מקרא
(לח) וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל:
(לט) אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:
(מ) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד הכלים שנצרכו לבנין המשכן:
(מא) אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ כלומר הבגדים ששימשו לכיסוי כלי הקודש אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:
(מב) כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל[1] אֵת כָּל הָעֲבֹדָה קורא למלאכת המשכן "עבודה", לומר שעשו אותה לעבודת השם הנכבד, כענין ועבדתם את ה' אלהיכם (לעיל כג, כה)[2]:
(מג) וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה אמר - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו'[3] (תהלים צ): פ
שמות פרק מ
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ כלומר בא' ניסן יום השמיני למילואים תָּקִים תגמור אֶת הקמת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד ולא תורידנו ולא תקימו עוד, ומכאן ואילך בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו ולא צווהו עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים[4]:
(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ לשון מסוכה ומחיצה עַל אצל[5] הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת:
(ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ שתי מערכות של לחם הפנים[6] וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ:
(ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן:
(ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד:
(ז) וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם:
(ח) וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:
(ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ:
(י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים אע"פ שהיה עומד בחצר, קורא אותו קדש קדשים, בעבור שמקריבין בו גם קדשי קדשים, ואמר במשכן (פסוק ט) והיה קדש, כי לא נקרא ממנו קדש קדשים אלא מקום הארון, כדכתיב (לעיל כו, לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועוד טעם שקורא למזבח קדש קדשים בעבור שמקדש אחרים, כדכתיב (לעיל כט, לז) כל הנוגע בו יקדש:
נביא
הקדמה לספר יחזקאל
חכמי דורו
הנביא יחזקאל בן בוזי נתנבא סמוך לחורבן ובזמנו התנבאו צפניה, ירמיהו, אוריה בן שמעיה, ובימיו היו חנניה מישאל ועזריה ומבואר בשיר השירים רבה פרשה ז אות ח ...על דעת ר' שמעון לא עבדו ישראל עבודת כוכבים הא כיצד, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלשה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלשה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודת כוכבים, הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי (ישעיה כ"ו) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", אמרו ליה מה אתה רוצה שיהו אומרים שצלם זה סגדו כל האומות, אמר להם ומה אתם אומרים, אמרו ליה אנו רוצים לתת בו פגם שניהיה שם ולא נסגוד לו כדי שיאמרו צלם זה על האומות סגדו לו חוץ מישראל, אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה הה"ד (יחזקאל כ') באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה, אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא, אמר לו איני מתקיים עליהם הה"ד (שם /יחזקאל כ'/) בן אדם דבר את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' הלדרוש אותי אתם באים, מאחר שגרמתם לי להחריב ביתי ולשרוף היכלי ולהגלות בני לבין האומות ואחר כך אתם באים לדרשני, (שם /יחזקאל כ'/) חי אני אם אדרש לכם, באותה שעה בכה יחזקאל וקונן והילל בעצמו ואמר ווי לשונאי ישראל אבדה שארית יהודה, שלא נשתייר מיהודה אלא אלו בלבד שנא' (דניאל א') ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה וזו תשובה באה להם והיה בוכה והולך, כיון שבא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם אינו מתקיים עליכם, אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו...
רבו היה ישעיהו הנביא כמבואר במדרש הנ"ל
זהירותו מכיעור
היה זהיר מאד מאד מכל דבר מכוער ובייחוד במאכלו כמבואר בגמ' חולין דף מד: "....והא כתיב[7] ואומר (אהה) ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול. הנה נפשי לא מטומאה - שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם (שהיתה מסוכנת ואומרין שחוט שמיד מתה - רבינו גרשום). ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם (שצריך להורות בה חכם – רבינו גרשום), משום ר' נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה".
עיבר השנה
עיין פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק ז גלו לבבל והיו מעברין את השנה על ידי הנשאר בארץ... שגלוי כלם ולא נשאר אחד מהם בארץ, היו מעברין את השנה בבבל, עלה עזרא וכל הקהל עמו, ובקש יחזקאל לעבר את השנה בחוצה לארץ, אמ' לו הב"ה יחזקאל אין לך רשות לעבר את השנה בחוצה לארץ, הרי ישראל אחיך יעברו את השנה בארץ, מכאן אמרו צדיקים וחכמים בחוצה לארץ ורועה צאן ובקר בארץ, אפי' נביאים בחוצה לארץ והדיוטות שהן בארץ, שנ' בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם, שלהם היא לעבר את השנה
אך עיין בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב שהיו זמנים שבהם כן עיבר את השנה בחו"ל וז"ל הירושלמי "ביכולין לעבר בארץ ישראל אבל בשאינן יכולין לעבר בארץ ישראל שמעברין אותה בחוצה לארץ. ירמיה עיבר בחוצה לארץ. יחזקאל עיבר בחוצה לארץ. ברוך בן נריה עיבר בחוצה לארץ". וכנראה היה זה קודם עליית עזרא
סיבת קבורתו בבבל
עיין פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק לב ר' פינחס אומ' לאחר עשרים שנה שנהרגו הרוגים בבבל שרתה רוח הקדש על יחזקאל והוציאו לבקעת דורא והראהו עצמות יבשות הרבה מאד, אמ' לו בן אדם מה אתה רואה, אמ' לו אני רואה כאן עצמות יבשות, אמ' לו יש בי כח להחיות יותר מכאן אלא אמ' ה' אלהים אתה ידעת כאילו לא האמין, לפיכך לא נקברו אבותי"ו עצמותיו בארץ טהורה אלא בארץ טמאה, כמה דאת אמר ואתה על ארץ טמאה תמות
כתובים
נחמיה פרק יב
(א) וְאֵלֶּה הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר עָלוּ עִם זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ שְׂרָיָה יִרְמְיָה עֶזְרָא: (ב) אֲמַרְיָה מַלּוּךְ חַטּוּשׁ: (ג) שְׁכַנְיָה רְחֻם מְרֵמֹת: (ד) עִדּוֹא גִנְּתוֹי אֲבִיָּה: (ה) מִיָּמִין מַעַדְיָה בִּלְגָּה: (ו) שְׁמַעְיָה וְיוֹיָרִיב יְדַעְיָה: (ז) סַלּוּ עָמוֹק חִלְקִיָּה יְדַעְיָה אֵלֶּה רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וַאֲחֵיהֶם בִּימֵי יֵשׁוּעַ: פ (ח) וְהַלְוִיִּם יֵשׁוּעַ בִּנּוּי קַדְמִיאֵל שֵׁרֵבְיָה יְהוּדָה מַתַּנְיָה עַל הֻיְּדוֹת הוּא וְאֶחָיו: (ט) וּבַקְבֻּקְיָה וענו וְעֻנִּי אֲחֵיהֶם לְנֶגְדָּם לְמִשְׁמָרוֹת: (י) וְיֵשׁוּעַ הוֹלִיד אֶת יוֹיָקִים וְיוֹיָקִים הוֹלִיד אֶת אֶלְיָשִׁיב וְאֶלְיָשִׁיב אֶת יוֹיָדָע: (יא) וְיוֹיָדָע הוֹלִיד אֶת יוֹנָתָן וְיוֹנָתָן הוֹלִיד אֶת יַדּוּעַ: (יב) וּבִימֵי יוֹיָקִים הָיוּ כֹהֲנִים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִשְׂרָיָה מְרָיָה לְיִרְמְיָה חֲנַנְיָה: (יג) לְעֶזְרָא מְשֻׁלָּם לַאֲמַרְיָה יְהוֹחָנָן: (יד) למלוכי לִמְלִיכוּ יוֹנָתָן לִשְׁבַנְיָה יוֹסֵף: (טו) לְחָרִם עַדְנָא לִמְרָיוֹת חֶלְקָי: (טז) לעדיא לְעִדּוֹא זְכַרְיָה לְגִנְּתוֹן מְשֻׁלָּם: (יז) לַאֲבִיָּה זִכְרִי לְמִנְיָמִין לְמוֹעַדְיָה פִּלְטָי: (יח) לְבִלְגָּה שַׁמּוּעַ לִשְׁמַעְיָה יְהוֹנָתָן: (יט) וּלְיוֹיָרִיב מַתְּנַי לִידַעְיָה עֻזִּי: (כ) לְסַלַּי קַלָּי לְעָמוֹק עֵבֶר: (כא) לְחִלְקִיָּה חֲשַׁבְיָה לִידַעְיָה נְתַנְאֵל: (כב) הַלְוִיִּם בִּימֵי אֶלְיָשִׁיב יוֹיָדָע וְיוֹחָנָן וְיַדּוּעַ כְּתוּבִים רָאשֵׁי אָבוֹת וְהַכֹּהֲנִים עַל מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַפָּרְסִי: (כג) בְּנֵי לֵוִי רָאשֵׁי הָאָבוֹת כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים וְעַד יְמֵי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְיָשִׁיב: (כד) וְרָאשֵׁי הַלְוִיִּם חֲשַׁבְיָה שֵׁרֵבְיָה וְיֵשׁוּעַ בֶּן קַדְמִיאֵל וַאֲחֵיהֶם לְנֶגְדָּם לְהַלֵּל לְהוֹדוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים מִשְׁמָר לְעֻמַּת מִשְׁמָר שהיו חלוקים במשמרותיהם לומר שירה: (כה) מַתַּנְיָה וּבַקְבֻּקְיָה עֹבַדְיָה מְשֻׁלָּם טַלְמוֹן עַקּוּב שֹׁמְרִים שׁוֹעֲרִים מִשְׁמָר בַּאֲסֻפֵּי הַשְּׁעָרִים: (כו) אֵלֶּה בִּימֵי יוֹיָקִים בֶּן יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּבִימֵי נְחֶמְיָה הַפֶּחָה וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסּוֹפֵר:
משנת ההלכה
מלאכת צידה
א. אסור לרסס תכשיר קוטל חרקים אפילו אם אינו ממית את החרקים כגון בחדר גדול אם עי"כ יחליש אותם באופן שאפשר לתופסם[8] ואפילו אם כוונתו לתופסם אמנם בחדרו של חולה או תינוק מותר ועיין עוד במלאכת שחיטה (שמירת שבת כהלכתה פכ"ה סעי' ה והערה ל)
ב. מותר לצוד כלב שנשך או נחש שהכיש על מנת לבדוק אם הכלב בריא או חולה במלחת הכלבת או כדי לברר את סוג הארס של הנחש כדי לרפאות את הנשוך כיון שיש בו חשש סכנה (ששמירת שבת כהלכתה פמ"א סעי' כג)
ג. אווזין ותרנגולים וחתול וכל בהמה וחיה שכבר הורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב, אף כשיצאו מן הבית, הרי הם כניצודים ועומדים ולא שייך בהם צידה. ואפילו לאנשים אחרים שלא הורגלו אליהם כיון שרגילים הם לבעליהם אין בהם צידה[9] לפיכך אם יצאו מן הבית וחושש להם שלא יגנבו, אם אינן עשויין להשמט מידיו אלא תיכף נוח לתפשם כמו תרנגולות שתיכף היא יושבת ונוח לתפשה וא"צ לרדוף אחריה כלל, מותר לדחות אותה מאחריה שתכנוס, אבל לא יאחז בכנפיה, מפני שטבען שמגביהין עצמן מהארץ, ונמצא מטלטל מוקצה. ושאר בהמה ועוף אם הוא במקום שמותר לישא או בחצר, מותר לאחוז בצווארן ובצדדן ולהוליכן לבית, שאין בטבעם שיגביהו עצמן מן הארץ, ובלבד שלא יגביהם ולא יטלטלם, שכל בע"ח הם מוקצים.(חיי אדם שם סעי' ד)
ד. אם אינו נוח לתפשם שנשמטין מתחת היד וצריך לרדוף אחריהם, אע"פ שיבואו לכלובן לערב, אסור לצודן מדרבנן. ואם נכרי או תינוקות קטנים צדין אותן, א"צ למחות בידן ומותר לומר לנכרי שיצודם, דהוי שבות דשבות. וכן מותר לעמוד בפניה שלא תברח כדי שממילא תחזור לבית. ואם קיים חשש הפסד או במקום צער בעלי חיים ואינו יכול להמתין עד מוצ"ש מותר לצודם[10] ודוקא באלו שכבר הורגלו בבית דאין בהם צידה דאורייתא, וגם מותר לדחותן עד שתכנס לבית גדול שאינו יכול להשיגה בשחיה אחת, דאין כאן צידה דאורייתא: (חיי אדם שם)
[1] חזר לומר פעם ב' דבר זה, וגם בסמוך פעם ג' אולי כי לצד שחטאו בעגל, במחשבה, ובדיבור, ובמעשה, וכמו שפירשתי שם, ובבחינת כל אחת כפרו בכל התורה כולה, אשר על כן בתיקון היו שלשתם יחד, הנדבה הוא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצות ה', כמו שפירשתי בקודם, וכנגד שלשתם אמר הכתוב שעשו כאשר צוה ה' את משה, כי תיקנו שלש הדרגות הרע. ספורנו
[2] רמב"ן
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] רש"י
[7] כתב בחתם סופר שם עיין בפנים בקרא הקדוש ברוך הוא אמר שיאפה לחם שעורים בגללי צפיעי בקר. ועל זה צוח יחזקאל אהא ה' אלקים וכו' והענין כי אחז"ל בסוטה הואיל ועשתה מעשי בהמה ע"כ קרבנה שעורים מאכל בהמה ואמר יחזקאל נפשי לא מטומאה אפי' אפי' בהרהור ביום מכ"ש בשום זנות א"כ מדוע יהי' מאכלו לחם שעורים מאכל בהמה. ואחז"ל גבי מאכלות אסורות אדם מטמא עצמו למטה מטמאים נפשו למעלה הרבה והנה הוא נזהר ממאכלות אסורות אפי' בשר כוס כוס לא אכל ולמה משקצים נפשו בגללי בקר שעובר עליהם משום בל תשקצו כמבואר שלהי מס' מכות. והמבזה הוראת חכמים משכח תלמודו או שאינו נותן למודי תורה הראוי להם היינו מתנות כהונה למודי התורה ראוי הוא שישכח תלמודו. וע"כ צוח יחזקאל שלא אכל אפי' מבהמה שהורה בה חכם מכ"ש שלא ויתר על שום הוראת חכם וגם נתן לכהנים מתנות כהונה שלהם וא"כ אמאי מאכילין אותו לחם שעורים המשכח תלמודו כמבואר סוף הוריות: [מהדו"ק]
[8] אמנם אם משאיר חלון פתוח אפשר שמותר ועיין מלאכת שחיטה שדעת המי"א לאסור גם בזה (שם)
[9] שמירת שבת כהלכתה פכ"ז הערה קיז
[10] חזו"א או"ח סי' נב ס"ק טז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה