מקרא
ויקרא פרק ד
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת יְקֹוָק מצות לא תעשה שאם הזיד בה חייב עליה כרת[1] אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה:
(ג) עתה מפרט סוגי החוטאים שכל אחד מהם מביא סוג חטאת אחר אִם הַכֹּהֵן הגדול הַמָּשִׁיחַ שנמשח בשמן המשחה יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם להאשים את העם שהורה והתיר להם דבר האסור ומצינו שמוטל עליהם להורות כדכתיב יורו משפטיך ליעקב או שהורה לעצמו אבל אם חטא ללא הוראה אלא ששכח שחלב או דם אסורים אינו מביא קרבן כלל וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא כלומר אם חטא וסמך על הוראתו בשוגג מקריב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיקֹוָק לְחַטָּאת אבל אם לא חטא אלא אחרים חטאו על סמך הוראתו אינו מביא קרבן ובזה שונה הוא מבית דין שהורו[2]:
(ד) וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְקֹוָק בצפון המזבח וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ה) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ בכלי שרת מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לתוך ההיכל:
(ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן הגדול בעצמו[3] אֶת אֶצְבָּעוֹ הימנית בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק כנגד בדי הארון שבלטו בפרוכת במקצת אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ פרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדשי הקדשים[4]:
(ז) וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל שירי דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מערבי של מִזְבַּח הָעֹלָה שהיו שם נקבים שלתוכם יורד הדם אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח) וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:
(ט) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה:
(י) כַּאֲשֶׁר יוּרַם כמו שבואר שצריך להרים חלבים אלו מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה המזבח החיצון:
(יא) וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל עם רֹאשׁוֹ וְעַל עם כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ ישרוף כלומר שמנתח את הפר ללא הפשטת עורו אחר שמוציאו ושורפו אבל מוציאו שלם[5]:
(יב) וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר שלם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר לפי שיש מחוץ לעיר מקום מוכן לטומאה להשליך אבנים מנוגעות בצרעת ולבית הקברות הוצרך לומר מחוץ למחנה זה שהוא חוץ לעיר שיהא המקום טהור[6] אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן האפר מקום ששופכין בו הדשן המסולק מן המזבח. ואחר שניתחו לנתחיו אז וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף: פ
(יג) וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וזה אינו שייך שכולם ישגו אלא אם - וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל כלומר הסנהדרין שהם בית דין הגדול שהם עיני העדה ושגגו והורו הוראה בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאתוְעָשׂוּ שבט אחד מישראל והאו רוב עם ישראל או שבעה שבטים אפילו הם המיעוט על פי הוראתם אפילו אם הסנהדרין עצמם לא עשו אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ולא כל המצוה שהורו לבטל מקצת האיסור ולקיים מקצתו למשל שאמרו שחלב אסור אבל חלב שעל המעי הדק מותר אבל אם עקרו לגמרי את כל המצוה כגון שאמרו שאין איסור חלב כלל אין חייבים קרבן[7] יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ:
(יד) וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ כלומר נודע שבית דין טעו, כל יחיד ויחיד פטור מחטאת כיון שעשו על פי בית דין אבל - וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל כלומר כל שבט ושבט פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד:
(טו) וְסָמְכוּ שלושה מ -[8] זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְקֹוָק בצפון:
(טז) וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר בכלי שרת אֶל אֹהֶל מוֹעֵד:
(יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת:
(יח) וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(יט) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ כהרמת חלב זבח השלמים ופר כהן משיח[9] וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה:
(כ) וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת של הכהן המשיח[10] כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם:
(כא) וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא: פ
(כב) כ -[11] אֲשֶׁר נָשִׂיא מלך ישראל יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם :
(כג) אוֹ כלומר אם הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ יש מפרשים שבא לרבות אם אחרים הודיעוהו את חטאתו[12] וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים:
(כד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה בצפון לִפְנֵי יְקֹוָק חַטָּאת הוּא:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת שקיבל בכלי שרת מגוף הבהמה בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה היה עולה על הסובב הנמצא באמצע גובה המזבח ובא לקרן דרומית מזרחית ונותן הדם על חוד הזוית מבחוץ ואח"כ הולך לקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ונותן על קרנותיהם כנ"ל וְאֶת שאריות דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הדרומי של מִזְבַּח הָעֹלָה:
(כו) וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ: פ
נביא
יחזקאל פרק ג
ו. לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן - לא לכל העמים שיש להם שפות שונות אני שולח אותך. אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם - שאתה לא מבין את שפתם. אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ- אילו הייתי שולח אותך לגויים היו שומעים (למרות שאינם מבינים את דבריך)
ז. וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי - לא ירצו לשמוע. כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה - מעיזים פנים ולב חזק לא לשמוע לקול ה'.
ח. הִנֵּה נָתַתִּי אֶת פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם- תוכל לעמוד בעֹז מולם שתהיה יותר חזק מהם.
ט. כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ לֹא תִירָא אוֹתָם וְלֹא תֵחַת מִפְּנֵיהֶם כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - כמו סוג ברזל, שחזק יותר מסלע כך תהיה אתה חזק מהם.
י. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ קַח בִּלְבָבְךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמָע
יא. וְלֵךְ בֹּא אֶל הַגּוֹלָה אֶל בְּנֵי עַמֶּךָ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ- אל בני הגולה, בני ישראל שבגלות ליד נהר כבר.
יב. וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ - רוח הרימה אותי ושמעתי קול אומר ברוך כבוד ה' ממקומו.
יג. וְקוֹל כַּנְפֵי הַחַיּוֹת מַשִּׁיקוֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ - במעופם הכנפים דופקות אחת על חברתה ועושות רעש.
וְקוֹל הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם וְקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל - האופנים מרעישים לעומת הכנפיים ונשמע רעש גדול.
יד. וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתִּקָּחֵנִי וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ה' עָלַי חָזָקָה - הייתי עצוב שאני צריך להוכיח את בנ"י.
טו. וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם - מקום ששמו תל אביב ליד נהר כבר. וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם - שותק, שבמשך שבעה ימים לא אמר להם כלום.
טז. וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
יז. בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי - כמו הצופה במלחמה שמזהיר מסכנות כך הנביא מזהיר את בנ"י.
יח. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיֹּתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ- כשה' אומר שהרשע ימות ברשעו ואתה הנביא לא מזהיר אותו, אבקש את דמו מידך שיכלת להוכיחו ולא הוכחת.
יט. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע וְלֹא שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה הוּא בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ - אם תוכיח אותו ולא ישוב מדרכו וימות ברשעו אתה נצלת.
כ. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת - שיעשה שקר, חטא, וימות בעונו. וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ - לא יזכרו את זכויותיו וימות בעונו כי לא הזהרתו דמו מידך אבקש.
כתובים
אסתר פרק ב
(ח) וַיְהִי בְּהִשָּׁמַע דְּבַר הַמֶּלֶךְ הסתיר מרדכי את אסתר ועבור הפקידים לחפש נערות יפות שמעו שיש אחת יפת תואר יותר מכולם וחיפשו את אסתר ולא מצאו והמלך בשמעו נתן דת וגזר גזירה וְדָתוֹ היתה שכל בתולה שתסתתר מפני פקידי המלך את דתה להמית הוציא מרדכי את אסתר ממחבואה וּבְהִקָּבֵץ נְעָרוֹת רַבּוֹת אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל יַד הֵגָי וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר בעל כרחה אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים:
(ט) וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו כשהגי ראה אותה בפעם הראשונה כשבאה לבית הנשים נשאה חן בעיניו והחן הזה נשאר עליה בעיניו כאילו שנשאה אותו איתה עליה וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ חלקים כמו מנות לָתֵת לָהּ שהיה מזדרז וממהר אצלה יותר מכולן וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ לשרתה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ כדי למנות את ימי השבוע שכל יום נערה אחרת היתה משמשת לפניה "חולתא" ביום א', "רקיע" ביום ב', "גננת" ביום ג', "אורה" ביום ד', "רחשנית" ביום ה', "חורפית" ביום ו', "מנוחה" ביום שבת וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב שהאכילה מאכלים כשרים וי"א שהאכילה זרעונים כי לא אכלה טריפות בֵּית הַנָּשִׁים:
(י) לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד כדי שיחשבו שהיא ממשפחה בזויה ואז ישלחו אותה כי אם ידעו שהיא ממשפחת שאול אז היו מחזיקים בה:
(יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר האם היא צריכה לרופאים ולבטל כישופים שהטילו עליה הנערות האחרות לבטל את יפיה וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ האם נלקחה למלך כי היה מתפלא איך יכול להיות שצדקת זו תינשא לערל, אלא שעתיד דבר גדול שיארע לעם ישראל והיה ממתין לראות מה יעשה:
(יב) וּבְהַגִּיעַ תֹּר זמן נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר בושם מיוחד שי"א שמכינים אותו מצמח כמו שנאמר בשיר השירים "אריתי מורי עם בשמי" וי"א שהוא נוזל היוצא מגרון הצבי וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים:
(יג) וּבָזֶה וכדי שלא תהיה חלשה בגלל מחשבתה בדרך הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ לָבוֹא עִמָּהּ היינו כל מיני שחוק וכלי זמר מִבֵּית הַנָּשִׁים עַד בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(יד) בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים ה- שֵׁנִי אֶל יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים כי לאחר שנבעלה למלך אין זה כבוד שאחר יבעלנה ולכן היא תהיה מהפילגשים ורק אם לא ימצא המלך טובה הימנה אז ימליכנה ולכן לֹא תָבוֹא עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי אִם חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם:
(טו) וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל דֹּד מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לְבַת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לֹא בִקְשָׁה דָּבָר וזהו סימן ואות לשכלה וזה הגביר את מציאת החן בעיני הממונים עליה שהייתה מצטנעת ולא מבקשת כלום כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ שנדמתה לכל אחד כאילו היא מהאומה שלו והיה אומר זו משלנו:
(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי זהו עונת הצינה שהגופות נהנים אחד מהשני והקב"ה זימן את זה כדי לחבבה הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ:
(יז) וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים הבתולות והבעולות וַתִּשָּׂא חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל הַבְּתוּלֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי:
(יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו לא גדול בכמות הימים אלא בערכו בעיני המלך מכיון שהיה - אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת לכבודה עָשָׂה מכיון שלא ידע מאיזה אומה היא עשה לכל המדינות וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת אחשורוש שלח מתנות לכולם כדי לפתות אותה לספר מי העם שלה כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
(יט) וּבְהִקָּבֵץ בְּתוּלוֹת שֵׁנִית עשה זאת המלך כדי לגרום לאסתר לקנאות שתחשוב שרוצה הוא אחרת ואז תגלה לו מאיזה אומה היא וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ המלך מינהו להיות יושב בשער המלך בהמלצת אסתר כלומר ביועץ היהודי של המלך ואמרה למלך שכל המלכים לפניו היה להם כן כדניאל וכו':
(כ) אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ לא למלך ולא לסריסים שהעמיד עבורה כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה לשמור שבת ומועדים ותזהר בימי נדותה אפילו שנבעל לגוי ותזהר בכשרות ובשאר מצוות כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה מלשון אוֹמֵן אִתּוֹ: ס
כא) בַּיָּמִים הָהֵם לילות חורף הארוכים היה המלך אשורוש מרבה בתשמיש ומתוך כך היה צמא ומבקש מסריסיו מים לשתות בכל שעה וּמָרְדֳּכַי שידע שבעים לשון כנדרש מיושבי הסנהדרין יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ ודיברו ביניהם בלשון טרסית שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף החצר הפנימית ואמרו האחד לחבירו מיום שבאה אסתר לא ראינו שינה בענינו ואמר האחד לחבירו בוא ונטיל רעל בכוסו של המלך וענה לו חבירו הלא משמרתך חצי יום ומשמרתי החצי השני והשגת הרעל תארך יום שלם א"כ לא ספיק ענה לו חבירו א"כ אשמור משמרתך ומשמרתי וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד ע"י השקייתו בסם המות בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ:
(כב) וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי שהיה מהסנהדרין והבין 70 לשון שמע את מזימתם ולא רצה שימות אחשורוש שלא יאמרו שמת בגלל שנשא את אסתר וכן שלא יאמרו עתה שיושב מרדכי בשער המלך מת המלך וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:
(כג) וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר שלא נמצאו במשמרתם וַיִּמָּצֵא בדק המלך את כוס המים וגילה שהיה בו רעל וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ בנפרד וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לזכור לטובה את מעשה מרדכי: פ
משנת ההלכה
מלאכת השוחט
א. המוצץ דם בפיו מן החבורה חייב ולכן אסור למצוץ דם שבין השיניים[13] (מ"ב שם)
ב. המקיז דם[14] לאדם לרפואה כשאין בו סכנה או בבהמה חייב לכו"ע[15]. (מ"ב שם)
ג. י"א שהוצאת השן הוא מלאכה דאורייתא דהוא בכלל חובל לרפואה (מג"א ופמ"ג סי' שכח ס"ק ג) וי"א[16] דהוצאת השן רק איסור יש בו ולא חיוב חטאת (מ"ב שט"ז ס"ק ל בשם המאמר מרדכי ובאה"ל שכח סעי' ג ד"ה ומצטער)
ד. ולפיכך מי שחושש בשיניו ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז[17] אף שאינו נופל למשכב אומר[18] לא"י[19] להוציאו[20] אם אין לו תרופה להרגעת הכאב (רמ"א שכח סעי' ג)
ה. שן שפירשה רובה וע"י הוצאתה לא ייצא דם מותר במקום צער להוציאה בידו (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' לט)
ו. מותר לבעול בתולה בשבת אע"ג דעושה חבורה, דדם בתולים הוא מיפקד פקיד כאילו מונח בכלי (חיי אדם כלל לא סעי' ד)
[1] רש"י
[2] ערוה"ש העתיד שגגות רכט
[3] אבע"ז
[4] רש"י
[5] חזקוני
[6] רש"י
[7] ערוה"ש העתיד שגגות רכה
[8] רמב"ם מעשה הקרבנות ג , י. ובת"י כתב כאן ששתים עשרה זקנים הממונים על שתים עשרה השבטים הם אלו שסומכים
[9] רש"י
[10] ת"י רש"י
[11] רמב"ן
[12] רשב"ם
[13] שאם אינו בין השיניים אם הוא דם שיצא לחוץ אסןר אף בחול יו"ד סי' סו סעי' י ועיי"ש בדרכי תשובה ס"ק סח
[14] ונראה דמה שחייב לכו"ע היינו שהוא בכלל מתקן אף להראב"ד וגם דהוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך להתרפאות ע"י חבלה זו היינו לשיטת רוב הפוסקים דחיוב חובל הוא מפני נטילת נשמה וע"כ לא איכפת לן במה שדם החבלה ניתז לארץ ויוצא לאיבוד וכמו שחייב בשוחט משום נטילת נשמה לכו"ע אף שהדם יוצא לאיבוד משום שעיקר כונתו לשחטה בצואר וזו המלאכה צריך לה לגופה משא"כ לדעת הרמב"ם דחיוב חובל אינו משום נטילת נשמה רק משום מפרק הדם ממקומו וחשיב כדש א"כ בעניננו הוא בכלל מלאכה שאין צריך לגופה כיון שאין צריך להדם וכעין מה שכתוב בסימן ש"ל ס"ח לענין חלב המצער להאשה שמותרת להוציא בידיה החלב על הארץ מטעם שהוא מלאכה שאין צריך לגופה ששם איסורה לחלוב בתוך כלי הוא ג"כ משום מפרק שהיא תולדה דדש כדאיתא בכתובות ס'. (אמנם לרמב"ם שמחייב משום מלאכה שאצ"ל יהיה חייב) ודע עוד דלכאורה לפי מה דפסק המחבר בסי' שטז דהצד שלא לצורך פטור א"כ ע"כ דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור א"כ אמאי מחייב בחובל הא הוי מלאכה שאצ"ל ואפשר דס"ל להמחבר דסתם חבלה הוי מלאכה הצריכה לגופה וכמש"כ המג"א סי' רעח ס"ק א. א"נ כיון דמיירי המחבר בשצריך לדם החבלה לאיזה ענין כי היכי דלא להוי בכלל מקלקל וכמש"כ במ"ב א"כ הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה עיין בתו' שבת ק"ו ד"ה בחובל עי"ש וכ"ש ליש מן הפוסקים והוא המאירי שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש בודאי הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה לסברתו (בה"ל שם ד"ה והחובל)
[15] דהוא בכלל מתקן וגם הוא מלאכה הצריכה לגופה דהא רוצה עתה בחבלה זו כדי להתרפאות
[16] דחבלת הדם הנעשה עי"ז א"צ לגופה (מ"ב שם)
[17] ואם יש חשש סכנה בגלל השן כיון שאינה רפואה בדוקה בהוצאת השן לכאורה אסור ע"י ישראל אך יותר נראה שאם רופא מומחה חושב שזהו ספק הצלה מותר וצ"ע (שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' ע)
[18] ומ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה והוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר] ואדרבה לפעמים יש חשש סכנתא עי"ז (מ"ב שם ס"ק י יב) והוא דעת המ"א כאן ס"ק ג ובשו"ע של הגר"ז מצדד שאפשר שיהא מותר ע"י א"י אף בלא חלה כל גופו עי"ז ולענ"ד ג"כ יש לעיין במה שכתב המ"א דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ור"ל דבזה חייב אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא הא הוא אינו מכוין רק להוציא השן והדם ממילא קאתי ואף דהוי פ"ר הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה ואין איסורו אלא מדרבנן והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א בסימן של"א ס"י אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה ואף דע"י ישראל בודאי יש ליזהר בזה עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו (בה"ל שם ד"ה ומצטער)
[19] ולפי"ז הזרקת מורפיום שאינה באה אלא להקל על מכאובי החולה אפילו בחולה שיש בו סכנה יהיה אסור להזריק ע"י ישראל כיון שאינה רפואה ידועה וכהוצאת השן בשבת וע"י עכו"ם יהיה מותר רק בחלה כל גופו (דהא שמתיר הבה"ל בשן בלא חלה כל גופו הוא משום שאינו חובל דאורייתא אבל זריקה שהיא מלאכה דאורייתא כדלקמן יהיה אסור אמנם אם הרופאים אומרים שהכאבים וחוסר הנוחות עלולים להוסיף בסיכון לחולה מותר להזריק בחולה מסוכן (שמירת שבת כהלכתה פל"ב הע' קנ)
[20] ואע"ג שהוא פותח פיו וממציא את שינו להוציאו קי"ל דמסייע אין בו ממש ובט"ז מאריך בענין זה ודעתו להחמיר אבל הרבה אחרונים דעתם כהשו"ע (מ"ב שם ס"ק יא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה