מקרא
(כב) וַיַּעַשׂ אֶת מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת מחלוקת הראשונים בצורת המעיל. רש"י סובר שהיה כמו כתונת רחבה. ופי הראש הוא בית הצואר שלו. והרמב"ם ורמב"ן סוברים שהיה פתוח ממעלה למטה לגמרי בלא בתי ידים כלל. פי הראש היינו שהיה בית צואר ארוג מצד לצד ושם היה מכנסים את הראש ובזה נקרא פי ראש[1]:
(כג) וּפִי הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ:
(כד) וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר:
(כה) וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב, ועשו פעמוני זהב טהור, וישימו הפעמונים בתוךהרמונים קודם שיתנו אותם במעיל, והיו הפעמונים בתוך הרמונים בתלוש מהמעיל, וישימו הרמונים על שולי המעיל סביב והפעמונים בתוכם ולכך כפל הכתוב בתוך הרמונים פעמים, כי היו בתוכם מתחלה ובשעה שתלו אותם על שולי המעיל[2]:
(כו) פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן כולם שבעים ושתים[3] עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(כז) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נראה מכאן שהיו הכתנות שוות באב ובבנים אע"פ שאמר באהרן ושבצת הכתנת שש (לעיל כח לט) ובבניו אמר סתם תעשה כתנות (שם מ), כי הכוונה תעשה כתנות כמו הנזכרת:
(כח) וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ המצנפת והמגבעות אחד הם במעשה, אלא שאהרן יצנף אותה ובניו יחבשו בהן ראשם ולשון פארי המגבעות, שהיו עולות על הראש כפארים, מלשון הפאריםוהצעדות (ישעיה ג כ), פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח) וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(כט) וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה האבנט הזה הוא גם באהרן ובניו כדעת האומר (יומא יב) אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט ועל דעת האומר (שם) לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פירש בשל אהרן שהוא מעשה רוקם מארבע מינים אלו אבל של בניו רק שש ולא הוצרך להזכיר של בניו שהוא שש, כמו שאמר (לעיל כח מ) ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם, וכולן שש ככתנת[4]: ס
(ל) וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:
(לא) וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(לב) וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל פי' רבותינו בעשרים וחמשה בכסלו כלתה[5] מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת לבם לעשות רצון קונם[6] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ: פ
(לג) וַיָּבִיאוּ אֶת יריעות הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה ו - אֶת הָאֹהֶל שהם יריעות העזים וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בריחו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו:
(לד) וְאֶת מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ:
(לה) אֶת אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת:
(לו) אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:
(לז) אֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה שהיתה כולה זהב ולא היה בה שום עץ להבדיל משאר כלי המשכן[7] אֶת נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה על שם יערוך אותו אהרן ובניו[8] וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:
נביא
הקדמה לספר יחזקאל
צורות לשון לא שגורות
דעת האברבנל שיחזקאל הנביא "לא היה בקי בלשון הקדש ולא בכתיבתו כמו שזכרתי בירמיהו, ולכן באו מלות זרות ואותיות מהם יתרות ומהם חסרות הרבה פעמים בדבריו, כמו שאמר תעוגינהלעיניהם יען המנכם מכל הגוים בהזרותיכם בארצות ... האיין במקו' האיים התנים במקום התנין, והרבה מזה כמו שתמצא כשתחפש בהם".
אך המלבי"ם בהקדמתו לספר ירמיהו כתב שביקורת זו "אין לה מציאות רק אם נסכים אל דברי המבקר אשר השוה השגת הנביאים את החזון אשר קבלו מאת ה' והטפתם אל העם והעלותם הדברים על ספר, כהשגת החכמים והתלמידים את דברי החכמה אשר יקבלו מפי מורם בשכלם האנושי וילמדוה לרבים ויחרתו הדברים בספר למשמרת כפי מה שהתחקו הדברים בשכלם וכפי מה שיעיר להם אזן רוח בינתם לדבר בלשון למודים ולכתוב בחרט אנוש באר על הלוחות, שכ"ז תלוי לפי שלימותם או חסרונם בבקיאותם בלשון הקודש, כי רק אז נוכל להחליט אומר על ספרי הנביאים כעל ספרי החכמים כותבי הספרים, שדבריהם באו חסרים לפעמים, מצד שלא הבינו עומק דברי ה' המנבא אותם ולא ציירו כונתו ציור שלם בשכלם לדעת אותם על אמתתם, או מצד שלא היו מהירים בלשונם לדעת לעותאת יעף דבר ולשמוע כלמודים ולהציע הדברים בטוב טעם ודעת, או מצד שלא היה בידם עט סופר ולא ידעו תהלוכות הלשון חקיו ומשפיו, המישרים הכתיבה מכל טעות ושגיאה הבא לרגלי הכתב והמכתב. אבל איך יעלה כזאת על לב איש שלם בתורתו ואמונתו לדמות את השפע האלהית הנבואיית אשר ישפוך את רוחו על חוזיו ומלאכיו עת יגלה להם סודו וישלחם במלאכות ה', אל שפע השכל האנושי אשר הוא עלול לטעות וחסרונות מצד היותו כח חומרי מוגבל שוכן בית חומר אשר בעפר יסודו? ... באשר הנבואה אינה דבר טבעי, רק ענין אלהי למעלה מן הטבע, ואחר אשר ע"י טוב הכנתה מצאה נפש הנביא חן בעיני ה' וירצה ויבחר ויקרב אותה וישקיה מנשיקות פיהו, ... ולא לבד שמשרשי הנבואה שהנביא השיג את דברי ה' על אמתתם מבלי יצוייר אצלו שום שגיאה או סכלות או ספק כלל, כי גם הלשון שבו דבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המלות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קדש לא תגרע ולא תוסיף, כמ"ש ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר, ואמר רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ואמר מפיו יקרא אלי ואני כותב על הספר ובדיו, שירמיה קרא בפיו הדובר ברוח ה' עליו לפני ברוך את המלות אשר יכתוב, וברוך הגם שהיה סופר מהיר לא היה לו רשות להוסיף או לתקן אף אות אחת מדעתו. שאם תחשוב כי יצוייר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקדש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה ולישר עוות הלשון, ויהיו ספרי הקדש כעיר פרוצה אין חומה, שועלים מחבלים כרמים ילכו בם לחבל ולהשחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת, והמסורה עשתה סייג וגדר סביב כתבי הקדש, חומר בצורה סביב, הכל בכתב מיד ה' עליה השכיל, ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר, לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזנים? - ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו, כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, באשר ההשפעה החלה על הנביאים יש לה גבולות ומדרגות וסדרים ידועים אצל ה' הדובר בם. ורשות בידך לאמרשהם נערכים לפי הכנת הנביא, או שהם משתנים לפי רצון ה' המנבא אותם, אבל לא לאמר שהם חסרים או בלתי שלמים ומתוקנים, כי לא יצא דבר חסר מאת השלם הבלתי ב"ת, ואם ידמה לך שבמאמר אחד ממאמרי הנביאים יש שם חסרון השחית ולקצץ בנטיעות ולבלע את הקדש ואנחנו מוזהרים שלא לשנות אף אות אחת.
כתובים
נחמיה פרק יא
(טו) וּמִן הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָה בֶן חַשּׁוּב בֶּן עַזְרִיקָם בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶּן בּוּנִּי: (טז) וְשַׁבְּתַי וְיוֹזָבָד עַל הַמְּלָאכָה הַחִיצֹנָה היינו בדק הבית ועצי המערכה שהיו מביאים מבחוץ לְבֵית הָאֱלֹהִים מֵרָאשֵׁי הַלְוִיִּם: (יז) וּמַתַּנְיָה בֶן מִיכָה בֶּן זַבְדִּי בֶן אָסָף רֹאשׁ הַתְּחִלָּה יְהוֹדֶה לַתְּפִלָּה וּבַקְבֻּקְיָה מִשְׁנֶה מֵאֶחָיו וְעַבְדָּא בֶּן שַׁמּוּעַ בֶּן גָּלָל בֶּן ידיתון יְדוּתוּן: (יח) כָּל הַלְוִיִּם בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ מָאתַיִם שְׁמֹנִים וְאַרְבָּעָה: פ (יט) וְהַשּׁוֹעֲרִים עַקּוּב טַלְמוֹן וַאֲחֵיהֶם הַשֹּׁמְרִים בַּשְּׁעָרִים מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: (כ) וּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ: (כא) וְהַנְּתִינִים יֹשְׁבִים בָּעֹפֶל וְצִיחָא וְגִשְׁפָּא עַל הַנְּתִינִים: פ (כב) וּפְקִידהַלְוִיִּם בִּירוּשָׁלִַם עֻזִּי בֶן בָּנִי בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶּן מַתַּנְיָה בֶּן מִיכָא מִבְּנֵי אָסָף הַמְשֹׁרְרִים לְנֶגֶד מְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים: (כג) כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עֲלֵיהֶם וַאֲמָנָה והוא היה מאמין עַל הַמְשֹׁרְרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹלהוציא ממון מאוצר דריוש המלך כדי לעשות את צרכי הבית: (כד) וּפְתַחְיָה בֶּן מְשֵׁיזַבְאֵל מִבְּנֵי זֶרַח בֶּן יְהוּדָה לְיַד הַמֶּלֶךְ לְכָל דָּבָר לָעָם: (כה) וְאֶל הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּעוּבְנֹתֶיהָ וּבְדִיבֹן וּבְנֹתֶיהָ וּבִיקַּבְצְאֵל וַחֲצֵרֶיהָ: (כו) וּבְיֵשׁוּעַ וּבְמוֹלָדָה וּבְבֵית פָּלֶט: (כז) וּבַחֲצַר שׁוּעָל וּבִבְאֵר שֶׁבַע וּבְנֹתֶיהָ: (כח) וּבְצִקְלַג וּבִמְכֹנָה וּבִבְנֹתֶיהָ: (כט) וּבְעֵין רִמּוֹן וּבְצָרְעָה וּבְיַרְמוּת: (ל) זָנֹחַעֲדֻלָּם וְחַצְרֵיהֶם לָכִישׁ וּשְׂדֹתֶיהָ עֲזֵקָה וּבְנֹתֶיהָ וַיַּחֲנוּ מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד גֵּיא הִנֹּם: (לא) וּבְנֵי בִנְיָמִן מִגָּבַע מִכְמָשׂ וְעַיָּה וּבֵית אֵל וּבְנֹתֶיהָ: (לב) עֲנָתוֹת נֹב עֲנָנְיָה: (לג) חָצוֹר רָמָה גִּתָּיִם: (לד) חָדִיד צְבֹעִיםנְבַלָּט: (לה) לֹד וְאוֹנוֹ גֵּי הַחֲרָשִׁים: (לו) וּמִן הַלְוִיִּם מַחְלְקוֹת יְהוּדָה לְבִנְיָמִין: פ
משנת ההלכה
מלאכת צידה
א. כבר נתבאר בפתיחה למלאכות שבת שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו לפיכך הצד אינו חייב אלא אם כן יש לו צורך בגוף דבר הניצוד עצמו ומכל מקום הצד מיני חיה עופות ודגים בסתם חייב שסתם צידתן היא לצורך גופן או עורן וכן שמנה שרצים האמורים בתורה הצד אחד מהן בסתם חייב שסתם צידתן הוא לצורך עורן ולא בשביל להנצל מהזיקן שהרי אין דרכן להזיק אבל הצד אחד משאר שקצים ורמשים אינו חייב אלא אם כן צדן לצורך כגון לרפואה וכיוצא בה אבל אם צדן בסתם פטור שסתם צידתן אינה אלא בשביל להנצל מהזיקן שדרכן להזיק ולא בשביל צורך עורן שהרי אין להם עור ולא בשביל צורך גופן שהרי אינו ראוי לאכילה וסתמו אינו עומד לרפואה אלא אם כן מתכוין לכך בפירוש וא"כ הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאין לו צורך בדבר הניצוד עצמו שגוף המלאכה נעשית בו: (שו"ע הרב שם סעי' טז)
ב. לפיכך הצד נחשים או שאר רמשים אפילו שמזיקים[9] אם צדם לרפואה חייב אבל מותר לצודם על מנת שלא ישכוהו ואע"ג שאינם ממיתין בנשיכתן ואפילו אין רצין עתה אחריו כלל אלא שחושש על העתיד שמא ירוצו אחריו או אחר אדם אחר וינשכוהו או שמא לא ישמור עצמו מהם וינשכוהו או שמא יזיקו לאחרים שלא ידעו להשמר מהם [10] (שו"ע סי' שטז סעי' י מ"ב שם ס"ק כז)
ג. פרעושים והם הכנים השחורים הקופצים או יתושים ודבורים, אע"ג שאין במינן צידה, מכל מקום אסור לצודן, אם לא שהם על בשרו ועוקצו[11], דמשום צער מותר לצודה ולזורקה. אבל אסור להרגה, דחייב משום נטילת נשמה כמו שנבאר במלאכת שוחט (שו"ע שם סעי' טו)
ד. אמנם אין להתיר לצודם אם אינם גורמים לו צער הגוף לפיכך זבובים או יתושים הנמצאים בחדר ומפריע לו קול זמזומם וכן צרצר אסור לצודו אפילו ע"מ להשליכו (שמירת שבת כהלכתה פכ"ה הערה כא)
[1] העמק דבר
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] ספורנו
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] חזקוני
[9] ובמקומות שדרכן להמית כגון אפשר אפי' הוא היה מתכוין בצידתו לרפואה ג"כ פטור כיון דמצוה לבערו מן העולם כדי שלא יהרוג בני אדם ויש לדחות דהכא קמיכוין רק לרפואה ולא לתועלת שניהם א"כ דומה למה דאמרינן בפסחים כ"ה לא אפשר וקמיכויןאסור ע"ש ברש"י וא"כ ה"ה הכא אף דעצם הפעולה הוא מצוה במקום שרגילין להמית אדם מ"מ גרע במה שהוסיף בכונתו ועיין: (בה"ל שם ד"ה הצד)
[10] והטעם דהא הוי מלאכה שאין צריך לגופה דהא אינו צריך לצוד אלא שלא ישכנו ואם היה יודע שיעמוד ולא יזיקנו לא היה צד וקי"ל דמלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדרבנן והכא משום הזיקא אפילו איסור דרבנן ליכא ואפי' להרמב"ם דמחייבבעלמא במלאכה שא"צ לגופה מודה בזה וכתבו דטעמא משום דס"ל דזה לא מיקרי מלאכה כלל והוי כמתעסק בעלמא כיון שאין רצונו בעצם הצידה כלל ואדרבה כונתו להבריח אותו מעליו:
[11] ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה: (מ"ב שם ס"ק לז)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה