מקרא
שמות פרק כב
(ד) כִּי יַבְעֶר לשון ביעור וכליון שמבער השדה והכרם מן התבואה שבתוכו ומשחית[1] אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם על ידי ש - וְשִׁלַּח אֶת בעירה בְּעִירוֹ בהמתו והזיקה על ידי שרמסה את התבורה אב במזיק הנקרא גמ' "רגל". וכן אם - וּבִעֵר השחית את תבואת חבירו על ידי אכילת תבואתו ונקרא בגמ' אב המזיק "שן" בִּשְׂדֵה אַחֵר אבל לא ברשות הרבים שאם עשתה הבהמה כך ברשות הרבים פטור בעליה מֵיטַב שָׂדֵהוּ אם משלם בקרקעות מכיון שאין לו כסף או מטלטלין צריך לשלם מהמשובח שבקרקעותיו[2] וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם: ס
(ה) כִּי תֵצֵא אֵשׁ על ידי רוח מצויה מחמת שלא שמר עליה המדליק אותה כראוי[3] וּמָצְאָה קֹצִים אעפ"י שדלקה [כבר], שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדיהו, כדי לנקות שדהו מהם, והיו קוצים אחרים סמוכין להם, ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו[4] וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ שנקצר כבר אוֹ הַקָּמָה אפילו אם מחוברת אוֹ הַשָּׂדֶה ששרפה את גוף השדה ונהרס השדה החרוש או האבנים שבשדה נשרפו וניזוקו[5] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה מכיון שלא שמר כראוי על האש שהדליק אע"ג שהרוח היא זו שגרמה להתפשטות האש[6]: ס
(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר שדרך בני אדם לשומרם בחינם ולא שילם לו על כך ונקרא שומר חינם[7] וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ כשאר חפציו נתנו לו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור כי שמרו כשמירת חפציו[8] אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב בין אם נמצא שהוא נגנב ובין אם נמצא שאחר גנבם הגנב - יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם:
(ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת הגניבה אֶל הָאֱלֹהִים הדיינים ויישבע בפני בית הדין[9] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ ופטור ששומר חינם פטור בגניה ואבידה אבל אם שלח ידו והשתמש בחפץ אפילו לא לקחו לעצמו יהיה חייב אפילו באונס שקרה לחפץ[10]:
(ח) עַל כָּל דְּבַר טענת פֶּשַׁע שיטען בעל החפץ על השומר שפשע בשמירתו עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה או אֲשֶׁר יֹאמַר השומר או כל נתבע אחר כגון לווה כִּי הוּא זֶה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר או הלואה שנתת לי היא זו ולא כסכום הגדול שהנך תובע כלומר שמודה רק על מקצת התביעה עַד הָאֱלֹהִים הדיינים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם וישבע השומר שכדבריו כן הוא אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִיםהדיינים, שגנב על פי עדים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ אבל אם לא טען טענה שנגנב ממנו אלא טענה אחרת או שהודה מעצמו ששיקר ישלם את הקרן ולא כפל[11]: ס
(ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר תמורת שכר שבדרך כלל ניתנים בשכר והוא הנקרא שומר שכר וּמֵת מעצמו אוֹ נִשְׁבַּר על ידי חיה רעה אוֹ נִשְׁבָּה על ידי שודדים וכל אלו דברים שאינם בשליטת השומר שכר הם ונחשבים כאונס אֵין רֹאֶה ואין עדים על טענתו[12]:
(י) שְׁבֻעַת יְקֹוָק תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם כלומר יישבע השומר שכדבריו כן הוא אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת בפקדון של רֵעֵהוּ כי אם שלח ידו והשתמש חייב אפילו באונס וְלָקַח בְּעָלָיו השבועה מהשומר וְלֹא יְשַׁלֵּםהשומר[13]:
(יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה שמכיון שמקבל שכר היה לו להזהר יותר[14]:
(יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד קצת מאברי הטריפה לעדות שנטרפה באונס כדכתיב כאשר יציל הרועה מפי הארי שני כרעים או בדל אוזן ואז -[15] הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם: פ
(יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ בהמה מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין שאול או שכור עִמּוֹ לעשות עבורו מלאכה[16] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם:
(יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ ששכור לעשות עבורו מלאכה או שאול לעשות עבורו מלאכה והיה עמו בשעת שאלה אפילו לא היה עמו בשעה שנאנסה הבהמה[17] לֹא יְשַׁלֵּם אִם שָׂכִיר הוּא אם הבהמה מושכרת ולא מושאלת בָּא בִּשְׂכָרוֹ מכיון שנתן שכר דינו קל משואל ונחלקו בגמ' יש אומרים שדינו כשומר שכר וי"א שדינו כשומר חינם: ס
(טו) וְכִי יְפַתֶּה המסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר ונקרא מפתה[18] אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי[19] יִמְהָרֶנָּה ישלח לה סבלונות שהם מה שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים וצרכי חופה לּוֹ לְאִשָּׁה אם יסכימו היא ואביה אבל אם אינם רוצים אינו יכול להכריחם[20]:
(טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת המבוארות במקום אחר הם אנוסות, מה להלן חמשים, אף כאן חמשים. ומה כאן שקלים דכתיב ישקל אף להלן במאנס שקלים[21]: ס
(יז) מְכַשֵּׁפָה וכן מכשף, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות אצל מכשפות[22] לֹא לא אמר מכשפה מות תמות, כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה והטעם, מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו[23] וכן כדי שלא תתיאש מלחקור אחריהם שהרי רוב מעשיהם בסתר. לא תניחם לחיות ע"י עצלות אלא חקור אחריהם להורגן[24] תְחַיֶּה אלא תהרוג אותה במיתת בית דין י"א בסייף וי"א סקילה[25]: ס
(יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים מלאכי מעלה יָחֳרָם ייהרג בסייף במיתת בית דין בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו, וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו, על כן אמר -[27]בִּלְתִּי לַיקֹוָק לְבַדּוֹ:
(כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה בדיבורים המקניטים ומצערים אותו[28] וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ לעשות מלאכתך. או לקחת נכסיו ממנו בערמה ולפי שאינם יודעים בעניני הארץ דבר קל הוא להונותם הזהיר עליהם הכתוב[29] שלא תחשבו שאין לו מציל מידך כִּי אתה ידעת שהייתם גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן -:
(כא) כָּל אַלְמָנָה אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:
(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר, ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם[30]:
(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם[31]: פ
נביא
ישעיה פרק י
א. הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן סופרי הדיינים, חוקקים, כותבים, פיסקי השקר של הדיינים. וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ הדיינים שמכתיבים לסופרים הפסק דין, שמכתיבים דברי שקר,
ב. לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים להטות את הדין של הדלים, וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי ולגזול העניים, כנגד המשפט צדק, לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם, וְאֶת יְתוֹמִים יָבֹזּוּ שלוקחים מהאלמנות והיתומים שלל וביזה.
ג. וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה ליום שאזכור להענישכם על עוונכם, וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא ולחושך והצרה שתבוא עליכם מרחוק, עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה למי תפנו שיעזור לכם, וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם והיכן תשאירו את כל הכסף הגזול שאספתם ??
ד. בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת במקום שלא כרע (שלא היה מעולם) אַסִּיר יהיה אסיר של האוייב. וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ ובאותו מקום יפלו הרוגים. בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ של ה' בבנ"י, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה להכותם.
ה. הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי הוי על בנ"י שאשור יהיה שבט כעסי, המקל שיכה בבנ"י. וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי המטה שאכה בו בכעסי על בנ"י - ינתן ביד אשור.
ו. בְּגוֹי חָנֵף בבנ"י שמרשיעים, אֲשַׁלְּחֶנּוּ אשלח את אשור עליהם. וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ ועל העם שאני כועס עליו - אמנה אותו (את אשור) להכותם. לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לקחת שלל וביזה מבנ"י, וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת ולשים אותם (את בנ"י) שאשור ירמסו עליהם - כחומר המושלך ברחובות - שנרמס ברגלי האנשים.
ז. וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה, וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב אך מלך אשור, לא כך ידמה את עצמו(שלא מדמה את עצמו - כשליח ה') כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ כי בליבו חושב להכרית את כל א"י וירושלים, וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט ולא להשאיר בה, אפילו מעט אנשים לפליטה.
ח. כִּי יֹאמַר סנחריב בגאוותו, הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים הלא כל אחד משרי, חשוב כמלך, שיש לכל אחד מהם עם גדול וחיל רב.
ט. הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ הרי כמו שכבשתי את כַרְכְּמִישׁ, כך כבשתי את כַּלְנוֹ, אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת, אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן, האם לא כמו שכבשתי את ארפד, חמת ודמשק, אכבוש את שומרון ?!
י. כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן כמו שמצאה ידי (שהצלחתי), לכבוש הממלכות האלו, שהיו בהם אלילים ופסילים, חזקים אפילו יותר מאלילי שומרון, כך ודאי שאכבוש את שומרון.
יא. הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ ואחר שיכבוש את שומרון, יאמר סנחריב, שכך יכבוש גם את ירושלים והאלילים שבהּ.
יב. וְהָיָה כִּי יְבַצַּע יְקֹוָק כאשר יגמור וישלים ה', אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם את מעשהו - להביא על ירושלים את אשור. אֶפְקֹד אזכור להעניש את סנחריב, עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר על שהִפְרה ("על פרי" - לעשות פירות, להרבות הגאווה) והרבה את גאוותו וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו ועל שהתפאר - בעיניו הגבוהות, בגאוותו.
יג. כִּי אָמַר אשור. בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי כל נצחונותי במלחמות, היו בזכות כחי, חכמתי ותבונתי הרבה, וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים כשכבש העמים, כאילו הסיר את כל הגבולות של ארצותיהם שהרי כולם בידו. וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי אוצרותיהם- בזזתי. וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים כל היושבים במקום כביר וחזק, כבשתי והורדתי מטה - מגדולתם.
יד. וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי, לְחֵיל הָעַמִּים ידי מצאה (הצליחה) לכבוש את כל חיילי העמים בקלות, כמו שאדם משיג קן ציפור שְבִּשְדה הפקר. וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וכמו שאדם אוסף בקלות, ביצים, שנעזבו מאימותיהם, כך אספתי וכבשתי את כל העמים. וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף, וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף ואפילו לא היו בין העמים שהגלתי, כאלו שניסו להזיז כנפיהם - לברוח, או "לצפצף" - לעזרה.
טו. הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן, עַל הַחֹצֵב בּוֹ היתכן שהגרזן (אשור), יתגאה על האדם החוצב בסלע (משל לה' ית') ויאמר לו: אני החוצב ולא אתה ?! אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשֹּוֹר עַל מְנִיפוֹ היתכן שהמשור (אשור) יתגאה על המנסר בעץ (משל לה' ית'), ויאמר לו: אני הפועל ולא אתה ?! כְּהָנִיף שֵׁבֶט וְאֶת מְרִימָיו וכי השבט יתגאה על המרים אותו, ויאמר: אני הוא שמרים אותך ?! כְּהָרִים מַטֶּה לֹא עֵץ הרי כשמרימים המטה - לא העץ הוא המרים !!(כמו שאמר לעיל פס' יג': "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי, וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי")
כתובים
דברי הימים א פרק ו
(י) וּבְנֵי אֶלְקָנָה עֲמָשַׂי וַאֲחִימוֹת הוא מחת (לקמן פסוק כ) ונראה שעמשא מת בלי בנים ואחיו מחת ייבם את אשתו ולכן נקרא שמו אחימות – אחי המת: (יא) אֶלְקָנָה בנו אחימות הוליד את אלקנה ע"ש אחיו המת, ומטעם זה אלקנה הוא בן מחת מצד שילדו, ובן עמשי כי נקרא על שמו להקים לו שם בישראל מטעם היבום, ויצדק מ"ש פה בני אלקנה עמשי ואחימות ובניהם אלקנה כפשוטו, וע"כ בא הכתוב אלקנה בנו לרמז שהוא בן אחימות באמת, והקרי עמשא ואחימות ואלקנה (הם) בני אלקנה, כי אלקנה בן אחימות עמד לאלקנה אבי עמשא תחת עמשא בנו המת בְּנֵי אֶלְקָנָה צוֹפַי צוף כמ"ש בתחילת ספר שמואל בְּנוֹ וְנַחַת בְּנוֹ וזהו תוח המוזכר כאן בפסוק כ : (יב) אֱלִיאָב הוא אליאל בפסוק יט ובספר שמואל נקרא אליהו בְּנוֹ יְרֹחָם בְּנוֹ אֶלְקָנָה בְנוֹ: (יג) וּבְנֵי שְׁמוּאֵל הנביא בנו של אלקנה (ושמואל נולד שנת 2831 קיבל מעלי שנת 2871) הַבְּכֹרזה הוא יואל בן פתואל 3190 אמרו שיואל היה בן שמואל הנביא (מדרש פרשת נשא) קבל ממיכה שנת ג' אלפים ק"ץ (יוחסין בסדר הדורות). יש אומרים שהיה בימי יהורם בן אחאב ויש אומרים בימי מנשה, מבית דינו היו נחום חבקוק ושריה כהן גדול וַשְׁנִי י"א שזהו הוא שמו של הבכור ונקרא גם יואל וגם ושני וי"א שלא זכר שמו של הבכור כי ידוע שהיה שמו יואל ומילה זו מוסבת אל הבן השני – "והשני" וַאֲבִיָּה: ס (יד) בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי לִבְנִי בְנוֹ לפי המבואר להלן, לא היה למחלי בן ששמו לבני אלא בנים בשם אלעזר וקיש ולבני הוא נכדו בן קיש שִׁמְעִי בְנוֹ עֻזָּה בְנוֹ: (טו) שִׁמְעָא בְנוֹ חַגִּיָּה בְנוֹ עֲשָׂיָה בְנוֹ: פ (טז) וְאֵלֶּה הנזכרים בפסוקים י"ח – ל"ג אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר שיהיו ממונים לשורר ב - בֵּית יְקֹוָק דוד תיקן לכהנים ולוים שיזמרו בשחר הודו לה' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי. ובין הערבים שירו לה' כל הארץ עד ואמרו כל העם אמן והלל לה', ובשנה האחרונה התקין משמרות כהונה ולויה וסדר כל הבית ומצא כ"ד אלף לוים משוררים ומהם ד' אלפים מנגנים בכלים מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן ממתי שהארון נח באהל שדוד נטה עבורו בירושלים כשהשיבו אותו מבית עובד האדומי כמ"ש בספר שמואל ומקצתם עמדו לפני הארון שהם אסף ואחיו, ועז"א על ידי שיר בית ה', ומקצתם עמדו לפני משכן אהל מועד שהם הימן ואיתן שהיו בגבעון, ועל זה אמר -: (יז) וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר בבמה שהייתה בגבעון שמשכן גבעון התחיל אחרי מות שאול כשנחרב נוב שנת (2884) ולקחו המשכן מנוב והביאו לגבעון אף שהקריבו שם קרבנות לא היה שם ארון ה' כמ"ש דברי הימים ב' א' (ובדברי הימים ב' ט' וס' כ"א) ועמד שם המשכן חמשים שנה עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם 2928 שאז התאחדו כולם במקום אחד במקדש וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם שדוד תקן להם עַל עֲבוֹדָתָם המוטלת עליהם – עבודת השיר: (יח) וְאֵלֶּה הָעֹמְדִים הראשים העומדים לשורר וּבְנֵיהֶם פי' עם בניהם מִבְּנֵי הַקְּהָתִי הֵימָן הַמְשׁוֹרֵר שהיה עומד בראש בֶּן יוֹאֵל הוא הבכור הנ"ל וי"א שנקרא גם ושני המוזכר לעיל בֶּן שְׁמוּאֵל: (יט) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיאֵל בֶּן תּוֹחַ תוחו: (כ) בֶּן ציף צוּף בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן מַחַת בֶּן עֲמָשָׂי: (כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה: (כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח: (כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל: (כד) וְאָחִיו חברו העומד איתו בשירה אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ של הימן ובניו. וייחוסו הוא אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא:
משנת ההלכה
בכדי שיובנו ההלכות הבאות חשוב ללמוד את המושגים הבאים
· נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט)
· נותן טעם לפגם (נטל"פ)
· אינו בן יומו (אב"י)
· דבר חריף
נ"ט בר נ"ט
מאכל חלבי שנתן טעם (נ"ט) על ידי בישול וכדומה, במאכל סתמי (פרווה) או בכלי סתמי. וכן מאכל בשרי שנתן טעם במאכל או כלי סתמי, ולאחר מכן המאכל או הכלי הסתמי שבלוע בו הטעם (בר) נתן טעם בבשר או בחלב (נ"ט), הרי טעם זה נקלש ונחלש על יד המעבר דרך המאכל האמצעי, והרי כטעם בנו של הטעם הראשון, ואין דינו כטעם ממש, ולכן החיבור שלו עם המין השני אינו אוסר כחיבורו של טעם ישיר, לדוגמא מאכל סתמי שבושל בסיר חלבי ולאחר מכן בושל בסיר בשרי, אינו נחשב כאילו בושל בשר בחלב, מכיון שהטעם שנכנס לתוכו היו טעם קלוש בנו של נותן הטעם המקורי. (ולהלכה למעשה יבואר להלן).
נטל"פ
כל דבר שהטעם היוצא ממנו הנו פגום ,ואינו טוב לאכילה, וכ"ש אם המאכל עצמו אינו טוב לאכילה, ונתן טעם, הרי טעמו אינו אוסר בדיעבד. למשל בשר מקולקל ואינו ראוי לאכילה שנתן טעם בחלב, אינו אוסר .וכן תולעת שנתנה טעם במאכל אינה אוסרת, מכיון שטעמם פגום.
נחלקו הראשונים האם היתר זה הוא רק כשיש רוב כנגד האיסור, מכיון שעכ"פ צריך לבטל את הטעם הפגום (רשב"א). או שאפילו בלא רוב, מכיון שהוא פגום אין דינו כמאכל האוסר והרי הוא כנבילה שאינה ראויה לאכילת גר והתורה לא אסרה. (ר"ן). (ולהלכה למעשה יבואר להלן).
אינו בן יומו
קיבלו חז"ל שטעם שיצא ממאכל לתוך כלי, ושהה בדפנות הכלי מעת לעת כלומר 24 שעות, נפגם טעמו ואינו ראוי עוד לאכילה. וא"כ אם טעם זה יחזור וייצא מהכלי למאכל אחר, או לכלי אחר הרי אינו אוס,ר מכיון שטעמו פגום. ולכן כל כלי שעברו עליו 24 שעות אינו אוסר את המתבשל בו, אמנם חששו חז"ל שאם נתיר לכתחילה להמתין 24 שעות מבישול איסור להיתר, או מבשר לחלב, יבואו גם לבשל בתוך 24 שעות, או יבואו להתיר כלים אחרים שלא עברו עליהם 24 שעות, ולכן לכתחילה אסור לבטל על ידי המתנה וחייבים להגעיל את הכלי מבליעת איסור, אבל אם בישל בדיעבד המאכל מותר.
ושיערו חז"ל שסתם כלים אינם בני יומן. כלומר: סתם כלי שאין ידוע מתי בישלו בו, במצב ביתי רגיל, אינו בן יומו. כלומר עברו עליו 24 שעות, ובדיעבד מותר המבושל בו.
דבר חריף
כל ההיתרים הנ"ל אינם מועילים בדבר חריף, מכיון שהחריפות משביחה את הטעם אפילו אחר 24 שעות, וגם גורמת לטעם קלוש להתחזק. וממילא אין שייך בו נטל"פ, אינו בן יומו, ונ"ט בר נ"ט.
[1] חזקוני
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רשב"ם
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רשב"ם
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] רבינו בחיי
[11] רמב"ן
[12] חזקוני
[13] ת"א
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] רשב"ם אבע"ז
[16] גמ' בב"מ צד:
[17] בב"מ שם
[18] רמב"ן
[19] חזקוני
[20] רמב"ן
[21] חזקוני
[22] פי' ר' יוסף בכור שור ועיין ברבינו בחיי שפירש את ענינו של הכישוף
[23] רמב"ן
[24] רשב"ם
[25] שפתי חכמים
[26] חזקוני
[27] רמב"ן
[28] ת"י
[29] ת"י חזקוני
[30] רמב"ן
[31] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה