מקרא
ויקרא פרק א
(א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה תמיד מתוך הענן, כאשר עשה בהר סיני, כאמרו ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן כי לא יכנס שם לעולם בלי רשות וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר וזה היה ביום שכילה משה את הקמת המשכן, שאז ירד הכבוד לקדש את המקום ומשרתיו, כאמרו ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו וכן עשה במקדש שלמה כאמרו ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה':
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לצוות אותם את כללות מצות כל קרבן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם את פרטיה של המצוה איך יעשו וממה יקריבו[1] אָדָם כִּי יַקְרִיב כשיתנדב ויקדיש קרבן, שאינו חובה בשביל חטא[2] מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן ולא מן החיה[3] תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:
(ג) אִם עֹלָה התנדב להביא את קָרְבָּנוֹ והתנדב להביא מִן הַבָּקָר יכול להביא רק זָכָר ולא נקיבה כלומר פר ולא פרה ויכול להביא גדול או קטן אחר שמונת ימים[4] תָּמִים ללא מום יַקְרִיבֶנּוּ כלומר יקדישנו ויאמר זה עולה לה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ שלא יאמר לכהן, קח בהמה שבבית ועשה אותה קרבן, שאין זה דרך כבוד של מעלה, אלא הוא בעצמו יטפל בה להביאה[5] לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב הירצך או הישא פניך. וכן ומנחה לא ארצה מידכם[6]:
(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ שלו ולא של שליח כלומר שלא יסמוך עך ידי שליח אבל צריך לסמוך בשתי ידיו עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ חטאו כאלו העון רצוי לפני השם, לא יחר אפו בו עוד[7] לְכַפֵּר עָלָיו על עבירת עשה שעבר או אל לאו הניתק לעשה[8]:
(ה) וְשָׁחַט אפילו מי שאינו כהן אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק בצפון המזבח כמו שמפורש להלן בקרבן הצאן וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם כלומר יקבלו את הדם בכלי שרת ויוליכוהו למזבח והם עבודות "קבלה" ו"הולכה" וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב קיבלו רבותינו שיהיה בזריקה סביב, שהם שתי מתנות שהן אקבע וכך היה נעשה היה עומד על רצפת העזרה וזורק מהכלי שבו קיבל את הדם על הזוית = הפינה המזרחית צפונית של המזבח והדם מתפשט על קיר מזרח וקיר צפון ואח"כ זורק על הפינה המערבית דרומית והדם מתפשט לקיר מערב ודרום נמצא שיש דם על המזבח סביב בשתי מתנות נתינות מים שהם ארבע כלומר על ארבע קירות המזבח וזריקה זו חייבת להיות למטה מחוט הסיקרא בחלקו התחתון של המזבח[9] אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ולא מזבח שבתוך אהל מועד[10]:
(ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ חוזר על בעליו של הקבן שהפשט ונתוח כשרים בזר שאינו כהן[11]:
(ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ אין זה הסדר, אלא קודם ערכו הכהנים המערכה ונתנו אש על המזבח ואחרי כן נתחו העולה[12] דבור זה היה לו צורך בעת המסעות, שאז כבו את האש בהכרח. ואם קרה שחנו אחר חצות היום שכבר עבר זמן התמיד ובא לידו עולת נדבה היה צריך להבעיר אש המערכה בשבילה[13] או שדבור זה מתייחס לעולת התמיד שמצוה שיהיו עצים ערוכים מכבר על האש[14] וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ אמר לשון רבים ונתנו, וערכו, כי בכל מצות הכהונה יאמר כן, בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה, וברב עם הדרת מלך אבל איננו עכוב, שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם:
(ח) וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ של העולה וְאֶת הַפָּדֶר החלבים שהם שומנים מסוימים בבהמה ושם אותו על הראש במקום בו נשחטה הבהמה לכסות את מקום השחיטה המלוכלך בדם והא דרך כבוד[15] עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ היא הקטרת הנתחים אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(ט) וְקִרְבּוֹ כלומר אברי העיכול הפנימיים[16] וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם זה נעשה לפני העריכה אחרי הפשטה וניתוח וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל לרבות עצמות וגידים קרניים וטלפים וצמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התישים בזמן שהם מחוברים[17] הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיקֹוָק: ס
(י) וְאִם מִן הַצֹּאן התנדב את קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ וכל דינה כדין עולת בקר, לכך קצר בה ולא הזכיר בה "וסמך" "ונרצה", והוסיף בה (פסוק יא) "צפונה לפני ה"' ללמד על "לפני ה"' דבן בקר שהוא בצפון, וכתיב כאן (פסוק יב) "וערך הכהן" ללמד שדי בכהן אחד[18]:
(יא) וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ צד הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(יב) וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:
(יג) וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: פ
(יד) וְאִם מִן הָעוֹף התנדב עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים גדולים דוקא אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה קטנים דוקא אֶת קָרְבָּנוֹ:
(טו) וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ הקרבה זו היא העלאה, שמעלה אותו למזבח כדי למולקו וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ חותך את מפרקתו של העוף בצפורן הכהן וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ כלומר מועך וכאילו סוחט את דם הגוף והראש עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ בקרן דרומית מערבית:
(טז) וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ הזפק יחד עם הושק הקורקבן והמעי הדק בְּנֹצָתָהּ עם העור והנוצה שמול הזפק וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ הוא כינוי לכבש שנמצא סמוך – אצל המזבח קֵדְמָה בצד מזרח מימין הכבשאֶל מְקוֹם שזורקים את הַדָּשֶׁן כלומר האפר שנשאר מהקרבנות:
(יז) וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו כלומר במקום כנפיו - בגבו לֹא יַבְדִּיל כלומר לא יחצה אותו לשניים אלא רק יפתח אותו מגבו וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: ס
נביא
יחזקאל פרק א
א. וַיְהִי בִּשְׁלשִׁים שָׁנָה - מהיובל האחרון בָּרְבִיעִי - בחדש הרביעי (חדש תמוז) בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ - בה' בחודש וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר - הנביא אומר, שהוא היה בגלות ליד נהר כבר (ששם ליד המים הוא יכול להתנבא למרות שזה חו"ל כיון שזה מקום טהור, או בגלל שהתחיל כבר להתנבא בא"י לכן יכול להמשיך בחו"ל) נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים - משל למראה הנבואה, שראה דברים מחוץ לטבע, מראות אלקים.
ב. בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ – הרביעי הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין – שנת ה – 30 ליובל האחרון, היא השנה החמישית, לגלות שגלה יחזקאל עם הגולים בזמן יהויכין.
ג. הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר- היה ליד נהר כבר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד ה'- היתה עליו רוח הנבואה מן ה' (וכן בכל הספר).
ד. וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן - במראה הנבואה, ראה רוח סערה חזקה מאד באה מהצפון. עָנָן גָּדוֹל - הרוח הביאה ענן גדול. וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת - ואש דולקת. וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב - ומסביב לאש היה "נגה", הוא מראה הזהר והאור שהאש מפיצה. וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ - בתוך האש היה כעין החשמל, הוא האש הבהירה או הכחולה שסביב לפתילה. לכל נר יש ג' חלקים, הצמוד לפתילה הבהיר ביותר - הוא חשמל, סביבו - האדום או הצהוב - הוא אש, ומסביבו - הוא הנגה.
ה. וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה - בתוך הענן והאש היו דמויות של ארבע חיות שמראיהן כגוף אדם.
ו. וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת - לכל חיה ארבע פנים שצורתם כתובה בהמשך (פסוק י'). וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם - לכל חיה ארבע כנפים (לא כרש"י).
ז. וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל - מחלק אחד ולא מכמה פרקים. וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל - הרגלים וכף הרגל שהיתה כרגל עגל היו נוצצים כנחשת ממורקת.
ח. וִידֵי אָדָם מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם - ארבע ידים מתחת לארבע כנפים. עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם - לארבעת צדדיהם. וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם - לכל אחת מהארבע חיות יש 4 פנים ו4 כנפיים.
ט. חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם - שתי כנפים היו מחוברות אחת לשניה כלפי הפנים, וכך היו מכסות את הפנים. לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן אִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ - הפנים לא צריכות להסתובב בלכתן כי לכל צד יש פנים.
י. וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן - לצד קידמת הפנים היו פני אדם ולצד ימין פני אריה ולצד שמאל פני שור. וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן - מצד אחורי של פני האדם היה פני נשר וכך היה לכל הארבע חיות.
יא. וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה - גם הפנים וגם הכנפים היו מחוברות לגוף ופרודות מלמעלה. לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ - שתי כנפיים מחוברות אשה אל אחותה. וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת - ושתי כנפיים מכסות את הגוף. אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה - הגוף נקרא גויה.
יב. וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן - החיות הולכות כפי שהרוח מוליכה אותם.
יג. וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ - וראה את החיות כמראה גחלי אש. בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים - שבוער כמו לפידים. הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת - ואש זו (כמראה הלפידים) הולכת בין החיות. וְנֹגַהּ לָאֵשׁ - וגם לאש זו היה נגה. וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק - ויוצאים ממנה ברקים.
יד. וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק - כמו לשונות אש שיוצאות מן הכבשן ומיד חוזרות כך החיות רצוא ושוב.
כתובים
נחמיה פרק יג
וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם בעיר הקודש: (יז) וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי שרי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (יח) הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת: פ (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ נטו הצללים של ערב שבת ב- שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת נסגרו הדלתות בפקודת נחמיה וָאֹמְרָה והוא צווה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי משמר עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (כ) וַיָּלִינוּ מלשון לינה הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם כדי שיבואו בני ישראל לפתוח להם השערים ולקנות ממרכולתם: (כא) וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם התרה בהם נחמיה ואמר להם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ תוסיפו לנהוג כך יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם להעניש אתכם ו- מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת לירושלים: ס (כב) וָאֹמְרָה ועוד צווה נחמיה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים מלפני כניסת השבת כדי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגם כאן התפלל נחמיה ואמר גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ: פ (כג) גַּם בַּיָּמִים הָהֵם רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים בבתיהם אשדודיות אַשְׁדֳּדִיּוֹתעמוניות עַמֳּנִיּוֹת מוֹאֲבִיּוֹת: (כד) וּבְנֵיהֶם וחלק גדול מבניהם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם של אימותיהם: (כה) וָאָרִיב עִמָּם במשפט וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים היו שהחרים נחמיה אותם נידה אותם והיו שחייבים מלקות כי עברו על מצוות לא תעשה והיו שייסר אותם ב-וָאֶמְרְטֵם מריטת השער כדי להודיע שיש לדיין לענוש לפי שעה יותר מהשיער שיתחייב מצד התורה וכדי לחזקם מעכשיו ולהבא הוסיף וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם: (כו) הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת: (כז) וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת: (כח) וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי גם כי לא רצה לגרש אשתו העכו"ם וגם כדי שלא יהא סנבלט הצורר רגיל לבוא לירושלים אל חתנו ויראה את העיר ואת מוצאיה: (כט)התפלל נחמיה שה' יעניש את הכהנים והלווים שגאלו והמאיסו את הכהונה כשנשאו נשים נכריות זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם: (ל) וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ: (לא) וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת נחמיה קבע סדרים וזמנים להכנת עצים למערכת המזבח וְלַבִּכּוּרִים זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה:
תם ונשלם
חסלת ספר נחמיה
צדקתו תעמוד לנו ברה
זכרה לנו אלוקינו לטובה
וחיש לנו מהרה ישועה
בבנין בית הבחירה
בשמירת שבת הקדושה
בביאת גואל צדקך
משנת ההלכה
מלאכת השוחט
א. השוחט, אב מלאכה וחייב עליו. ולאו דוקא שוחט, אלא הנוטל נשמה מכל מיני בהמה חיה ועוף ודג ושרץ ורמשים שהן פרין ורבין או המתהוין מן העפר כמו הפרעושים, בין בשחיטה או בהכאה או בחניקה, בכל אופן שממית הבעל חי אע"ג שלא יצא ממנו דם חייב משום נטילת נשמה. (רמב"ם הל' שבת פי"א ה"א חיי אדם כלל לא סעי' א)
ב. כבר נתבאר בפתיחה למלאכות שבת שיש אומרים שאין איסור מן התורה אלא במלאכה הצריכה לגופה דהיינו שצריך לגוף הדבר שהמלאכה נעשית בו וכך נהגינן להלכה לפיכך הנוטל נשמה אינו חייב אלא אם כן צריך לגוף החי שהנשמה ניטלה ממנו או לעורו או שצריך להנשמה שניטלה ממנו דהיינו לדם היוצא ממנו ליתנו לפני כלבו או שחובל באדם שהוא אויבו וחפץ הוא בדם היוצא ממנו שיראה נקמה באויביו (עיין חושן משפט סי' תכ"ד) אבל ההורג נחש בשביל שלא יזיקנו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאינו צריך לא לגוף הנחש ולא לדמו ואינו הורגו אלא כדי להנצל מהזיקו. אבל לכו"ע אסור מדרבנן (שו"ע הרב סי' שטס סעי' טז)
ג. ולכן אסור להרוג שממית (עכביש), ואע"פ שאומרים שסכנה לאכול המאכל אם הוא נופל לתוכו, מ"מ כיון שלא ברי הזיקא[19], שיוכל לכסות המאכלים אסור להורגו. וכ"ש דאסור להרוג שאר שקצים ורמשים או תולעים שנמצאים בפירות (חיי אדם שם)
ד. וכן אסור להמית בעל חי אפילו במקום צער בעלי חיים כגון כלב שנדרס ונובח מכאב אסור להמית אותו בשום אופן בין ע"י זריקה ובין בחניקה שאין מתירים איסור דאורייתא[20] או מלאכה דרבנן משום צער בעלי חיים[21] (מ"ב סי' שלב ס"ק ו)
[1] רבינו בחיי
[2] רשב"ם
[3] רמב"ן
[4] אבע"ז
[5] חזקוני
[6] רשב"ם
[7] רמב"ן
[8] רש"י
[9] רש"י
[10] רשב"ם
[11] רש"י
[12] רמב"ן
[13] מלבי"ם
[14] העמק דבר
[15] רש"י, רמב"ן
[16] ת"י
[17] חזקוני
[18] רמב"ן
[19] משמע לכאורה דאפילו לדורסה לפי תומו במתכוין כשהיא מונחת על הארץ אסור ובפמ"ג משמע דשרי לדידן לפי תומו מלבד לפי דעת הרמב"ם (שסובר שמלאכה שאצל"ג הוי דאורייתא) ולא ידעתי מנין לו: (ביאור הלכה סימן שטז סעי' י ד"ה ואפילו במתכוין)
[21] אבל ע"י גוי מותר (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה