המופתים כפלא הזה, וזה באמת שגעון להם, אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים[4] וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יח) וְיָדְעוּ הנשארים ב -[5] מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו:
(יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ המוליך את עמוד הענן לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ המלאך מֵאַחֲרֵיהֶם ומתוך כך וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם כי המלאך הוליכו להפסיק בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וישם מאפל ביניהם כדכתיב ביהושע שלא יוכלו לקרב זה אל זה כל הלילה[6]:
(כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ למצרים וַיָּאֶר עמוד האש אֶת הַלָּיְלָה והלך לפניהם כדרכו ללכת כל הלילה[7] וְלֹא קָרַב זֶה מצרים אֶל זֶה ישראל לעשות איתם מלחמה[8]כָּל הַלָּיְלָה:
(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְקֹוָק אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה כדי לייבש את קרקעית הים וקודם לכך -[9] וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם, כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה, ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם, וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם, שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים[10]:
(כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם המקום שהיה שם ים בתחלת הלילה בַּיַּבָּשָׁה רק אם נכנסו אפילו חצי פרסה בתוך הים יקרא תוך הים. כמו והאספסוף אשר בקרבו ולא היו באמצע המחנה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָהשנקרשו המים. וכתיב נצבו כמו נד נוזלים. ואחר עבור רוב ישראל המים שהיו להם חומה נמסו[11] מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם מגינים מן המצרים שלא יבואו עליהם מן הצד[12]:
(כג) וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם:
(כד) וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר סמוך ליום בשעה שבני אדם משמרים ומצפים את הבקר[13] וַיַּשְׁקֵף יְקֹוָק אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן אותו זמן נתערבו יחד זה בזה לפני מחנה מצרים, ומצרים לא הורגלו לראות עמוד אש רק עמוד הענן וחשך בלילה וכשראו כן - וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם נתהממו בקול גדול שהיו צועקים להשיב את המרכבות אבל ישראל לא היו צריכים לא לעמוד הענן ולא לעמוד האש ואין להם לנטות ימין ושמאל כי המים להם חומה מימינם ומשמאלם[14]:
(כה) וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת כיון שראו שהם בתוך הים נפחדו. ודרך כל מים שהן גבוהות בשפתם, ועמוקות באמצעיתן, והאופנים מגלגלין אותם בתוך העומק אל מורד המים, ולא היו יכולים להעמידם, ולא למשכם אצל שפת הים, מפני שהיא גבוה והגלגל מתגלגל אל העומק. ויסר מצרים את אופן מרכבותיו הסירו מרכבות האופנים מן המרכבות שלא יורידום לעומק, וממשיכים אצל שפת הים. והיתה הנהגת המרכבות שהיו מושכין אצל השפה כבדה עליהם, שלא היה שם אופן, והשפה גבוה וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה אמרו מצריים לנוס מתוך הים אל שפת הים מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְקֹוָק נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם זו היא מלחמה שהקב"ה עושה עמנו בשבילם[15]: פ
(כו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם כשעברו ישראל על שפת הים מעבר לים[16] וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו:
(כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר כשפנה הבוקר, ונעשה קרוב לחצי יום לְאֵיתָנוֹ כמו שהיה בתחילה וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ שחשבו שיוכלו לצאת מתוך הים[17] וַיְנַעֵר יְקֹוָק אֶת מִצְרַיִםכאדם שמנער את הקדירה והופך העליון למטה והתחתון למעלה כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים ונתן הקב"ה בהם חיות לקבל היסורין[18] בְּתוֹךְ הַיָּם:
(כח) וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם שהיו חומה וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד אפילו אחד לא נשאר[19]:
(כט) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם בעוד שהמים כסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה, היו בני ישראל הולכים ביבשה שהיו שתי רוחות משמשות בים, וברוח אפך נערמו מים משמש לישראל, נשפת ברוחך כסמו ים משמש למצרים[20] וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם:
(ל) וַיּוֹשַׁע יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם אותו היום היתה תשועה גדולה שמשם ואילך לא ראו מצרים[21] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם כשהיו ישראל על שפת הים ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו[22]:
(לא) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד המכה[23] הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְקֹוָק וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק שהוא אמת וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו[24] ואף במדבר לא ימותו ברעב[25]: פ
נביא
ישעיה פרק א
א. חֲזוֹן יְשַעיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם - נבואות שניבא, על יהודה וירושלים. בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה - בתקופת ארבעת מלכים אלו.
ב. שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ - שיִהיו עדים לדבר נבואתי, כִּי ה' דִּבֵּר - את הנבואה, ולא מעצמי. בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי - גדלתי ורוממתי את בנ"י מכל האומות, כְּאָב את בניו, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי - ובנ"י, גמלו לי רעה תחת טובה זו - ומרדו בי !
ג. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ - השור, יודע ומכיר את בעליו, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו - ואף החמור, יודע היכן מקום האבוס (כלי מאכל הבהמה) שהניח לו בעליו, יִשְׂרָאֵל - לֹא יָדַע, עַמִּי - לֹא הִתְבּוֹנָן - אבל בנ"י, לא יודע את ה', ולא מתבונן בכל הטובות שעשה לישראל.
ד. הוֹי - קריאה של צער ואבילות, גּוֹי חֹטֵא - עם חוטא, עַם כֶּבֶד עָוֹן - עם שעוונותיו כבדים, רבים וחמורים, זֶרַע מְרֵעִים - בנים עושי רע, בָּנִים מַשְׁחִיתִים - בנים שמקלקלים דרכם, עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל - הכעיסו את ה', נָזֹרוּ אָחוֹר - התרחקו, והלכו מאחרי ה'.
ה. עַל מֶה תֻכּוּ - מדוע אינכם מתבוננים, מי מכה אתכם, ועל מה? עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה - ועוד מוסיפים לסור מדרך ה', ולעשות רעה, כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי - הלא כל ראש נמסר לחולי (מחלה), וְכָל לֵבָב דַּוָּי - וכל לב מלא בכאב. (ומדוע לא תקחו מוסר)
ו. מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם - הלא אין בכל הגוף מקום תם, שלם ללא מכה, פֶּצַע - מכה פתוחה עם דם, וְחַבּוּרָה - מכה, שהדם נצרר תחת העור, וּמַכָּה טְרִיָּה - מכה, שעדיין טְרִיָּה ולחה,(שעדיין לא התייבש הדם), לֹא זֹרוּ - לא פזרו על המכה תרופה, וְלֹא חֻבָּשׁוּ - ולא חבשו אותה, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן - ולא רִכְּכוּ המכה בשמן. (נמשל: הלא עדיין לא נרפאתם מהמכות שהבאתי עליכם, ומדוע תוסיפו לעשות רעה, ואינכם שבים בתשובה ??)
ז. אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ - לכן, ארצכם תהיה שוממה, והערים ישרפו באש, אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם, זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ - מול עיניכם יאכלו, יכבשו, עמים זרים את ארצכם. וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים - יעשו את ארצכם שוממה, כארץ, שהפכו והחריבו אותה אוייבים.
ח. וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם - ירושלים, תשאר ריקה מיושביהָ, כסוכת השומר בכרם, הנשארת ריקה ונטושה אחר בצירת הענבים, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה - וכמקום הלינה של שומר שדה קשואים, שאחר לקיטת הקשואים, עוזב מקום השמירה, ונשארת המלונה נטושה ושוממה, כְּעִיר נְצוּרָה - וכעיר, שלאחר הסרת המצור, נשארות סוכות החיילים נטושות ושוממות.
ט. לוּלֵי ה' צְבָאוֹת - אם ה' לא היה, הוֹתִיר לָנוּ, שָׂרִיד כִּמְעָט -משאיר לנו, שרידים מעטים, כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ - היינו דומים לסדום ועמורה, שלא נשאר שם דבר.
י. שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם - שרים, הדומים במעשיהם לשרים של סדום, הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹקֵינוּ, עַם עֲמֹרָה - האזינו לתורת ה', עם הדומה במעשיו לאנשי עמורה.
יא. לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' - מדוע תביאו לפני קרבנות, (הרי אם אינכם שבים ממעשיכם הרעים, קרבנותיכם אינם לרצון לפני !) שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים - אני מואס בעולותיכם, כאדם, השבע ממאכל, ואינו חפץ בו עוד,וְחֵלֶב מְרִיאִים - חֵלב של בהמות שמנות, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים, וְעַתּוּדִים - עיזים זכרים, לֹא חָפָצְתִּי - ואינם לרצון לפני.
יב. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - כשאתם באים, להֵרָאוֹת לפני ברְגָלִים, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי - מי בקש שתבואו לדרוך בחצרי (ביהמ"ק), אחר שמעשיכם מקולקלים.
יג. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא - אל תוסיפו להביא לפָנַי מנחה לחינם (שהרי אינה לרצון לפני), קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי - שהרי הקומץ שאתם מקטירים - תועבה הוא לפני, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא - כשאתם נאספים במקדש, בר"ח, בשבת ובמועדים, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה - איני יכול לסבול גם את ה - אָוֶן (המחשבות הרעות שבלבכם), וגם את הָעֲצָרָה (שאתם נעצרים ומתאספים לכבודי)
יד. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי - את הקרבנות שאתם מביאים לפני בראשי דשים ובמועדים - אני שונא, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח - והם עלי כמשא כבד, נִלְאֵיתִי נְשׂא - התעייפתי מלשאת אותם.
טו. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם - וכשתרימו ותפתחו את כפות ידיכם בתפילה לפני, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם - אעלים את עֵינַי, ולא אתייחס לתפילתכם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ - אפילו אם תרבו להתפלל - לא אקשיב, יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ - משום שידיכם מלאים בשפיכות דמים.
כתובים
דברי הימים א פרק א
(א) אָדָם הוליד את שֵׁת בגיל 130 ושת הוליד בשנת 235 לבריאת העולם את אֱנוֹשׁ[26] וכן להלן כל נזכרים כאן בנים הם לזה שנכתב לפניהם[27]: (ב) קֵינָן 325 לבריאת העולם מַהֲלַלְאֵל 395לבריאה יָרֶד460: (ג) חֲנוֹךְ 628 מְתוּשֶׁלַח 687 לָמֶךְ 874: (ד) נֹחַ 1056 לבריאה שֵׁם 1558 והזכירו ראשון בגלל מעלתו שיצאו ממנו האנשים האלהיים חָם 1557 וָיָפֶת 1556 הזכירו אחרון אע"ג שהיה הגדול מכיון שרצה מיד להמשיך בייחוסו כמבואר להלן[28] בי"ז חשון 1656 החל המבול ונסתיים בכ"ז חשון 1657: ס (ה) בְּנֵי יֶפֶת כתב יחוסו של שם באחרונה מפני שבו יאריך, כי בו מצא את המרגלית שהם אברהם וזרעו גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָסולפי שהוצרך ליחס את אברהם הזכיר גם שאר הגויים בניו ובני בניו ומשום בניו צריך ליחס שאר בני כנען להודיע היאך ירש אברהם את ארצם ומאחר שהוצרך להזכיר וליחס תולדות כנען הזכיר על גבם שאר עובדי כוכבים ומזלות ומזכירם מעט מעט ומשליכם עד שהגיע לעיקר: ס (ו) וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְדִיפַת ובבראשית כתוב וריפת שהיו נרפים ולא היו מתגברים על ישראל ולבסוף נתמלאו דופי וריעוע וְתוֹגַרְמָה: (ז) וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישָׁה כִּתִּים וְרוֹדָנִים ובבראשית כתוב ודודנים שבשעה שישראל חוטאין הם באים ורודים בהם וכשיד ישראל תקיפה הם אומרים בני דודינו אתם: ס (ח) בְּנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם פּוּט וּכְנָעַן: (ט) וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּא וְרַעְמָא וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָא שְׁבָא וּדְדָן: ס (י) וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרוֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ כי עד ימיו היו כל בני אדם שוים ולא התגבר מי מהם למשול על חברו ונמרוד התחיל להתגבר ולמשול בארץ[29]. תחלת מלכותו בבבל היה ב1788: ס (יא) וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לודיים לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים: (יב) וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים: ס (יג) וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידוֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת: (יד) וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי: (טו) וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי: (טז) וְאֶת הָאַרְוָדִי וְאֶת הַצְּמָרִי וְאֶת הַחֲמָתִי י"א הם וכנען עמהם הרי י"ב והיינו דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (דברים ל"ב) כלומר גבולות עמים העמיד כנגד שבטי ישראל שגם הם י"ב כנגד שבטי ישראל הציב גבולות עמים: ס
משנת ההלכה
א. אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסורה, אפילו לאכלה לבדה. ואפילו בשומן אווז או עוף אסור ללוש פת אע"פ שבשר עוף בחלב הוא רק איסור דרבנן.
ב. אם שינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר.
ג. היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, כלומר שאפה רק מה שצריך ליום אחד ואם יאכל הכל היום ולא ישאר ממנו למחרתו כלל, הרי זה מותר, ואין חשש שיבוא לאוכלו עם בשר, וכן מנהג האשכנזים. ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות, או ללוש חלה בשומן לכבוד שבת, כי כל זה נחשב כדבר מועט, אע"ג שהם גדולים קצת והם שלשה. כמו כן צורתן משונה משאר פת. וכ"ש פשטיד"א, שמותר
ד. ולדעת המחבר אין להתיר אלא בלש בכמות מועטת כדי אכילת סעודה אחת לכל בני הבית.
ה. מותר ללוש עיסה עם חלב או עם בשר או שומן ולשנות את צורת הפת בשעת האפיה.
ו. אם אכל רק עם בני ביתו מועיל שינוי כל שהוא שיזכיר לו ולבני ביתו שפת זו נאפתה עם חלבי או בשרי אבל אם מטרתו למכור צריך שינוי גמור שניכר וברור האם הפת חלבית או בשרית.
ז. שינוי אין מועיל רק כששינה בשעת אפיה דלא היה עליו איסור כלל אבל לעשות שינוי אחר שכבר נאסר אינו מועיל. וכן לחלקו להרבה בנ"א שיגיע לכ"א דבר מועט אסור כיון שכבר נאסר ונעשה נבלה.
ח. אין לאפות הרבה ככרות לחם חלביים או בשריים כדי למכור בשוק ואפילו בדיעבד אסור לחלקם להרבה בני אדם אע"פ של אחד מקבל רק דבר מועט בכמות שיגמור ודאי באותה סעודה מכיון שכבר נאסר הלחם כחתיכה דאיסורא. (חתיכת איסור) אבל אם השינוי ניכר מאד שאינו כשאר לחם, בכה"ג מותר לכ"ע אפילו למכור בשוק.
ט. רק בדבר שיש לחוש שיאכל עם בשר ממש יש תקנת חכמים לאוסרו אם בושל עם בשר או חלב, אבל בעוגות שהחשש הוא רק שיאכל אחרי הבשר לא גזרו[30]. ולכן עוגות ובורקסים וכדומה כגון סופגניות חלביות ועוגות שאוכלים אחרי הסעודה כקינוח מותר ללוש עם חלב.
י. עוגות מתוקות שאין דרכם לאוכלם עם חלב מותר ללוש אותם בשומן אבל עוגת שלפעמים נאכלים עם חלב או קפה אין לעשותם בשריות.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] חזקוני
[4] רמב"ן פסוק ד
[5] אבע"ז ספורנו
[6] רשב"ם
[7] רש"י
[8] ת"י
[9] רבינו בחיי
[10] רמב"ן
[11] אבע"ז
[12] העמק דבר
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] חזקוני
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] רשב"ם
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רש"י
[19] אבע"ז
[20] חזקוני
[21] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רשב"ם
[23] רבינו בחיי
[24] אבע"ז
[25] רשב"ם
[26] אנוש כשהיה בן ל"א שנה (שהיה רס"ו שנה לבריאת עולם) כפר באל יתברך שמו והתחיל לקרוא עבודה זרה עד שהיה נח בן ת"פ שנה (שהיה אז אלף תקל"ו לבריאת עולם) ואז היה גזרת המבול והארכת זמן ק"כ שנה עשית התיבה שיחזרו בתשובה, א"כ מן רס"ו עד אלף תקל"ו הוא אלף ר"ע שנים כמספר הפסוק ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם, עולה אלף ר"ע יג) בעת ההיא החלו בני אדם לרוב על פני האדמה ולהכאיב את נפשם ולבם ולפשוע בה', ויהי בימי אנוש ויוסיפו עוד בני אדם למרוד בה' ויעבדו אלהים אחרים ויעזבו את ה' כל ימי אנוש ובניו ויחר אף ה' ויצף ה' עליהם את נהר גיחון. ובמכילתא ותנחומא יתרו, עלה אוקינוס וישחיתם ויאבד שליש הארץ, ובבראשית רבה ספכ"ג בפירוש הכתוב הקורא למי הים וישפכם (עמוס ה' ט') כי שני פעמים הציף ים אוקינוס שליש העולם, אחד בימי אנוש, ואחד בדור הפלגה) (ועיין ילקוט עמוס ה') אבל ביוחסין שנת אלף רל"ה כתב אחד בימי אנוש, ואחד בימי קינן, ע"ש. ובכל זאת לא שבו מדרכם הרעה, ובימים ההם אין זרע וקציר ואין אוכל לבני אדם ויהי רעב גדול מאד ויהי הזרע אשר זורעים לקוצים ולדרדרים ולברקנים כי מימי אדם היה הדבר הזה בארץ מקללת אלהים את האדמה מחטאת אדם, ויהי כאשר הוסיפו בני אדם למרוד בה' ותוסף גם האדמה להשחת
[27] מה שלא הזכירה התורה אלא איש אחד בכל דור ודור, יש אומרים שאלו הדורות התעכבו מלהוליד לחולשת טבעם עד סך השנים שהעידה התורה, והרמב"ם בספר המורה כתב שאורך ימים לא היה אלא לאיש הנזכר בתורה אך שאר הדור היו חיים ימים טבעיים, והרמב"ן כתב שנתעכב כח תולדותם עד זמן הנזכר בתורה, יש אומרים שהכתוב לא חש להזכיר רק הבן הראוי שיצא ממנו, יש אומרים אחת משנותינו להווה היה לראשונים עשר שנים (ע"ל אלף תרנ"ז סתירה לדעה זו) יש אומרים ששנותיהם היו שנים של לבנה, יש אומרים להיותם אוכלים צמחי אדמה ושותים מים ולא שטופי זמה לכן האריכו ימים, אבל אחר המבול שהותרו לאכול בשר ויין נתקצרו ימיהם, יש אומרים שהיה אורך ימיהם בדרך מופת, יש אומרים שלא היו שנים ארוכים ממש אלא שראש הדור ההוא היה מצוה לדורו דינים ונימוסים כרצונו והיה נמשך מנהג התורה והנימוס ההוא כל הזמן הנזכר בתורה, והיה נחשב כאלו היה חי כל השנים ההם, יש אומרים כי הרוצה להתחכם וללמוד כל החכמות הטבעיות צריך לו זמן רב ולמען יתפרסם אלהותו יתברך שמו האריך ימיהם למען יהיה לו זמן גדול, ומה שהשכילו והבינו כתבו על ספר לתועלת דורותיהם (ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הראשון - ק"ל)
[28] וי"א ששם היה הגדול ויפת הקטן עיין במפרשים כאן ובבראשית אנו פירשנו לפי ספר סדר הדורות
[29] ויהי לעת זקנת כוש לקח אשה ותלד בן ותקרא שמו נמרוד כי בעת ההיא התחילו בני אדם למרוד באלהים, ויגדל הילד ואביו אהבו מאד כי בן זקונים הוא לו, ויתן לו את כתנות העור שעשה הקב"ה לאדם ואשתו (ע"ש), ויהי בן עשרים וילבש הבגדים ההם ויתחזק נמרוד כאשר לבשם ויתן לו אלהים כח וגבורה ויהי צודה חיות ויקריבם לפני ה' וילחם עם כל אויביו ויצליח מאד, ויהי בהיותו בן מ' שנה היתה מלחמה בין אחיו ובין בני יפת ויקבוץ נמרוד בני כוש ויכניעם נמרוד ויהיו לו לעבדים וימליכו את נמרוד למלך ויתנו את כתר מלכות בראשו וישם שוטרים ושרים ואת תרח בן נחור לשר צבאו וינשאהו על כל השרים (ספר הישר), חם היו קורין אותו דורואסטרו, ויש אומרים שהוא נמרוד אשר היה ראשון לחכמת הכשופים ולשבע חכמות לבראלי, ותיכף שנולד שחק ואמרו שזה היה סימן לרוב חכמתו
[30] היד יהודה (פי' הקצר ס"ק ג') כתב דיש גם לחוש שיאכל אותו בתוך השש שעות אחרי שאכל בשר. ולפי דבריו גם עוגות שאוכלים אחרי הסעודה כקינוח אסור שיהיו חלבי, אלא אם כך יש סימן מובהק שהם חלבי. אבל הרבה פוסקים חלקו עליו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה