מקרא
ויקרא פרק ז
(כח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כט) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר ישראל הַמַּקְרִיב המקדיש אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיקֹוָק הוא יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִזֶּבַח שְׁלָמָיו כלומר בעל הקרבן המביא שלמים למקדש הוא עצמו יביא לה' החלק הקרב לגבוה ובזה נבדל מחטאת ואשם שאין הבעלים עושים באימוריהן שום עבודה[1]:
(ל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזות נתונין בה ויד כהן מלמטה ומניפן אֵת אִשֵּׁי יְקֹוָק אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ כשמביאו מבית המטבחים נותן חלב על החזה וכשנותנו ליד הכהן המניף נמצא החזה למעלה והחלב למטה אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק אבל לא להקטיר אותו שאין מקטירן אלא החלב[2]:
(לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:
(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:
(לג) הַמַּקְרִיב מי שראוי להקריב ולא המקריב ממש אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה להוציא טמא ואונן וכדו':
(לד) כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן יש מפרשים שכר משחתם שיהיו נמשחים לעבודתו ויש מפרשים לשון גדולה כמו למשחה בהם[3] וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיקֹוָק:
(לו) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם כמו מיום[4] מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם:
(לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים פרשת מילואים ביום חינוך הכהונה במוזכר בפ' תצוה[5] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:
(לח) אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כי לא הקריבו קרבן עד שבאו אל הר סיני בְּהַר סִינָי כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם במנחה ואשם ובזבחי השלמים לַיקֹוָק בְּמִדְבַּר סִינָי באוהל מועד: פ
ויקרא פרק ח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר נצטוה בהקמת המשכן בכ"ג באדר, והקים אותו, וכאשר עמד המשכן על מעמדו מיד קרא לו השם יתברך שהוא יושב הכרובים, וצוה אותו על מעשה הקרבנות כל הפרשיות האלה שמתחילת ויקרא עד כאן, כי רצה ללמדו מעשה כל הקרבנות ומשפטיהם קודם שיקריב מהם כלל, כי יש בקרבנות המלואים חטאת ועולה ושלמים ולא יודעו כל דיניהם רק מן הפרשיות האלה שהקדים לו ואח"כ אמר לו -[6]:
(ב) קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת האמורים בענין צוואת המלואים בואתה תצוה [שמות כז] ועכשיו ביום ראשון למלואים חזר וזרזו בשעת מעשה[7]:
(ג) וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אע"פ שבראשון באחד לחדש הוקם המשכן וזה היה בכ"ג באדר, מכיון שהיה משה מעמידו ומפרקו בכל יום של ז' ימי המלואים, שנמצא מיום כ"ג באדר ואילך היה המשכן עומד וקרינן ביה שפיר "אל פתח אוהל מועד[8] אֹהֶל מוֹעֵד שיעשה במעמד כלם, שידעו שהש"י בחר באהרן ובזרעו[9]:
(ד) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת:
(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אל הכיור[10] ויש מפרשים שהקריבו למצות טבילה במקוה, כענין אשרי תבחר ותקרב שאז קיים מצוה זו בראשונה. טבילה ואחריה קידוש ידים ורגלים[11] וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִםי"א מהכיור[12] וי"א בטבילת מקוה ובקידוש ידים ורגלים[13] בכיור אבל לא היתה רחיצתם כאחת, אבל רחץ אהרן והלבישו בגדיו ומשחו, ואחרי כן רחץ בניו וילבישם[14]:
נביא
יחזקאל פרק ז
כא. וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וְחִלְּלוּהוּ - יבזזו ויקחו את כל כלי ביהמ"ק.
כב. וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי - את קדש הקדשים שהוא מוצפן - במקום מוסתר. וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ - רשעים שפורצים ונכנסים למקדש.
כג. עֲשֵׂה הָרַתּוֹק - תעשה שלשלות ברזל, והוא סמל לשרשראות שילכו בם לגלות. כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס - חייבים ענש מוות.
כד. וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם - גויים רעים שיתפסו את בתיהם. וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים - אבטל את גאות ישראל שהם עזים וחצופים. וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם - יחללו את המקדש.
כה. קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן - כריתה.
כו. הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה - שבר על שבר, צרה על צרה. וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא - יבקשו נבואה ולא תהיה. וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן - הכהנים לא יורו המשפטים ליעקב. וְעֵצָה מִזְּקֵנִים -הזקנים לא יכולו לתת עצות מרוב הצרות.
כז. הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה - כפל לשון למלך, שיהיה לו תמהון לבב. וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה - יהיו מבוהלים. מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אוֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'- העונש יהיה כפי מעשיהם והדרך שהלכו בה.
יחזקאל פרק ח
א. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית - לגלות יהויכין. בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ- בחדש הששי - אלול, וזה היה לאחר ששכב על צידו כל ימי המצור. אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד ה' אֱלֹקִים -ליד נהר כבר וזקני יהודה שהיו שם בגלות היו לפניו.
ב. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה - שנראית כאש כפי שמתואר בפסוק.
ג. וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד - צורת יד. וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי - בשערות ראשי.
וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹקִים - במראה הנבואה ולא במציאות. אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה - החצר הפנימית שהיא העזרה וחיצונית ממנה היא חצר הר הבית. אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה - דמות של פסל שמרגיז את ה' וזהו הקנאה לשון מכעיס, והמקנה - באמת הוא מרגיז ולא רק ששמו כך.
ד. וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה - ובבקעה ראה כמו שראה כבר את החיות האופנים הכסא וכבוד ה'.
ה. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה - לצד צפון.
וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה - הפסל הזה היה בפתח השער שדרכו באים לתוך השער ולכן נקראה בבִאה.
ו. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת - הע"ז גורם שאתרחק מבית המקדש.
ז. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח הֶחָצֵר וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה חֹר אֶחָד בַּקִּיר - קרב אותו לפתח אותו שער שבצפון והראה לו חור בקיר.
ח. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם חֲתָר נָא בַקִּיר וָאֶחְתֹּר בַּקִּיר וְהִנֵּה פֶּתַח אֶחָד - חפור בקיר, ומצא שם חדר ובו ע"ז.
כתובים
אסתר פרק ח
(א) בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר היהודיים הַיְּהוּדִים את אנשי ביתו ואת כל אוצרותיו שכל מה שכנס הרשע זוכה בו הצדיק בסופו וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ איך הוא קרוב אליה:
(ב) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן ומרדכי חילק את הכסף ואת אוצרות המן שליש לתלמידי החכמים העמלים בתורה שלישל לבנין בית המקדש השני ושליש לו ולאסתר המלכה: פ
(ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר על מה שהתחילה לדבר במשתה היין להרוג את המן וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בדברי טעם ושכנוע ועוד הוסיפה לרכך את ליבו על ידי ש - וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַתהגזירה שגזר - הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים:
(ד) וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב זוהי נתינת רשות שתדבר את אשר על לבה בפרטות וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(ה) וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ:
(ו) כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי והמלך מיאן להשיב את הספרים שכן כתב אשר נכתב ונחתם בטהעת המלך אין להשיב אבל התיירא לומר זאת לאסתר מפני שהיא תתחיל שוב פעם לבכות ולכן -: ס
(ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי כי למרדכי לא התיירא לומר הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וא"כ כולם רואים שאני חפץ בכם וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ ביהודייםבַּיְּהוּדִים ולכן כתבו על היהודים כטוב בעיניכם כל כל אשר תכתבו יתקבל באימון אצל כל שרי המדינות ואין צורך להשיב את הספרים ששלח המן:
(ח) וְאַתֶּם כִּתְבוּ אגרות אחרות שיבואו לפרש את הראשונות ההפך מכוונת המן שכן המן כתב "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" ולא כתב מי ישמיד וא"כ אפשר לפרש "להשמיד להרוג ולאבד את כל" והכונה "כל האומות" ומי ישמידם "היהודים" ו - עַל תיבת הַיְּהוּדִים שכתובים באיגרות כתבו כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב כי זה לא נאה להחזירו ובעצם להחשיב את כתבי המלך כמזויפים ומרדכי ואסתר חששו לעשות כן כי ידעו שהאומות יאמרו מנין לנ ו לסמוך על אגרות האחרונות יותר מהראשונות ולכן חיכו שבעים יום עד שיחזרו שלוחי המן ואז שלחו ביד אותם שלוחים עצמם את האיגרות האחרונות שאז ודאי יאמינו כולם:
(ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ באותיות שלה וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ כדיבורה וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם:
(י) וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ מרכוש המלך הָאֲחַשְׁתְּרָנִים סוג של גמלים שרצים מהר בְּנֵי הָרַמָּכִים סוג של פרד שאימו סוסה ואביו חמור שאז יוצא חזק במיוחד ולא מתעייף מהר:
(יא) אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם גם אם הם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז:
(יב) בְּיוֹם אֶחָד כדי שלא יבואו לבוז יותר מדי אלא יתרכזו רק בהריגה בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר:
(יג) פַּתְשֶׁגֶן אגרת מפורשת של הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת היהודיים הַיְּהוּדִים עתודים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
(יד) הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים ממהרים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה: פ
משנת ההלכה
דינים שונים בקריאת המגילה ודיני תענית אסתר
דינים שונים בקריאת המגילה
א. נוהגים שבהגיע הקורא לארבעה הפסוקים של גאולה שיש במגילה - מפסיק, וכל הקהל קוראים בקול, ומשפסק הקול של הקהל - הקורא חוזר וקוראם מתוך המגילה שבידו; לפי שאין יוצאים בקריאה זו שקורא הקהל עד שישמעו מפי הקורא. ואלה הם ארבעה הפסוקים של גאולה: אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וגו' - שממנו ראשית צמיחת הגאולה; וּמָרְדֳכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת וגו' והפסוק שלאחריו: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו', והפסוק האחרון: כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וגו'.
ב. טעם למנהג זה - משום שמחה ופרסום הנס, וכדי שלא ישנו התינוקות, ויתעוררו מן הקריאה על ידי קול המון ששומעים, ויכנס בלבם הנס הגדול שנעשה לישראל בימי מרדכי ואסתר.
ג. פסוק בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, נוהגין לקראו בהרמת קול ובשינוי נעימת הטעם, מפני שהוא עיקר הנס, ובו מתחילה הישועה להגלות.
ד. שמות עשרת בני המן עם התבות חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת שלפניהם, ותבת עֲשֶׂרֶת שלאחריהם, נקראים כולם בנשימה אחת, כדי להודיע שכולם נהרגו ונתלו ביחד ויצאה נשמתם כאחת. וחמש מאות איש שנזכרו עמהם, מעושי דברם של עשרת בני המן היו. כל אחד מבניו שר חמשים היה ואלה החמש מאות איש, פיקודיהם היו.
ה. ואף על פי שקורא בנשימה אחת - יזהר לקרוא כל תיבה באופן שתהיה נשמעת בבֵרור לצִבור.
ו. בדיעבד, אם הפסיק בנשימה בינתים, יצא.
ז. הרבה נוהגים להכפיל את קריאת הפסוק: אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ וגו' לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וגו', וקוראין אותו בפעם הראשונה ככתבו, ובפעם השניה - וְלַהֲרֹג במקום לַהֲרֹג. וכן כופלים פסוק: נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' וְאִישׁ לֹא עָמַד בִּפְנֵיהֶם וגו' שבפעם השניה קוראין לִפְנֵיהֶם במקום בִּפְנֵיהֶם.
ח. נכון שכל אדם בשעה שהוא שומע את הקריאה מפי הקורא, יחזיק בידו מגילה של קלף ויקרא בלחש עם הקורא, כדי שאם חסר לשמוע תבה אחת מפי הקורא, יהא קוראה מתוך המגילה שבידו. ואם מחזיק בידו חומש שהמגילה כתובה שם, ותבה שחסר לשמעה מפי הקורא, הוא משלים מן החומש - יצא בדיעבד.
ט. אין אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה היא הילולו של היום.
י. טעם שני: שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. - והרי אומרים הלל על הנס של יציאת מצרים? אלא כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה; משנכנסו לארץ - נפסלו כל הארצות, ולא הוכשרה לומר שירה אלא ארץ ישראל בלבד:
יא. ועוד אמרו בגמרא טעם שלישי, לפי שבהלל אומרים: הללו עבדי ה', עבדי ה' - ולא עבדי פרעה, אבל כאן, אחרי נס פורים, אכתי, כלומר, עדיִן עבדי דאחשורוש אנו.
תענית אסתר
יב. מצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים.
יג. ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר.
יד. נקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו: י"ג, י"ד ו ט"ו בניסן, ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק[15].
טו. תענית אסתר, כיון שאינה מארבעה הצומות, ולא נזכרה בפֵרוש בכתובים, לכך מקלים בה יותר מבשאר התעניות ואין מתענים בה המעוברות והמניקות ושאר החלשים שמצטערים בתעניתם ביותר. ואומרים בה 'עננו' שבתפילה וקורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה, וכן אומרים בה סליחות בשחרית ככתוב בסידורים, והיא שוה בשאר הדינים לכל התעניות.
מחצית השקל
טז. נוהגין שבתענית אסתר בשעת המנחה[16], נותנים שלש מחציות של מטבע, הנהוגות באותו המקום. בארץ ישראל שלוש חצאי שקלים חדשים ובכל מקום כפי מטבע הנהוג באותה מדינה וזה לזכר מחצית השקל שהיו ישראל שוקלין בזמן שבית המקדש היה קיָּם, והיו משמיעין על המגבית הזו בכל שנה מראש חֹדש אדר.
יז. ונהוג ברוב בתי כנסיות היום שיש בבית הכנסת טס של כסף שהוא שוה לפחות מחצית השקל של תורה, וכתוב עליו: 'זכר למחצית השקל' או שלש מטבעות של חצי דולר כסף ומקנים את הטס או הכסף לכל הבא לשקול תמורת המטבע שהשוקל נותן למצוָתו, ולאחר שעשה מצוָתו, חוזר ונותנן במתנה לגבאים כדי שיוכלו גם אחרים לעשות מצוָתם כנהוג ומוסיף מנדבת לבו לקערה.
יח. חסידים ואנשי מעשה שבכל קהילות ישראל נותנים לצדקה את הערך המלא של מחצית השקל שהוא 9.6 גרם כסף = בערך 24 ₪. מי שידו משגת ייתן ערך זה כפול 3 כלומר 24*3 =72 ומי שאין ידו משגת ייתן לפחות ערך של מחצית אחת.
יט. המהדרים במצוות שוקלים בעד כל אנשי הבית, אפילו קטנים, והאשה המעוברת שוקלת בעד העובר שבמעיה, ורמז לדבר "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים" קרי: כל העוּבָּר. וייתן כל אחד כפי השגת ידו.
כ. מי שהחל לשקול עבור בניו הקטנים בשנים קודמות אינו רשאי להפסיק אבל אם שקל על בנותיו ואין ידו משגת השנה אינו חייב להמשיך לשקול.
כא. יש שכתבו שעיקר מחצית השקל לתתה לעניים ויש שכתבו שעיקר מחצית השקל הוא לצרכי בית הכנסת והנותן עבור ישיבה או כולל הרי הוא מקיים שניהם וכן ראוי לנהוג.
[1] מלבי"ם
[2] רש"י
[3] חזקוני
[4] אבע"ז חזקוני
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] פי' הטור
[9] רמב"ן
[10] אבע"ז
[11] מלבי"ם
[12] אבע"ז
[13] מלבי"ם
[14] רמב"ן
[15] ויש אומרים, שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד:
[16] ויש שנהגו לתת דוקא לפני קריאת המגילה ולכן יש שנהגו לתת בשני הזמנים אם ידו משגת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה