מקרא
שמות פרק כ
(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים ראיה זו ענין השגה[1] אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן היה זה קודם מתן תורה[2], ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים - וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ ממקומם לאחור וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה:
(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה חזרו בהם ממה שבקשו תחלה שישמעו כל התורה מפי ה' בעצמו שלא ע"י אמצעי אחר שראו שאין מוכנים לזה, ויאמרו דבר אתה עמנו ונוכל לשמוע[3] וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:
(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו בָּא הָאֱלֹהִים לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה[4] לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק אע"פ שכבר הזכיר (פסוק טו) ויעמדו מרחוק, חזר להזכיר, כי מרוב פחדם כאשר שמעו קול ה', חזרו לאחור ועמדו מרחוק, ומשה היה עושה מעשיהם[5] וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל והנכון לפרש כי ערפל הוא אור צח בהיר, וביאור המלה ערפל ערוי אפל כלומר שהאופל מעורה ונעדר משם, והוא שם נאמר על עוצם האור הגדול, כי כשם שהחושך מסתיר הדבר בתוכו שאיננו נראה כן עוצם האור התקיף החזק של פני הכבוד מסתיר ומונע המסתכל להסתכל בו[6] אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם אחרי שראיתם בעיניכם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם ואני הוא האדון בשמים ובארץ[7]:
(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר ואחרי שהזהיר על האמונה בהם חזר והזהיר וכן אלוקי כסף וזהב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם הזהיר על העשיה[8]:
(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ לא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך[9] איני מבקש מכם לא כסף ולא זהב שיכבד עליכם, רק מזבח אדמה תעשה לי, לשמי, ובו ידור כבודי עמכם, על תנאי שתזבחו לי זבחיך ועולותיך[10]:
(כא) וְאִם כאשר מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי שאצוה אותך לבנות מזבח אבנים לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית אבנים מסותתות כִּי כאשר חַרְבְּךָ שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב כי היא מחרבת[11] הֵנַפְתָּ תניף עָלֶיהָ אז[12] וַתְּחַלְלֶהָ:
(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות (מדרגות) אלא חלק יהא ומשופע אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך[13] עָלָיובעבור כי התחיל לצוות במזבח השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים[14]: פ
אעתיק פה את דברי הרמב"ן שכתב את סדר קבלת התורה וזה לשונו
והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מ"א יט יא), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות:
ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:
סליק פרשת יתרו
נביא
ישעיהו פרק ח
א. וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל מגילה גדולה. וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ בעט של בנ"א,(לא במראה הנבואה, אלא במציאות ממש.) לְמַהֵר שָׁלָל ויכתוב, שהאוייב יבוא במהירות לשלול שלל, חָשׁ בַּז וימהר לקחת הביזה. (שיגלו עשרת השבטים ע"י אשור)
ב. וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים ישעיהו העיד על המגליה עדים - לעדות על דבר הנבואה. אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ:
ג. וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה אשת ישעיהו. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ: "מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" להורות, שיחִיש וימהר האוייב - לקחת השלל והביזה.
ד. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי, יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר לפני שיגדל "מהר שלל חש בז", ויוכל לקרוא להוריו אבי ואימי, ישא האוייב (אשור) את השלל להביא לפני - מלך אשור.(כדלעיל ז' טז')
ה. וַיֹּסֶף יְקֹוָק דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר:
ו. יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט שבנ"י מאסו במלכות בית דוד, המנהיגים אותם בחולשה, כנגד מלכות פקח בן רמליהו מלך ישראל. וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ והיו שמחים אם רצין ופקח, היו מולכים בירושלים.
ז. וְלָכֵן הִנֵּה יְקֹוָק מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר אביא עליהם כרצונם, מלך חזק ועצום, את מלך אשור. וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ עם כל חייליו הרבים. וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו חיילי אשור שנמשלו למי הנהר, יעלו ויכסו את כל האפיקים.(אפיק - מקום זרימת המים בחוזקה) וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו וכן יעלו המים על שני גדות (שפת הנהר) הנהר.
ח. וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר את כל ערי יהודה יכבוש אשור. עַד צַוָּאר יַגִּיעַ עד ירושלים. וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו - כנפיו הנטויות, מְלֹא רֹחַב אַרְצְךָ עִמָּנוּאֵל-על כל מלוא רוחב א"י.
ט. רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ אתם העמים הבאים יחד עם סנחריב, שִבְרוּ עמים רבים, ולבסוף חֹתּוּ, תִּשָבְרוּ גם אתם, וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ שמעו הבאים ממרחק רב עם אשור. הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ שימו האזור, הזדרזו והתחזקו להלחם, ואח"כ תִּשָבְרוּ גם אתם.
י. עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר חשבו על ירושלים עיצה - להחריבה, אך עצתם תתבטל. דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל אך העיצה ודיבוריכם על ירושלים - לא תועיל, כי ה' עמנו !
יא. כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק אֵלַי בְּחֶזְקַת הַיָּד בחוזק מראה הנבואה,(כמו: "...וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה";יחזקאל ג', יד') וְיִסְּרֵנִי, מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר והוכיח והזהיר אותי מללכת בדרך העם הזה שאומרים: (ללכת בעצת שבנא וסיעתו להכנע לאשור, כנגד חזקיהו המלך)
יב. לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר אל תעשו קשר מרידה נגד מלכות בית דוד, מפחד סנחריב מלך אשור.(להכנע לאשור כדברי שבנא וסיעתו) וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ ואל תשברו ותפחדו מפחד מלך אשור. וְלֹא תַעֲרִיצוּ ולא תשבחו אותו שהוא עריץ, חזק.
יג. אֶת יְקֹוָק צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ את ה' ית', תקדישו - בכך שתאמינו בו ותעבדו אותו. וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם וממנו תיראו, והוא יתן לכם עריצות, כוח, מול אוייביכם.
יד. וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ, וּלְאֶבֶן נֶגֶף, וּלְצוּר מִכְשׁוֹל ה' יהיה לשני בתי ישראל (חזקיה וסיעתו, ושבנא וסיעתו), לְמִקְדָּשׁ, וּלְאֶבֶן נֶגֶף: לחזקיה וסיעתו - יהיה למקדש - לארמון נשגב גדול וחזק (שינצלו מיד סנחריב), ולשבנא וסיעתו - יהיה לאבן נגף (אבן שיוכו בה - כשיפלו בה) ולצוּר מכשול (סלע שיכשלו בו - כשיפלו בו) נמשל: שאחר שיצאו להכנע לסנחריב - נאבדו כולם. לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל חזקיה וסיעתו, ושבנא וסיעתו. לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִָם לשבנא וסיעתו.
טו. וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ רבים משבנא וסיעתו, יפלו במוקש, במכשול. (באֶבֶן הנֶגֶף, וּבְּצוּר המִכְשׁוֹל) וְנִלְכָּדוּ ברעה.
כתובים
דברי הימים א פרק ה
(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר ובו היה ראוי להחל ספור היחסים כי משפט הבכורה והמלכות היו ראוים לו אלא ש - וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל לקחת פי שנים, שלכן היה ממנו שני שבטים מנשה ואפרים, אבל - וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה שיקרא בכור ישראל ותהיה לו המלוכה אלא המלוכה ליהודה - :
(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר מעל כולם לקחת המלוכה בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד שיהיו מלכים נגידים על העם - מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף: ס
(ג) בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בשנת 2217 ברדת יוסף למצרים כאשר מכרו אותו אחיו, וילך ראובן תמנתה ויקח אליורם בת חוי הכנעני לו לאשה ותהר ותלד את חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי:
(ד) בְּנֵי יוֹאֵל אחד מן הנשיאים, שממנו התחילה הנשיאות ונמשכה דור אחר דור בירושה עד בארה שהיה הנשיא האחרון בזמן גלות מלך אשור שהיה בימי פקח בן רמליהו שְׁמַעְיָה בְנוֹ של יואל גּוֹג בְּנוֹ של שמעיה וכן כולם והחשיב רק את החשוב שבבנים אע"ג שהיו להם צאצאים הרבה שִׁמְעִי בְנוֹ:
(ה) מִיכָה בְנוֹ רְאָיָה בְנוֹ בַּעַל בְּנוֹ:
(ו) בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה בשנת 3187 (ובשנה זו הושע בן אלה, משבט ראובן[15] מלך אחרון על ישראל, הרג את פקח בן רמליה) תִּלְּגַת הוא תגלת המוזכר במלכים פִּלְנְאֶסֶר הנקרא גם פול אסיר מֶלֶךְ אַשֻּׁרבשנת 3160, קודם לסנחרב וכן היה סדרן פול (מלכים ב' ט"ו) היה כשמלך מנחם בן גדי ובימי פקח בן רמליה (שם מלכים ב ט"ו) בא תגלת פלנאסר מלך אשור ובימי הושע בן אלה (שם מלכים ב י"ז) בא שלמנאסר מלך אשור (שם מלכים ב ט"ו) ובשנץ 3195 מרד הושע במלך אשור ובימי חזקיהו סנחרב ובשנת 3205 היה גלות עשרת השבטים שנה ששית למלך חזקיהו ובשנת י"ב לחזקיה 3211 שב סנחרב והביא כותיים לשבת בשומרון ושני יהודים ללמד להם תורת ישראל, את ר' דוסתאי (ע"ש) בר' ינאי ור' סבייא,. ואחר כך הלך על מלכיות רבות ותפס מאה ותשעים מדינות והעבירם ממקום למקום וממדינה למדינה, ואז בלבל כל העולם והלך גם כן על מלכות יהודה ולכד קצת שבט יהודה וכל שבט שמעון ובקש להוליכם אל ארץ חלח וחבור כמו שעשה לגלות שומרון, ולא יכול כי בא נגדו מלך כוש ונלחם עמו, והניח היהודים בדרך וגנזם הקב"ה בהרי חשך וזה היה גלות רביעי לישראל. [16]ובאותה תקופה של תלגת הוּא בארה היה נָשִׂיא לָראוּבֵנִי:
(ז) וְאֶחָיו לְמִשְׁפְּחֹתָיו בְּהִתְיַחֵשׂ לְתֹלְדוֹתָם בעת שהתיחסו, שזה היה בימי ירבעם ובימי יותם כמו שיאמר בפסוק י"ז, אז היה הָרֹאשׁ ראש המשפחות יְעִיאֵל וּזְכַרְיָהוּ:
(ח) וּבֶלַע בֶּן עָזָז בֶּן שֶׁמַע הוא שמעיה בפס' ד הנ"ל בֶּן יוֹאֵל הוּא יוֹשֵׁב בַּעֲרֹעֵר ואע"פ שערוער היתה בנחלת גד והם בנו אותה, כמפורש בפ' מטות (לב, לד), ואיך אמר כי ראובן ישב שם. וכן מ"ש בפסוק י"א שבני גד ישבו בארץ הבשן ובשן היה מנחלת בני מנשה כמפורש בס' דברים (ג, יג) בעל הספר יודיענו חדשות, שבימי שאול שאז נלחמו עם ההגריאים וירחיבו את גבולם למזרח (כמ"ש בפסוק י), אז עשו ביניהם חלוקה אחרת, שבני גד נתנו לבני ראובן את ערוער שהיתה מחלקם, כי בני ראובן לא יכלו להתפשט הרבה חוץ לגבולם מפני נהר פרת, כמ"ש (פסוק ט) למזרח ישב עד לבוא מדברה למן הנהר פרת, ולכן נתנו בני גד להם את ערוער, ובני מנשה התפשטו חוץ מגבולם לשניר, שתחלה היה גבולם רק בתחלת הר חרמון אח"כ המה רבו ויוציאו את גבולם לחוץ לצד דמשק, והתפשטו יותר לצד מזרח, עד שלפי מה שהתפשטו חוץ לגבולם יותר לצד גלעד (כי עקר הגלעד היה לבני מנשה, כמ"ש (דברים ג, טו) ולמכיר נתתי את הגלעד, והגריאים היו במזרח לגלעד כמ"ש בפסוק י' וישבו באהליהם על פני כל המזרח לגלעד) הגיע רוב הכיבוש החדש לבני מנשה, ולכן נתנו בני מנשה חלקם בבשן, לבני גד, ובני גד נתנו מחלקם לבני ראובן, וחידוש זה למדנו סופרנו פה, והגם שאמר שגם ראובן ישב במזרח עד לבא מדברה כי מקניהם רבו בארץ גלעד, לא היה זה מספיק כפי החלוקה החדשה, והוצרך כ"א לתת מחלקו לחברו להשוות נחלתם כפי הכיבוש החדש שעשו וְעַד נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן שבימים קדמונים קודם שבאו לידי ישראל נקראו נבו ובעל מעון ע"ש תועבותם כי כן היה מנהג עובדי כוכבים ומזלות עד היום ההוא לקראת תועבותיהם בשם עיירותיהם אבל כשבאו לידי ישראל הסבו שמותם כדכתיב ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם (במדבר ל"ב) כלו' ישראל הסבו שמותם ואת שבמה לפי שלא נקראה ע"ש תועבותיה לא הסבו שמה:
(ט) וְלַמִּזְרָח כלומר במזרח א"י יָשַׁב והתפשטו עַד לְבוֹא מִדְבָּרָה עד לְמִן הַנָּהָר פְּרָת כִּי מִקְנֵיהֶם רָבוּ בְּאֶרֶץ גִּלְעָד:
(י) וּבִימֵי שָׁאוּל עָשׂוּ מִלְחָמָה עִם הַהַגְרִאִים הם הישמעאלים וע"ש אמם קוראם הגראים בני הגר היו וַיִּפְּלוּ בְּיָדָם וַיֵּשְׁבוּ בְּאָהֳלֵיהֶם עַל כָּל פְּנֵי מִזְרָח לַגִּלְעָד: פ
(יא) וּבְנֵי גָד לְנֶגְדָּם גם הם התפשטו חוץ מגבולם במזרח לגלעד, וגם נתן להם מארץ מנשה חלק בבשן עד סלכה כמבואר לעיל ו - יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה:
(יב) יוֹאֵל הנ"ל פסוק ד' הָרֹאשׁ כלומר נשיא וְשָׁפָם היה הַמִּשְׁנֶה וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן היו ראשים בבשן שהתפשטו שם בני גד מחדש, ולדעת חז"ל (פסחים סח ב) הוא שפט אבי אלישע הנביא בשנת 3043 אמנם דעת תוס' שאלישע כהן היה ושפט המוזכר כאן אינו אביו (עיין סדר הדורות ג"א מ"ג):
(יג) וַאֲחֵיהֶם ראשי המשפחות לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם היו מִיכָאֵל וּמְשֻׁלָּם וְשֶׁבַע וְיוֹרַי וְיַעְכָּן וְזִיעַ וָעֵבֶר שִׁבְעָה ומבואר בסדר ויגש ובסדר פנחס שגד היה שבעה משפחות, ולכן חשב פה שבעה ראשים: ס
(יד) אֵלֶּה השבעה שנחשבו היו בְּנֵי אֲבִיחַיִל בֶּן חוּרִי בֶּן יָרוֹחַ בֶּן גִּלְעָד בֶּן מִיכָאֵל בֶּן יְשִׁישַׁי בֶּן יַחְדּוֹ בֶּן בּוּז שהיה בן - :
(טו) אֲחִי בֶּן עַבְדִּיאֵל בֶּן גּוּנִי רֹאשׁ לְבֵית אֲבוֹתָם:
(טז) וַיֵּשְׁבוּ בַּגִּלְעָד וגם ב - בַּבָּשָׁן וּבִבְנֹתֶיהָ הכפרים הסמוכים לה וּבְכָל מִגְרְשֵׁי שָׁרוֹן וגם הרחיבו גבולם לחוץ אל השרון עַל תּוֹצְאוֹתָם במקום שיצאו חוץ מגבולם במה שכבשו מן ההגריאים:
(יז) כֻּלָּם בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה הִתְיַחְשׂוּ למלחמה הזאת שעשו עם ההגריאים כלומר התפקדו למשפחותם לבית אבותם בצאתם למלחמה והיה זה בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה כי בעת מלך יותם מלך פקח בן רמליהו על ישראל ואז בא תגלת פלסר מלך אשור והגלה אותם כמו שית', ונפסק יחוסם וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שחי 40 שנה לפני יותם גם התייחסו מפני שבעת שכבש יואש מלך ישראל את אמציה מלך יהודה נכנעו מלכי יהודה תחת מלכי ישראל, ובעת ההיא נקרא כלל המלכות ע"ש ירבעם, והתיחסו בימי ירבעם היינו בעת מלך עוד ירבעם המלכות הכללי ויהודה היתה תחתיו, ומבואר (מ"ב יד, כה) שירבעם השיב גבול ישראל מלבוא חמת עד נחל הערבה, ועד ימיו היו ארם מושלים בישראל, והתפשטו ארמים על נחלת ב"ר ובני גד בעבר הירדן, ובימי ירבעם שבו ב"ר וגד לנחלתם, ואז התיחסו למשפחותם וסדרו את מחנותיהם אנשי חיל, וזה נמשך עד ימי יותם
משנת ההלכה
סיכום כלל בדיקת תולעים
א. כל דבר שצריך בדיקה בגלל נגיעות שכיחה צריך לבדוק כל פרי ופרי
ב. אם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש[17], מותר לאכול בלא בדיקה. אבלצריך לבדקן להשליך התולעים הנמצאים ביניהם מבחוץ, או על גבי הפרי.
ג. אם נשמרו אותם פירות בהקפאה או בשמורים אף לאחר י"ב חודש צריך בדיקה וכן פירות שרוקחו בסוכר או בדבש או שנכבשו במלח וכיו"ב אף לאחר י"ב חודש צריכים בדיקה[18]
ד. אותן פירות שאין דרכן להתליע כלל אין צריך בדיקה כלל אפי' מבחוץ (ש"ך שם ס"ק כג)
ה. הנפה של הקמח כיון שנשאר בה קמח בין נקבי האריגה, יש לחשוש שכיגיע להם לחות יתהוו בהם תולעים, ובפרט בימי הקיץ, לכן יזהר לנפץ ממנה שיורי הקמח אחר שעוסק בה, ויתלה אותה באויר במקום שליטת השמש, וכל פעם שיבא לעסוק בה יבדקנה היטב[19].
ו. פרי ברמת נגיעות גבוהה שעבר ובישל תוך י"ב חדש, בלא בדיקה, אם יכול לבדוק, בודק. ואם לאו אם אינו מוחזק בתולעים. נמצא אחד או שנים בקדירה, משליכם, ואוכל השאר. נמצאו שלושה הכל אסור.
ז. ודוקא פירות וכדומה שגדלים מתוך הפרי אבל תבשיל אחר שנפל לתוכו תולעים זורקן והשאר מותר שאין מחזיקים איסור ותולים אנו שאין בו עוד יותר[20] (חכמ"א שם)
ח. ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר על ידי סינון (פירוש שמעבירין במסננת), אבל ירקות עצמם, אם מצא בהם ג' פעמים, יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות. (שו"ע שם סעיף י)
ט. דבש שנפלו בו נמלים, יחממנו עד שיהיה ניתך, ויסננו[21]. (שם סעי' יג)
י. כל מאכל החייב בבדיקה אסור לטוחנו בלא בדיקה שאין מבטלין איסור לכתחילה (ש"ך שם ס"ק מ חכמ"א שם סעי' כד)
יא. וכן כל מאכל שקשה לנקותו באופן מוחלט כגון עלי ברוקולי ועלי פטרוזיליה מותר לטוחנו כדי לצאת מכל חשש רק אחר שבדקו כפי יכולתו[22]
יב. ראוי לאדם להסתכל במה שאוכל ועל ידי זה ינצל מכמה תולעים[23] (חכמת אדם שם סעי' כ)
יג. חתך צנון או פירות בסכין וחתך גם התולעת אף על גב שהפרי או הירק הרי הוא דבר חריף מכל מקום אינו אוסר אלא יקלוף מעט מכיון שהטעם של התולע פגום וגם אין חריפות הצנון מועיל לתולעת לעשותו חריף (חכמ"א שם סעי' כז) והסכין י"א שצריך נעיצה בקרקע קשה עשר פעמים אבל מנהג ישראל שמקנחים הסכין היטב ודיו (דרכי תשובה שם ס"ק נז)
[1] או יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את האש ועל כן אמר רואים את הקולות. רבינו בחיי.
[2] אמנם עיין בחזקוני "וכל העם - מכאן עד לא תגלה ערותך עליו דינו להיות נכתב אחר ולשומרי מצותי, אלא שלא רצה להפסיק בין הדברות" שדעתו שזה אחרי ששמעו אנכי ולא יהיה מפי הגבורה
[3] מלבי"ם
[4] רמב"ן
[5] אבע"ז
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רמב"ן
[9] ספורנו
[10] פי' הטור
[11] אבע"ז
[12] רש"י
[13] רש"י
[14] רמב"ן
[15] ואולי לא הוזכר כאן צמכיון שהיה רשע
[17] עיין בספר הכשרות פי"ג הערה טו הביא שדעת הגרש"ז אוירבך כדעת הפר"ח יו"ד פד שאפשר להקל אפילו אחר ששה חדשים מזמן שמתה התולעת ודעת הגרי"ש אלישיב כדעת הפמ"ג שם שצריך דוקא י"ב חודש ועיי"ש שדעת הפמ"ג שבשנה מעוברת בעינן י"ג חודש
[18] שמכיון שהם שתנאי שימור א"כ אין התולעת שבתוכו נרקבת ולא שייך היתר זה עיין בדיקת המזון כהלכה עמ' 156 ובספר הכשרות שם סעי' ה ובהערה טז וז"ל הבן איש חי אות יט "וכן דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו, ומרקחת שנפלו בה נמלים שאי אפשר לסננה, אין לה תקנה להשהותה י"ב חדש, משום דקימא לן בריה שאין בה עצם שעבר עליה י"ב חדש נעשית כעפרא, דהכא שאני דיש להסתפק ולומר אולי הדבש מעמיד ומקיים דברים הטמונים בתוכו, ולהכי גם אחר י"ב חדש קיימי באיסורייהו"
[19] וקודם כמה שנים הביאו לעירנו מערי הנדייא נפה כולה מברזל, וזה עדיף טפי שיוכל לנפץ ממנה הקמח על ידי הכאה בידו או בקרקע, וגם אין בה מחבואות שיכנס שם קמח וישאר שם כדי שיתליע: (בן איש חי שם אות יח)
[21] ואינו מבטל איסור לכתחילה כיון שאינו אלא מתקן הדבש
[22] ספר הכשרות שם סעי' כב
[23] ומעיד אני עלי שכמה וכמה פעמים ניצלתי על ידי זה בעזר ה': (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה