פרשת יתרו יום ה'

מקרא

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הוסיף לאמר להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע: ס

כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה', ומה שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אוזן ממה שכתוב (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג, ט) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות שהיו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'

ולשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל

נאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם.

(ב) אָנֹכִי יצוה שידעו ויאמינו כי יש ה' יְקֹוָק היה, קדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו. הווה, שמהוה כל והוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו בחפץ ויכולת. ויהיה אֱלֹהֶיךָ שכל הכוחות הנמצאים במציאות באים מה' ומופעלים להשגיח עלינו בהשגחה פרטית, וא"כ הוא בעל כוחותינו ומחויבים  אנו לעבוד אותו לבטל כוחותינו אליו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה, וזהו מה שכתוב בדברות מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כי הוצאתם משם תורה על מציאות ה' וחפצו בנו, כי כאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול כי אין מעכב בידו. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה ואם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה מִבֵּית עֲבָדִים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים:

עובדי ע"ז התחלקו לשלושה האחד שעבדו לכוחות העליונים למלאכים וכנגד זה ציוה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והיא אזהרה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו יתעלה עַל פָּנָי לפני, וזהו בכל מקום, שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני. והנה מזהיר שלא יהיה לך אלהים אחרים, כי אני תמיד עמך ורואך:

(ג) סוג שני של ע"ז לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכנגד זה ציוה לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מכיון שעובדי ע"ז זו עשו דמויות ופסלים כנגד גרמי השמים והמזלות. סוג שלישי בע"ז, שעבדו ד את השדים שהם רוחות, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם ועל זה ציוה וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):

(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לבדי, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה ואין ראוי שתשתף עמי אחרים ואנכי אֵל תקיף, שיש לאל ידי קַנָּא שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד, והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, וכן יפקוד אותו על שלשים אם יוסיפו להרע מאבותם ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שהשם ממתין עד שיתמלא סאתם, שזה יהיה אם ארבעה דורות מתמידים בחטא, כמו שהוא באדם אחד ששלשה פעמים מוחלים לו, כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנו ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי זו הבטחה בענין המצות האלו של ע"ז אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם אפילו במקום סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר: ס

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו ויאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:) כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב) וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו: פ

(ז) אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע על ידי מעשה השביתה שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית זָכוֹר ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" מצות לא תעשה, יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואמרו חז"ל שדיבור אחד נאמרו ויתכן שהיה בלוחות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת על דרך הפשט היא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל לְקַדְּשׁוֹ שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה':

ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום וזה פשוטו של מקרא אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו באמירת קידוש

ומפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה

 (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד עבודה שהיא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה אלא כמו עבודת האדמה וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו:

(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, ומפני שהעבדים ברשותינו, הזהירנו לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהםוּבְהֶמְתֶּךָ הזהיר על שביתת בהמה כדי שתהיה נפשנו פנויה לעסק השבת ולא תהיה דעתנו על הבהמה וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת:

(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה: ס

(יא) השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והאב ההמוליד אבינו האחרוןכַּבֵּד אֶת אָבִיךָ נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו לכבוד המקום וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו: ס

חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, ובין ענינים שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו".

(יב) לֹא תִּרְצָח הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה ס

לֹא תִּנְאָף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין ס

לֹא תִּגְנֹב נפש אדם כי הוא גם גורם שלא יכיר את אביו ס

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר עדות שקר וגזל: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו: פ

 

נביא

ישעיהו פרק ז

יג. וַיֹּאמֶר   ישעיהו לאחז, שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד   אחז שהוא מבית דוד. הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים   האם לא מספיק, שתייגעו את בנ"י שהולכים אחר השקר, כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי   שאתם "מייגעים" בדברי עזות שלכם, גם נגד ה' ?!

יד. לָכֵן יִתֵּן יְקֹוָק הוּא לָכֶם אוֹת   הנה, ה' יתן אות על דברו, בלי רצונכם, הִנֵּה הָעַלְמָה   אשת ישעיהו, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל   ותקרא את שמו עמנואל. (להורות - שה' יהיה עמנו, ולא ינצח האוייב)

טו. חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל   תהיה רוב טובה, ויאכל מאכלים משובחים, כחמאה ודבש. לְדַעְתּוֹ   כשיגדל וכשידע עמנואל, מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב   למאוס בדבר רע, ולבחור בטוב.

טז. כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב   אך עוד לפני שיגיע לגיל, שידע למאוס ברע ולבחור בטוב, תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה   אדמת יהודה. אֲשֶׁר אַתָּה קָץ   שמחמת רצין ופקח, אתה מואס בה, מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ - המלכים רצין ופקח - יעזבו את ארץ יהודה.

יז. יָבִיא יְקֹוָק עָלֶיךָ וְעַל עַמְּךָ וְעַל בֵּית אָבִיךָ   אך, ה' יביא עליך ימים רעים,  יָמִים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ   שלא היו, לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה   מזמן שהתפלגה מלכות אפרים ומלכות יהודה, בזמן ירבעם בן נבט, אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר   שיבוא על יהודה.

יח. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְקֹוָק לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם   הזבוב הוא מצרים. וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר   הדבורה היא אשור.

יט. וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם   מריבוי צבא החיילים, יחנו צבאותיהם, בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת   בכל הנחלים השוממים. (כמו: "ואשיתהו בתה..." ; לעיל ה', ו') וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים   בחורי הסלעים, וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים - בין הקוצים.(כמו תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוש..."; לקמן נה', יג')  וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים   בכל הבתים המהוללים. (שמהללים אותם)

כ. בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח יְקֹוָק בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה - ה' יגלח שערות צבא אשור (ישמיד אותם) בסכין חדה. (כשמַשְֹכִּירִים סכין, תמיד תהיה הסכין חדה ביותר) בְּעֶבְרֵי נָהָר, בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר   באשור, שמשני עֶבְרֵי נהר פרת, אֶת הָרֹאשׁ, וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם, וְגַם אֶת הַזָּקָן   תִּסְפֶּה   את שיער הראש, הרגליים והזקן - יִסְפֶּה - יכלה.(משל, שאשור - יכלו כליל)

כא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא   אחר מפלת אשור (בזמן חזקיהו) יהיה שפע של טובה, יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן   ואפילו מעגלה אחת ושתי צאן, תבוא רוב טובה וברכה רבה.

כב. וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב   יֹאכַל חֶמְאָה   מריבוי החלב שתתן, יוכלו לעשות חמאה. כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל, כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ   כל מי שישאר יאכל רוב טובה, כגון: חמאה ודבש.

כג. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא   בזמן ריבוי הטובה, בזמן חזקיהו המלך. יִהְיֶה כָל מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף   שטח גדול, שגדלים שם גפנים לרוב, לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה  לא יעבד כלל, ומרוב הטובה שתהיה, לא יחששו שיגדלו בו קוצים.

כד. בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה   העובר שם יצטרך כלי זיין להנצל מהחיות הטורפות. כִּי שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל הָאָרֶץ:

כה. וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן   ההרים שאדמתם נעבדה, לֹא תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת   לא יהיו שם קוצים, שהרי יעבדו בהם. וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה   אך, ירעו שם הבהמות ולא יחששו להפסד התבואה, מרוב הברכה שתהיה.

 

כתובים

דברי הימים א פרק ד

(כד) בְּנֵי שִׁמְעוֹן הקדים שמעון לראובן מכיון ששכן בנחלה בחלק יהודה שמעון לקח את דינה אחותו לאשה 2216 ותלד את נמואל וימין ואהד ויכין וצוחר נְמוּאֵל הוא ימואל המוזכר בפרשת ויגש וְיָמִין יָרִיב הוא יכין המוזכר בבמדבר(כא, יב) זֶרַח ואחר כך בא שמעון אל בונה הכנענית אשר שבה שמעון מעיר שכם ותהי בונה לפני דינה ותשרת אותה ותלד לו את - שָׁאוּל: (כה) שַׁלֻּם בְּנוֹ של שאול וי"א שחשב רק הנשיאים, ומ"ש שלום בנו אינו בנו של שאול, כי בנו של שאול לא היה נשיא, ודלג מספר היחוס שהעתיק ממנו עד שלום שהוא שלומיאל בן צורי שדי שהיה הנשיא הראשון מבני שמעון, ובס' היחוס כתוב צורי שדי, שלום בנו, ואח"כ הולך הנשיאות מבן לבן עד משמע, שם נפסק הנשיאות מִבְשָׂם בְּנוֹ מִשְׁמָע בְּנוֹ: (כו) וּבְנֵי מִשְׁמָע לא הזכירם כי לא היו נשיאים, עד חמואל שצמח מזרעו שהיה נשיא חַמּוּאֵל בְּנוֹ ואחריו  - זַכּוּר בְּנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ הוא שמעיה הנזכר לקמן (פסוק לז) אלה היו נשיאי השבט, ויתר הבנים לא הזכיר כי לא היה נשיא בהם: (כז) וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר וּבָנוֹת שֵׁשׁ וּלְאֶחָיו אֵין בָּנִים רַבִּים וְכֹל מִשְׁפַּחְתָּם לֹא הִרְבּוּ עַד בְּנֵי יְהוּדָה לפי שהיו שוכנים בתוך בני יהודה אמר כי לא הרבו משפחתם שהגיעו למספר בני יהודה, לפיכך היו יושבים ביניהם ונספחים אליהם וישבו בקצת ערי יהודה וכן תמצא הערים אשר מזכיר הנה בספר יהושע בכלל ערי יהודה ומזכיר אותם גם כן בנחלת בני שמעון שנפלה להם בתוך בני יהודה: ס (כח) וַיֵּשְׁבוּ בִּבְאֵר שֶׁבַע וּמוֹלָדָה וַחֲצַר שׁוּעָל הערים האלה היו בנחלת בני יהודה ונתנה לבני שמעון לשבת בהן ונזכרים המה בספר יהושע קצת בחלוף השמות: (כט) וּבְבִלְהָה וּבְעֶצֶם וּבְתוֹלָד: (ל) וּבִבְתוּאֵל וּבְחָרְמָה וּבְצִיקְלָג: (לא) וּבְבֵית מַרְכָּבוֹת וּבַחֲצַר סוּסִים וּבְבֵית בִּרְאִי וּבְשַׁעֲרָיִם אֵלֶּה עָרֵיהֶם עַד מְלֹךְ דָּוִיד אבל כשמלך דוד וחזקו בני יהודה גרשום בני יהודה מנחלתם היתה צקלג למלכי יהודה (כמ"ש ש"א כז, ו) ונגרעה מנחלת בני שמעון והם בקשו להם נחלה, כמו שאמרו וילכו למבוא גדור עד למזרח הגי ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר וכו' כי הלכו הנה והנה לבקש נחלה: (לב) וְחַצְרֵיהֶם כלומר הכפרים שהיו קטנים מהערים ולא היו מוקפות חומה היו -  עֵיטָם שניתנה להם במקום צקלג ולכן ביהושע הוזכרו רק ארבעה ערים לשמעוןוָעַיִן רִמּוֹן וְתֹכֶן וְעָשָׁן עָרִים חָמֵשׁ: (לג) וְכָל חַצְרֵיהֶם אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הֶעָרִים הָאֵלֶּה עיטם וכו' עַד בָּעַל זֹאת מוֹשְׁבֹתָם וְהִתְיַחְשָׂם לָהֶם ראשי המשפחות התיחשו אחר הערים, שכל משפחה בחרה עיר מיוחדת למושבה והתיחסה אחר העיר ההוא, כמו אשחור אבי תקוע, מישע אבי זיף, שובל אבי קרית יערים ודומיהם: (לד) הערים של בני שמעון היו שלש עשרה (חוץ מן החצרות), ואחר שהתיחסו על הערים, היה להם שלש עשרה ראשי משפחות, לכן חשב שלש עשרה ראשים, שכל משפחה היה לה ראש מיוחד, ושמם היה בימי חזקיה (שנעשה על ידם המעשה שיזכיר בפסוק ל"ט) - וּמְשׁוֹבָב וְיַמְלֵךְ וְיוֹשָׁה בֶּן אֲמַצְיָה: (לה) וְיוֹאֵל וְיֵהוּא בֶּן יוֹשִׁבְיָה בֶּן שְׂרָיָה בֶּן עֲשִׂיאֵל: (לו) וְאֶלְיוֹעֵינַי וְיַעֲקֹבָה וִישׁוֹחָיָה וַעֲשָׂיָה וַעֲדִיאֵל וִישִׂימִאֵל וּבְנָיָה: (לז) וְזִיזָא בֶן שִׁפְעִי בֶן אַלּוֹן בֶּן יְדָיָה בֶן שִׁמְרִי בֶּן שְׁמַעְיָה ומן שמעיה עד זיזא לא היה נשיא השבט רק נשיא המשפחה, שהיו י"ג נשיאים לי"ג משפחות. וכן בפסוק ל"ה ויהוא בן יושביה וכו', כל הנחשבים היו נשיאי משפחות, וע"כ הזכירו ביחוסו. וכ"מ שהזכיר היחוס עד למעלה היו אנשים מצוינים וידועים בשמותם: (לח) אֵלֶּה הַבָּאִים הנזכרים בְּשֵׁמוֹת היו נְשִׂיאִים בְּמִשְׁפְּחוֹתָם וּבֵית אֲבוֹתֵיהֶם פָּרְצוּ חזקו והתרבו לָרוֹב ובימי חזקיה מצאו שאין המקום מחזקת רוב יושביהם כי נחלת שמעון היתה מעטה, ולכן : (לט) וַיֵּלְכוּ לִמְבוֹא גְדֹר עַד לְמִזְרַח הַגָּיְא לְבַקֵּשׁ מִרְעֶה לְצֹאנָם: (מ) וַיִּמְצְאוּ מִרְעֶה שָׁמֵן וָטוֹב וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם וְשֹׁקֶטֶת כי לא נלחם בהם עד אז אומה מבחוץ וּשְׁלֵוָה שלא היה להם מרד פנימי ולכן לא היו מוכנים למלחמה כִּי מִן בני חָם הַיֹּשְׁבִים שָׁם החזיקו בה לְפָנִים כלומר מימי קדם עד עתה: (מא) וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה הַכְּתוּבִים בְּשֵׁמוֹת שלוש עשרה ראשי האבות הנ"ל בִּימֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיַּכּוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת המעינים הַמְּעוּנִים שם אומה נזכרה (שופטים י' י"ב, דה"ב כ"ו ז') אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁמָּה וַיַּחֲרִימֻם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שאע"ג שבני שמעון גלו משם לא חזרו אליה בני חם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶם כִּי מִרְעֶה לְצֹאנָם שָׁם: (מב) וּמֵהֶם מִן בְּנֵי שִׁמְעוֹן הָלְכוּ לְהַר שֵׂעִיר אֲנָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּפְלַטְיָה וּנְעַרְיָה וּרְפָיָה וְעֻזִּיאֵל בְּנֵי יִשְׁעִי שהיו משבט מנשה בְּרֹאשָׁם הנהיגו אותם: (מג) וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק ממה שנותר אחרי שדוד הכריתם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שחזרו לשבת שם גם כשעלו מגולת בבל:

 

משנת ההלכה

ט"ו בשבט

       א.       חמשה עשר בשבט הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, ואין מעשרין מפֵּרות שנה אחת על פֵּרות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה לפֵרות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.

        ב.        וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פֵּרות שביעית, הפֵּרות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית:

         ג.         וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פֵּרות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא:

        ד.        נוהגים להרבות בו באכילת פֵּרות ארץ ישראל, ולהדר לאכול פרי חדש שעדיִן לא אכלוהו בשנה זו, כדי לברך עליו 'שהחיָנו':

       ה.       ומה בין ראש השנה זה לשאר ראשי השנה (מלבד אחד בתשרי) שאין עושין בהם שינוי של הֶכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט-:

         ו.         לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה ולהוציא פֵּרותיה ולהראות שבחה; ורוב שבחה של ארץ ישראל על פֵּרות האילן נאמר, ככתוב (דברים ח): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ - הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמשה מיני פֵּרות האילן; שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה, אוהביה ומצפיה:

         ז.         וכשישראל אוכלין מפֵּרות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעוריה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב; ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת.....

כתוב בספר 'בני יששכר', וזו לשונו 'מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפילתו תעשה פֵּרות'. עד כאן לשונו:

קצת דינים בברכת הפֵּרות

כיון שמהדרין בט"ו בשבט לאכול מינים הרבה של פֵּרות, ויכול אדם לבוא לידי ספק ברכה או חס ושלום גם לידי ברכה לבטלה, לכן ראוי לשנן דינים אלה שידיעתם נחוצה תמיד:

       ח.       האוכל פֵּרות האילן, בין שלא בתוך הסעודה ובין בתוך הסעודה, מברך עליהם בתחילה 'בורא פרי העץ', ואין ברכת 'המוציא' שבתחילת הסעודה פוטרת את הפֵּרות אלא אם אוכלם עם הפת לשם ליפות הפת, אבל אם אוכלם לעצמם מברך עליהם אפילו באמצע סעודה:

        ט.       היו לפניו הרבה מינים של פֵּרות האילן - מברך על פרי אחד משבעת המינים שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורמונים, ופוטר את שאר הפֵּרות, ואף על פי שחביב עליו יותר מין אחר של פֵּרות ממה שמונחים לפניו, ואפילו שהפֵּרות מהמין האחר שלמים הם, והפֵּרות ממין שבעה אינם שלמים:

         י.         בין הפֵּרות שנזכרו בתורה לענין שבח הארץ זית - ראשון, תמרים - שני, ענבים - שלישי, תאנה - רביעי, רִמון - חמשי. משום כך אם היו לפניו תמרים ושאר פֵּרות, מברך על התמרים ופוטר את השאר, לא היו לו תמרים אלא ענבים ושאר פֵּרות - מברך על הענבים, וכן אם לא היו ענבים אלא תאנים ושאר פֵּרות - מברך על התאנים. וכן הרמונים שהוא האחרון בשבח הארץ - קודם בברכה לכל שאר הפֵּרות שלא נשתבחה בהם הארץ.

      יא.     היו לפניו פירות שאינם מאותם שבעה המינים - מברך על הפרי החשוב בעיניו מכולם, ופוטר בברכה זו את כל שאר המינים.

      יב.      היה לפניו פרי חדש שלא אכלו עוד בעונה זו, מברך עליו גם ברכת 'שהחיָנו' לאחר הברכה 'פרי העץ', כיון שברכת העץ תדירה, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם. ויש מקדימים 'שהחיָנו' קודם לברכת העץ כיון שמעיקר הדין מתחיְּבים בברכת שהחיָנו משעת ראית הפֵּרות החדשים ומפני שהחיוב בא ראשון לכן מברכין אותה תחילה.

       יג.       שכח ואכל ולא ברך 'שהחיָנו', שוב אינו מברך.

      יד.      גמר לאכול, אם בתוך הסעודה - מברך ברכת המזון ופוטר את הכל מברכה אחרונה. ואם שלא בתוך הסעודה אכל את הפֵּרות - על הפֵּרות שמשבעת המינים מברך עליהם לאחר האכילה 'ברכה אחת מעין שלש' ('על הארץ ועל פֵּרותיה' - ובחו"ל - 'על הארץ ועל הפֵּרות') ועל שאר הפֵּרות - 'בורא נפשות'. ואם אכל גם ממינים אלה וגם ממינים אלה - מברך ברכת 'מעין שלש' ופוטר שאר הפֵּרות מ'בורא נפשות', שגם הם בכלל ברכת 'על העץ'.