מקרא
שמות פרק לט
(ו) וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ
(ח) וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר:
(ט) רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת הַחֹשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל:
(י) וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:
(יא) וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם:
(יב) וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה:
(יג) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם:
(יד) וְהָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט:
(טו) וַיַּעֲשׂוּ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר:
(טז) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(יז) וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל קְצוֹת הַחֹשֶׁן:
(יח) וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל מוּל פָּנָיו:
(יט) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה:
(כ) וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְּמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד:
(כא) וַיִּרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
נביא
הקדמה לספר יחזקאל
מעלתו של הנביא בנבואותיו לעתיד לבא
ניבא יחזקאל וייעד ייעודים אחרים שלא ראה ולא ייעד בהם שום אחד מהנביאים והם בנין בית המקדש והרחבתו וגודלו וחלקיו שעריו וחלוניו ומעלותיו שפיו ואיליו ואולמיו תאיו ולשכותיו ושאר הדברים שראה בבנין הבית העתיד, וכן ראה התרחבות ירושלם בבנינו ומגרשיו ושיהיה לכל השבטים חלק בה ושער אחד לכל שבט ושבט בה, וכן ראה בחלוקת הארץ חדוש נפלא שתתחלק לי"ג חלקיםשוים כך לשבט רב האכלוסין כמו לשבט מעט האכלוסין, ושיהיו י"ב רצועות וחלקים מהם לי"ב השבטים, ושינחלו עמהם הגרים שנקבצו בתוכם כשאר בני ישראל וחלק הי"ג יהיה תרומת הקדש שכל השבטי' ירימו מכל הארץ אותה תרומה לה' ובה יהיה ירושלם, ולכן יהיה לכל השבטים חלק בה ובה תהיה הר הבית ובית המקדש ובה תהיה נחלת הכהנים ואחוזת הלוים ובה תהיה אחזת הנשיא מלך המשיח שיקבץ הגליות ויכבוש את הארץ ויהיה לו באותה רצועה וחלק אחוזת נחלה לו ולבניו חלף עבודתו, וראה גם כן התרומה שיתנו כל עם הארץ מתבואותיהם בכל שנה ושנה למלך מהחטי' והשעורים ומהשמן ומהצאן כדי שיתפרנס ממנה בנשיאותו, ושיהיה מוטל עליו לעשות בעד כל קהל ישראל העולות והזבחים והשלמים בשבתות ובחדשים ובכל מועדי השם, וראה עוד הנביא חנוכת המזבח וימי המלואים אשר יעשו לעתיד לבא וכמה יהיו הימים ההם והקרבנות שיקריבו בהם, כי הנה כל הדברים האלה אשר ניבא עליהם באחרונה שבנבואותיו ואין ספק שלא ניבא עליהם נביא אחר מכל הנביאים והם ייעודים גדולים עתידים להתקיים בהכרח כי לא נתקיימו עד עתה, ויש לנו אם כן בנבואות הנביא הקדוש הזה נבואות וייעודים שנתדמה בהם לשאר הנביאים כי הוא ראה בהם מה שראו הנביאים ההמה, ונבואות אחרות שהרבה בהם הביאור והשלמות יותר מכל שאר הנביאים ונבואות אחרות שראה וניבא הוא בלבד ולא ראו ולא ניבאו כלום שאר הנביאים כולם.
שמות הנביאים ושמו של הנביא יחזקאל
לפי שהנביא הזה חיזק ואמץ לבבות בני ישראל בנבואותיו נקרא בהשגחת השם מלידה ומבטן יחזקאל רצה לומר מספר חוזק האל וגבורתו בגאולה העתידה, כי הנה שמות הנביאים לא יחשוב אדם שהיו מפעל הבחירה ורצון יולדיהם אבל מן השמים בדרך השגחה נמשכה קריאת שמותיהם מסכים עם פעולותיהם ומעשיהם, כי הנה ישעיה נקרא כן לפי שהרבה הנבואות והייעודים בתשועה העתידה ותמצא בספרו חמש עשרה נבואות על הגאולה והתשועה העתידה ולכן נקרא ישעיה שהוא כמו אראנו בישע אלקים (תהלים נ, כג), או שתהיה יו"ד וה"א שבאחרית השם מורה על החמש עשרה וישע על התשועה וכאלו אמר ישע חמש עשרה שהוא מספר הנבואות שניבא על התשועה, וירמיהו נקרא כן לפי שהיה נשמט מלכת בנבואתו ומיראת השם הלך להנבא מפני שאמר לו אל תירא מפניהם פן אחיתך לפניהם (ירמיה א, יז) ולכן נקרא ירמיהו כלומר ירא מיה, וכן יחזקאל שהרצון בו חוזק האל כי הוא יעד על גבור' השם חזקו ויכלתו וגבורתו לעתיד לבא, וכן הושע מפני שחתם נבואתו בפ' שובה ישראל עד השםאלקיך (הושע יד, ב) בתקות התשובה נקרא הושע, וכן יואל לפי שניבא על הנבואה לעתיד לבא שישוב השם לשוש עלינו לטוב בפרשת והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר (יואל ג, א) ושאר הפרשיות עד סוף הנבוא' לכן נקרא יואל שיואל וירצה השם לשוב לרחמנו, ואמנם עמוס מפני שהיה עלג ועמוק שפתים נקרא כן, וכן עובדיה מפני שהיה גר אדומי ובא לעבוד את השם נקרא עבד ועובד יה, ואמנם יונה לפי שהלך למרחקי ארץ לנבאת בננוה נקרא יונה, וגם בן אמתי לפי שנתאמתה נבואתו כמו שפירשתי במקומו, וכן מיכה לפי שניבא והיה באחרית הימים יהיה הר בית השם נכון בראש ההרים וגומר (מיכה ד, א), ביום הוא נאם השם אוספה הצולעה והנדחה אקבצה וגומר (שם ו), והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת השם וגומר (שם ה, ו) לכן מפני שניבא יכולת השם וגבורותיו לעתיד לבא נקרא מיכה רוצה לומר מי כהשם, וכן נחום מפני שניבא על חרבן סנחריב ואמר הנני על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך שלמי נדריך כי לא יוסיף לעבור בך בליעל כולו נכרת (נחום ב, א), בעבור שבזה ניחם את ישראל מצרותיהם נקרא נחום, וכן חבקוק לפי שהתעצם בריב ומדון להתוכח עם השם על הצלחות נבוכד נצר כאילו היה מתחבק עם השם לריב עמו נקרא חבקוק לשון חבוק, וכן צפניה לפי שגילה דברים צפונים ונסתרים כמו שאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם השם לעבדו שכם אחד מעבר לנהרי כוש (צפניה ג, ט) וגומר נקרא שמו צפניה שביאר מצפוני השם וסתריו, וכן חגי כי מפני שניבא על חרבן בית שני ושישוב העם לירושלם לבנות בית השם והיה זה להם שמחה וששון כליל התקדש חג לכן נקרא חגי מלשון חוגג שהוא הדורש את בית השם, וכן זכריה לפי שראה מראות גדולות ממעשה השם וזכרון גבורותיו נקרא זכריה שזכר את השם ומעשיו בנבואתו, וכן מלאכי בעבור שהוא ניבא הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני וגומר (מלאכי ג, א), ואמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא (שם כג), וגומר לכן נקרא עצמו מלאכי רוצה לומר מלאך השם כי הוא אשר בישר עליו. הנה התבאר ששמות הנביאים כולם יורו על עניניהם ונבואותיהם, וכן שמואל נקרא כן לפי שמהשם שאלתו אמו כמו שזכרה, וכן נתן הנביא לפי שנתן לדוד המלך נבואתו על מעשיו, וגד לפי שהגיד לו דבר השם, ואחיה להיותו כאח אל המלך, וכן אליהו ואלישע שמותיהם יורו על קדושתם כי הנה אליה הוא כאילו הוא אומר על עצמו אלי יה כלומר עמי השם, וכן אלישע ענינו אלי ואלוקי יושיעני, וככה שאר הנביאים כולם כשתעיין בשמותיהם תמצאם מתיחסים למעשיהם ונבואותיהם, וכל זה ממה שיוכיח שלכן נקרא הנביא יחזקאל לפי שחזקו האל יתברך בנבואותיו, או שהיה מספר ומנבא חוזק האל וגבורתיו וכמו שזכרתי, וכל זה ממה שיורה מעלת מדרגתו בנבואה והשלמות.
כתובים
נחמיה פרק י
(לה) וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים תקרובת של עצי המערכה למזבח הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית קדושת אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה: (לו) וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית יְקֹוָק: (לז) וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּלַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ: (לח) וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ הפרשת חלה וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא את תרומתם לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵםהַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ: (לט) וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר כשהלווים יקחו את המעשרות שלהם יהיה עמהם כהן כדי למנוע מהלווים את אי נתינת תרומת המעשר שמיועד לכהנים הַלְוִיִּםוְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר: (מ) כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם באותם לשכות נמצאים כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ:
נחמיה פרק יא
(א) וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וּשְׁאָר הָעָם הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת לְהָבִיא אֶחָד מִן הָעֲשָׂרָה לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ לשמירת העיר וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת ותשעה חלקים מהעם ישבו בֶּעָרִים: (ב) וַיְבָרֲכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים שנדבה רוחם לשמור על העיר מאוייבים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם: פ
בספר נמנו שמות ראשי המדינה המתיישבים בירושלים וביהודה, ראשי משפחותיהם, הכהנים, הלווים, ראשי ישראל, הכהנים הגדולים, משמרות הלווים המשוררים והשוערים
(ג) וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַמְּדִינָה אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בִּירוּשָׁלִָם וּבְעָרֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ אִישׁ בַּאֲחֻזָּתוֹ בְּעָרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: (ד) וּבִירוּשָׁלִַם יָשְׁבוּ מִבְּנֵי יְהוּדָה וּמִבְּנֵי בִנְיָמִן מִבְּנֵי יְהוּדָה עֲתָיָה בֶן עֻזִּיָּה בֶּן זְכַרְיָה בֶן אֲמַרְיָה בֶּן שְׁפַטְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל מִבְּנֵי פָרֶץ: (ה) וּמַעֲשֵׂיָה בֶן בָּרוּךְ בֶּן כָּל חֹזֶה בֶּן חֲזָיָה בֶן עֲדָיָה בֶן יוֹיָרִיב בֶּן זְכַרְיָה בֶּן הַשִּׁלֹנִי: (ו) כָּל בְּנֵי פֶרֶץ הַיֹּשְׁבִים בִּירוּשָׁלִָם אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁשִּׁים וּשְׁמֹנָה אַנְשֵׁי חָיִל: ס (ז) וְאֵלֶּה בְּנֵי בִנְיָמִן סַלֻּא בֶּן מְשֻׁלָּם בֶּן יוֹעֵד בֶּן פְּדָיָה בֶן קוֹלָיָה בֶן מַעֲשֵׂיָה בֶּן אִיתִיאֵל בֶּן יְשַׁעְיָה: (ח) וְאַחֲרָיו גַּבַּי סַלָּי תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: (ט) וְיוֹאֵל בֶּן זִכְרִי פָּקִיד עֲלֵיהֶם וִיהוּדָה בֶן הַסְּנוּאָה עַל הָעִיר מִשְׁנֶה: פ (י) מִן הַכֹּהֲנִים יְדַעְיָה בֶן יוֹיָרִיב יָכִין: (יא) שְׂרָיָה בֶן חִלְקִיָּה בֶּן מְשֻׁלָּם בֶּן צָדוֹק בֶּן מְרָיוֹת בֶּן אֲחִיטוּב נְגִד ממונה על בֵּית הָאֱלֹהִים: (יב) וַאֲחֵיהֶם עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לַבַּיִת שְׁמֹנֶה מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם וַעֲדָיָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן פְּלַלְיָה בֶּן אַמְצִי בֶן זְכַרְיָה בֶּן פַּשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה: (יג) וְאֶחָיו רָאשִׁים לְאָבוֹת מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם וַעֲמַשְׁסַי בֶּן עֲזַרְאֵלבֶּן אַחְזַי בֶּן מְשִׁלֵּמוֹת בֶּן אִמֵּר: (יד) וַאֲחֵיהֶם גִּבּוֹרֵי חַיִל מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה וּפָקִיד עֲלֵיהֶם זַבְדִּיאֵל בֶּן הַגְּדוֹלִים: ס
משנת ההלכה
מלאכת צידה
א. דבר שאין במינו ניצוד, כגון זבובים ויתושין ודבורים[1] וכיוצא בהן, אפי' צדן לצורך כל שהוא, פטור[2]. ומ"מ אסור לצודן מדרבנן. (שו"ע שם סעי' ג ומ"ב ס"ק יב חיי אדם שם סעי' ו)
ב. ולכן יזהר אדם טרם שיסגור תיבה[3] או כלי שיראה להפריח מקודם הזבובים שיש שם[4] או יתן סכין או שום ד"א בין הכיסוי להתיבה בענין שיוכלו לצאת משם וכן אם יש חור קטן בתיבה אף שאינו נראה להדיא להזבובים אפילו הכי מותר דתו לא הוי פסיק רישיה: אך א"צ לדקדק כל כך שלא ישאר בו, רק שיפריח מה שנראה[5]: (מ"ב שם ס"ק יד)
ג. דברים שדרך לצודם כדי שלא יזיקו או כדי להשתמש בהם לרפואה דינם כדבר שאין במינו ניצוד[6] (ביאור הלכה שם סעי' ז ד"ה נחשים)
ד. י"א שבעל חי שאין במינו ניצוד מותר לצודו למקום שיכול עדיין לברוח ממנו כגון להכניסו לבית שיש לו שני פתחים ולסגור פתח אחד או להכניסו למקום שיש בו חלונות או שאינו מקורה ולסגור הדלת (ביאור הלכה ד"ה שהם בדעת הא"ר)
[1] ודבורים משמע בב"י דהוא בכלל דבר שבמינו ניצוד אבל שאר פוסקים פליגי עליה וכן משמע מהגר"א סק"ו. וחגבים טהורים לדעת רש"י הוא דבר שבמינו ניצוד והרמב"ם אין סובר כן. ודגים הוא בכלל דבר שבמינו ניצוד (מ"ב שם ס"ק יג) ונראה לי הטעם שדבורים אין במינם ניצוד דאף שהם לצורך דבש, מכל מקום אין במינם ניצוד. שעל כורחו צריך להניחם לצאת בימות החמה על פני השדה למצוץ מזרעים. על כן אין דרך לצודן לצורך. ותינוק נכרי שנפל לים לכאורה נראה פשוט דלא שייך באדם שום צידה. אלא שראיתילהתוס' במסכת מנחות (דף ס"ד ע"א) בדיבור המתחיל להעלות דגים והעלה דגים ותינוק לא דמי להא דאמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים. והכא נמי הואיל ופטר לי' אתינוק פטור נמי אדגים עיין שם. משמע דפטורא דתינוק משום פקוח נפש. ויש לומר דשייך בי' צידה להשיבו אל אביו וצריך עיון. ובאדם גדול שהוא איש לעצמו. פשיטא דלא שייך בי' צידה דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד: (שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן קפט אות כא כב)
[2] וצריך להתבונן בטעמא דמילתא. דאין לומר משום שאין דרך לצודן הוי מלאכה כלאחר יד ופטור. דאם כן פרעושין ויתושין שדרך לצודן כדי שלא יזיקו מאי טעמא יפטור למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. מאי שנא מהורג פרעוש דחייב למאןדמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אף שאין דרך להורגה לצורך גופה: ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכו'. אבל בצד נחש שלא ישכנו מבואר בש"ס [קכא ע"א] דלר' יהודה חייב. שהרי הנחש במינו ניצוד דיש בו תועלת בגופו. רק שהוא אינו צדו לגופו. ומכל מקום הוי מלאכה דחשיב שיש לו דבר מה דאי בעי משתמש בו לגופו או מוכרו למי שצריך לו לגופו על כן חייב לר' יהודה אף שכוונתו שלא ישכנו: (שו"ת אבני נזר חלק או"ח סימן קפט אות ז)
[3] ודוקא תיבה אבל תיבה גדולה סבירא ליה לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד: (מ"ב ס"ק טו)
[4] ועיין בבה"ל שם ד"ה ולכן יש שכתב שאם אינו יודע אם יש שם זבובים עתה מותר "דהנה הט"ז חידש כאן דבר חדש בענין פסיק רישא והוא. דכשם דהיכא דמספקא לן אם יעשה האיסור או לא אמרינן דבר שאינו מתכוין מותר לר"ש כגון בגרירת מטה כסא וספסלדספק הוא אם יעשה חריץ ע"י הגרירה כמו כן ה"ה היכא דמספקא לן אם יש איסור בהמעשה שעושה והוא אינו מתכוין להאיסור כגון הכא שאם יש זבובים ודאי עושה איסור אבל יש להסתפק אם יש זבובים כלל נמי מותר לר"ש ולכן מותר בנעילת התיבה דשמא אין בה עתה זבובים ואנו דנין על הפעולה שעושה עכשיו והדבר תלוי בספק דלשעבר אם עושה בזה מעשה איסור דהיינו אם יש שם דבר הניצוד או לא הו"ל כשאר ספיקא ולולא דבריו הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי ע"י המעשה [היינו הנעילה] אך ספק הוא אם יש כאן איסור [היינו דבר הניצוד] הו"ל ספיקא דאורייתא ושם בגרירא שאני דמספקא לן על דבר אחר היינו החריץ הנסבב ע"י פעולתו ולכך מותר דבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה החריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא ובעניננו לענין זבובים אין נ"מ בזה דהכא בלא"ה אינו אלא איסור דרבנן דהו"ל דבר שאין במינו ניצוד וא"כ הוא ספיקא דרבנן ונ"מ בעלמא היכא דהוא ספיקא דאורייתא כגון שרוצה לנעול הדלת ומספקא ליה אם יש שם צבי וכדומה שנכנס מתחלה לתוכו אפשר דהוא בכלל ספיקא דאורייתא אף שאינו מכוין להצידה" ועיי"ש שהביא ראיה לדברי הט"ז מרמב"ן פ' כירה. "ובפרט אם יש בהתיבה אוכלים לפי מה שכתב הפמ"ג בסק"ט דבתיבה שיש אוכלין ומשקין דבודאי לא ניחא ליה הזבובים דשם שיטנפו את האוכלין והוא פ"ר דלא ניחא ליה יש לצדד יותר להתיר ע"ש בודאי אין להחמיר אם הפריח הזבובים שראה אותם" (בה"ל שם ד"ה ויש מקילין)
[5] כיון דזה לא הוי אלא ספק פסיק רישיה במילתא דרבנן דהוא דבר שאין במינו ניצוד אין להחמיר כל כך: ודעת הטור שיכול לסגור תיבה קטנה אע"ג שיש בה זבובים דס"ל דאע"ג דבש"ס איתא להדיא גבי כוורת דבורים דאם מכסה אותו באופן שאין בו נקב אסור משום פסיק רישיה וכדלקמן מ"מ זבובים שאני דלא מקרי צידה כלל דלרוב קטנותן מצוי שכשפותח הכלי בורחין הכל משם משא"כ בכוורת דבורים שהיא מלאה מהם והם גדולים קצת א"א שלא יתפוס אחד מהם ולכך חשיב צידה עי"ז והב"ח פסק להחמיר כדעה הראשונה וכן המ"א כתב דכן עיקר וע"כ יש לראות להפריח הזבובים (מ"ב שם ס"ק טו)
[6] וז"ל שם "דנחשים ועקרבים הוא דבר שאין במינו ניצוד דמה שצודין אותן כדי להרגן להבריחן מבני אדם זה לא מקרי צידה ודומיא דהצד פרעוש ומה שצודין אותו לפעמים לרפואה ס"ל להרמב"ם דזה לא מקרי צידה משום דא"כ זבובין ויתושין שגם הם מועיליןלרפואה כדאיתא בשבת ע"ז ע"ב ואפ"ה איתא בתוספתא ובגמרא ק"ז ע"ב דמקרי דבר שאין במינו ניצוד"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה