מקרא
(יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ:
(יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם:
(יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי:
(יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת:
(טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם שעשה יציקה ומשיחה על ראש של בניו טרם לבשו המגבעות ונמצא שלבשו רק הכתונות והמכנסים[1] כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה משיחה זו של היום השמיני לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם שיבואו אחריהם אבל משיחת שבעה ימים קודם לכן לא היתה אלא לקדש את עצמם[2]:
(טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה: ס
(יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:
(יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה מסדר בזה העשייה סדר כל ההקמה, ואינו מזכיר משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, אע"פ שהם מוזכרים בצואה, והטעם לפי שזו הפרשה מספרת מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר, שהיה מקימו בכל יום, ואז לא היה מושח אותן עד שסיים כל ההקמה ביום שמיני, ונצטוה בהם פעם שנית "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת צו (ח, ב)[3] אֶת הַמִּשְׁכָּן עשר היריעות מעשה חושב שנקראו משכן הוקמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם ז"ל, ועל זה הסדר נעשה והובא אל משה. כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין והם האדנים והקרשים והבריחים והעמודים והאהל, היו להעמיד המשכן ולכסותו[4] וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו ואח"כ[5] וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו:
(יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל יריעות העזים עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עורות אילים ותחשים[6] עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(כ) וַיִּקַּח מארון עץ שהיו שם בתוך אהל משה והביא אותם אל המשכן[7] וַיִּתֵּן אֶתלוחות[8] הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה:
(כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס
(כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ צדהַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה בחצי הצפוני מִחוּץ לַפָּרֹכֶת:
(כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁהכל זה אחרי שמשך את המשכן וכליו בשמן המשחה כי המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה[9]: ס
נביא
הקדמה לספר יחזקאל
נבואת הנחמה של יחזקאל על נהר כבר
נבוכדנצר מלך בבל עלה על ירושלם ויהויכין מלך יהודה יצא אליו הוא ואמו עבדיו וסריסיו, ונבוכדנצר הגלה אותו ואת כל השרים וגבורי החיל עשרה אלפים גולה והחרש והמסגר והוליכם בבלה והלך ביניהם יחזקאל, ולפי שיהויכין שמע לדברי ירמיהו שניבא שיעבדו את מלך בבל ולכן יצא אליו והוא לא חמל עליהם ונשאר שאר העם בשלוה בירושלם.
וכשמלך בתוכה צדקיהו, היה יהויכין וכל הגולים אתו עצבים ודואגים ומתחרטים מאד מאשר יצאו אל מלך בבל ונשתעבדו אליו, ומפני זה באה הנבואה ליחזקאל שם על נהר כבר בתוך הגולה כדי לנחם את הגולים האבלים ההמה והודיעו השם שעוד ידו נטויה על ירושלם ושבמהרה תחרב ותשומם,
ולכן ראה יחזקאל בתחילת המראה רוח סערה באה מן הצפון לרמוז שמצפון תפתח הרעה וישוב מלך בבל להשחית את ירושלם, וראה אש מתלקחת לפי שבית השם ובית המלך וכל בתי השרים של ירושלם ישרפו באש, וראה חשמל מתוך האש להגיד שכולו יהיה בגזרת השם יתברך הנרמז בחשמל כי באש השם נשפט, וראה הארבע חיות לרמוז ארבעה שרים עליונים שיהיו מושלים ומשפיעים על ארבעה מלכיות שיהיו בעולם מושלים בכפה שהם שר מלכות בבל ושר מלכות פרס ושר מלכות יון ושר מלכות רומי שיהיו כולם צרים לישראל, ואמר דמות אדם להנה להודיע שהשרים ההם היו בעלי שכל ולכן דמה אותם בבני אדם, וראה החיות חוברות אשה אל אחותה להגיד שאותם השרים יעלו במעלה וממשלה זה אח"ז מבלי הפסק, ואמר איש אל עבר פניו ילכו להגיד שכל אחד מהם היה הולך כפי כוונתו בלתי מסכים אל האחר
והיה פני אריה אל הימין לרמוז לשר בבל ולכן נקרא נבוכדנצר אריה שנאמר עלה אריה מסבכו כי היה טורף ומעול וחומס כאריה. ופני אדם היה רמז לשר מלכי פרס כי הם לא הרעו לישראל בממשלתם הלא תראה שהם השיבו את ישראל על אדמתם ונתנו רשות ועזר רב לבנות את בית השם והחזירו להם הכלים המקודשים אשר הגלה נבוכד נצר מבית ה' וכמו שכתב יוסף בן גוריון ששעבוד מלכי פרס לישראל היתה עבוד' מתוקה, ומפני זה ראה הנביא שרי שאר האומות בצורת בעלי חיים טורפים אכזריים ושר פרס כפני אדם רחום וחנון. ופני שור אמר על מלכות יון לפי שאלכסנדרוס מוקדון ראשון בממשלתו בכפה היה משונה בצורתו ופניו כפני שור גם היה מנגח בקרניו כל מלכי האדמ' כשור. ופני נשר אמר על מלכות רומי וכן כל הקיסרים שהיו ברומי עד היום הזה מביאים צורת נשר מצוייר על הנס שלהם מצורף שהיה אומת רומי על אל אלקים ידבר נפלאות ומלין לצד עלאה ימלל כמו שניבא דניאל עליה, ולכן ראה יחזקאל את שר רומי כנשר יעוף השמים,
אבל שאר המלכיות לא שתו בשמים פיהם ולכן ראה אותם כצורת אריה ושור ואדם ההולכי' על הארץ, ואמר איש אל עבר פניו ילכו להגיד שכל אומה ואומה מאלה תתנהג במעשיה כפי פני השר שלה, כי היה בבל טורף וגוזל כאריה ופרס מלא רחמים כאדם וכך השאר איש אל עבר פניו וכפי הוראת פניו ילך במעשהו, וזכר בהם כנפים לפי שירדו מים עד ים ומנהר יעופו עד אפסי ארץ, ולפי שהיו השרים העליונים ההם מקבלים השפע מעילותיהם הגבוהים מהם לכן אמר שהיו כנפיהם פרודות מלמעלה, וזכר בהם ידים להורות על גבורתם, ורגלים לרמוז על קלות תנועתם לכבוש מלכיות, ולפי שהכל הוא בגזרת השם יתברך אמר אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו רוצה לומר הרצון האלקי, ואולי רצה ברוח הגאוה והרוח שיהיה באותם המלכיות שילכו ויעשו כפי העולה על רוחם לא לעבודת השם יתברך, ואמר שהיה מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים להגיד שכל ענינם ומשלתם תהיה על ידי כובד מלחמ' מכת חרב והרג ואבדן דם ואש בכל העולם שבהם יקנו הכבוד ומעלת הממשלה והוא אומרו ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק כי היה הכבוד הנמשל בנוגה נמשך אחרי אש הרעות והמלחמות ובהם יהיו מטילים אימה המפחדת כברק על כל הגוים
נבואתו של יחזקאל במשלים וחידות
והנה הרוח האלהי אשר חל על נביאנו היה לו סגולה נפלאה מיוחדת, שהיה מתלבש תמיד במשלים וחדות, עד שהוא עצמו התעורר ע"ז (סי' כ"א) על שאומרים עליו הלא ממשל משלים הוא, ולא לבד שדברי נבואותיו באו במשל, כי גם הוא עצמו היה למשל לנס ולמופת, ולא תמצא עוד נביא אשר צוהו ה' לעשות מעשים רבים בפועל, ובתוכם מעשים זרים ובמשך זמן ארוך, כאשר נצטוה נביאנו זה ויהי לפלא... ומעשיו ומקרהו משל אל מעשיהם ומקריהם.
כתובים
נחמיה פרק יב
פ (כז) וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת ובהודאות וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת: (כח) וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי הַמְשֹׁרְרִים וּמִן הַכִּכָּר סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמִן חַצְרֵי נְטֹפָתִי: (כט) וּמִבֵּית הַגִּלְגָּל וּמִשְּׂדוֹת גֶּבַע וְעַזְמָוֶת כִּי חֲצֵרִים בָּנוּ לָהֶם הַמְשֹׁרֲרִים סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם: (ל) וַיִּטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם קודם את עצמם ואח"כ וַיְטַהֲרוּ אֶת הָעָם וְאֶת הַשְּׁעָרִים וְאֶת הַחוֹמָה כדי שלא תהיה שום טומאה בעיר: (לא) וָאַעֲלֶה (נחמיה) אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה והעמיד שם שְׁתֵּי תוֹדֹת לחמי תודה גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת ללכת איתם מסביב לעיר עם בית דין והכהנים והשרים כדי לקדש את העיר והם התחילו בהליכתם לצד ימין מעל לחומה לשער האשפות: (לב) וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵיהֶם הוֹשַׁעְיָה וַחֲצִי שָׂרֵי יְהוּדָה: (לג) וַעֲזַרְיָה עֶזְרָא וּמְשֻׁלָּם: (לד) יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּשְׁמַעְיָה וְיִרְמְיָה: ס (לה) וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת זְכַרְיָה בֶן יוֹנָתָן בֶּן שְׁמַעְיָה בֶּן מַתַּנְיָה בֶּן מִיכָיָה בֶּן זַכּוּר בֶּן אָסָף: (לו) וְאֶחָיו שְׁמַעְיָה וַעֲזַרְאֵל מִלֲלַי גִּלֲלַי מָעַי נְתַנְאֵל וִיהוּדָה חֲנָנִי בִּכְלֵי שִׁיר של דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְעֶזְרָא הַסּוֹפֵר לִפְנֵיהֶם: (לז) וְעַל ומשער האשפות הלכו לכיוון שַׁעַר הָעַיִן וְנֶגְדָּם ומולם עָלוּ עַל מַעֲלוֹת עִיר דָּוִיד בַּמַּעֲלֶה לַחוֹמָה מֵעַל לְבֵית דָּוִיד וְעַד שַׁעַר הַמַּיִם שנמצא מִזְרָח: (לח) וְהַתּוֹדָה הַשֵּׁנִית הַהוֹלֶכֶת לְמוֹאל ממולם הלכו נושאי הלחם השני מלחמי התודה וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ וַחֲצִי הָעָם מֵעַל לְהַחוֹמָה מֵעַל לְמִגְדַּל הַתַּנּוּרִים וְעַד הַחוֹמָה הָרְחָבָה: (לט) וּמֵעַל לְשַׁעַר אֶפְרַיִם וְעַל שַׁעַר הַיְשָׁנָה וְעַל שַׁעַר הַדָּגִים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל וּמִגְדַּל הַמֵּאָה וְעַד שַׁעַר הַצֹּאן וְעָמְדוּ בְּשַׁעַר הַמַּטָּרָה: (מ) וַתַּעֲמֹדְנָה שְׁתֵּי הַתּוֹדֹת בְּבֵית הָאֱלֹהִים וַאֲנִי וַחֲצִי הַסְּגָנִים עִמִּי: (מא) וְהַכֹּהֲנִים אֶלְיָקִים מַעֲשֵׂיָה מִנְיָמִין מִיכָיָה אֶלְיוֹעֵינַי זְכַרְיָה חֲנַנְיָה בַּחֲצֹצְרוֹת: (מב) וּמַעֲשֵׂיָה וּשְׁמַעְיָה וְאֶלְעָזָר וְעֻזִּי וִיהוֹחָנָן וּמַלְכִּיָּה וְעֵילָם וָעָזֶר וַיַּשְׁמִיעוּ הַמְשֹׁרְרִים וְיִזְרַחְיָה הַפָּקִיד: (מג) וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק: (מד) וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא הופקדו אֲנָשִׁים עַל הַנְּשָׁכוֹת לשכות לָאוֹצָרוֹת לַתְּרוּמוֹת לָרֵאשִׁית לחלה וְלַמַּעַשְׂרוֹת לִכְנוֹס בָּהֶם לִשְׂדֵי הֶעָרִים מְנָאוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שהתורה צוותה לתת לכהנים וללויים כי שמחת יהודה על הכהנים והלווים העומדים על עבודתם: (מה) וַיִּשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת אֱלֹהֵיהֶם וּמִשְׁמֶרֶת הַטָּהֳרָה וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים כְּמִצְוַת דָּוִיד ו- שְׁלֹמֹה בְנוֹ: (מו) כִּי בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם ראש רָאשֵׁי הַמְשֹׁרְרִים הותקנו לשיר וְשִׁיר תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים: (מז) וְכָל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת מנות בשביל הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמַקְדִּשִׁים את המעשר לַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים אתתרומת המעשר לִבְנֵי אַהֲרֹן הכהנים: פ
משנת ההלכה
מלאכת צידה
א. צפרים הנמצאות בכלוב ודרכם לחזור לכלובם בערב אע"ג שאסור לצודם מדרבנן כיון שאין נוח לתפשם מ"מ במקום הפסד שחושש שיגנבו וכיו"ב או שחושש שיזיקו אחרים והוא סוגר הכלוב בפניהם מסיבה זו יש מקום להקל (מ"ב שם ס"ק נז)
ב. פרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל אפילו מדרבנן אפילו קנה אותם מחדש ועדיין לא הורגלו לבוא לביתו כי אין עשויין להשמט מתחת ידי אדם ומותר לתפוס אותן ולסגור אותן במקום צר מ"ב שם ס"ק נט)
ג. כל בהמה חיה ועוף אע"פ שכל מינן בני תרבות וגם הם היו בני תרבות וגדלו בין אנשים, מ"מ אם מרדו וברחו ואינן חוזרין לבית בערב אלא לנין בשדה שלנין על המים ואינן חוזרין לבתיהם, ואפילו סוס ופרה שמרדו ותרנגולים שמרדו, הצדן בשבת, חייב. ולכן אם קנה תרנגולת מחדש ואינה רגילה כלל בביתו, ואם תצא לא תחזור עוד לבית אלא תנקר באשפה, הצדה חייב. ואם יצאה מן הבית, אסור לצודה אפי' ע"י נכרי. ואם אינן באין לכלובן אפי' הם בבית ונפתח הדלת, אסור לסגרו אע"ג שכבר הוא ניצוד, שייך בו צידה, (חיי אדם שם סעי' ג)
ד. לפיכך הבא לפתוח כלוב או לול שיש בהם בע"ח שיש בהם צידה חזהר למלאות כל חלל הפתח בגופו מיד בפתיחת הדלת באופן שאינם יכולים לברוח ואז לא יהיה איסור בסגירת הדלת וטוב יעשה אם יתקין שני דלתות באופן שכאשר יפתח החיצונה תשאר הפנימית סגורה ולא יפתח הפנימית עד שיסגור החיצונה (קצוה"ש סי' כא בבדה"ש ס"ק יא שמירת שבת כהלכתה פכ"ז סעי' לז)
ה. בעל חי ביתי כגון פרה וכיו"ב שברח ויש חשש שיאבד מותר להבריחו לשטח מגודר ובלבד שיבריח אותו למקום שעדיין מחוסר צידה שאינו יכול לתפוס אותם בשחיה אחת וצריך שישאיר פתח פתוח שדרכו יוכלו לצאת (שמירת שבת כהלכתה פכ"ז סעי' מ)
ו. עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד, כיון שיש מין עכברים שמשתמשין בעורן, ולכן אע"ג שבמדינתנו אין משתמשין בעורן, אם צדם לצורך חייב, ולפיכך אסור להעמיד מלכודת[10] שיצודו בה העכברים, או נייר דביק שידבקו בו הזבובים[11] אע"ג שאינו צדם לצורך אלא כדי שלא יפריעו כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואסור מדרבנן[12] (חיי אדם שם סעי' ז ומ"ב ס"ק יח)
[1] משך חכמה
[2] העמק דבר
[3] רמב"ן
[4] ספורנו
[5] העמק דבר
[6] מלבי"ם
[7] רמב"ן
[8] רש"י
[9] רמב"ן
[10] ובפריסת מצודה אפילו אם ודאי שיבוא העל חי וילכד בה בשבת אינו חייב דאינו אלא גרמא בעלמא אבל אם בשעת פרישתו נכנסה החיה לתוכה חייב ולפיכך אסור לפרוש מצודה בשבת כיון שיש לחשוש שיכנס החי לתוכה בשעת פרישתו כן משמע מתוס' שבת יז ע"ב ד"ה אין פורסין וברשב"א שם וכ"כ במג"א סי' שטז ס"ק ט ולפ"ז אם בשעת פריסתו ודאי שלא ילכד בה הבע"ח (כגון שפורס מצודה לעכברים בחדר מסוים וסוגר הדלת בפניהם ואח"כ פותח) יהיה מותר ועיין פנ"י על התוס' שם ועיין שפ"א שם שהקשה "איני יודע מנ"ל לרבותינו בעלי התוס' בפשיטות דאם אינו נכנס לתוכה מיד פטור דפשט התוספתא משמע דבכל גווני חייב זולת אם לא יכנס כלל שום חי' או עוף בשבת ודאי פטור אבל בנכנס אח"כ נראה מסברא דחייב כיון דכל דרך צידה זו היא כך גם בחול למה לא יהי' חייב ומה בכך דנגמר המלאכה אח"כ וגם הטעם שכתבו התוס' הואיל וא"י אם יצוד ג"כ אינו מובן דגם בזריקה מרשות לרשות או לעשות חבורה לקמן (ק"ב) א"י בבירור איך תפול ומה בכך דא"י הא כל צידה זו נעשית כך על הספק ואטו יהי' צידה כזה מותר מה"ת לצוד כל היום בשבת כמו בחול וגם מנ"ל דצידת חלזון לא הי' נמי במצודות כאלה וצ"ע וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שהביא התוספתא הנ"ל דפריסת מצודה כלל וא"י למה [אך לפמ"ש המג"א (סי' שט"ז ס"ק ג') להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"י מה"ש ה' כ"ב) במשלח כלבים כדי שיצודו דאם לא עשה מעשה פטור משמע דס"ל כמ"ש התוס' אכן מדברי הרמ"א שם נראה דאפי' לא עביד מעשה הוי צידה וחייב אבל הא"ר שם פי' גם דברי הרמ"א כמ"ש הרמב"ם ע"ש" ועיין באבני נזר או"ח סי' קצא חילק בין ביכא שידוע בבירור שתבוא החיה לתוכה שחאות אייב על פריסת המצודה אף שנכנסה לתוכה לאחר זמן אבל אם אינו ברור בהכי אינו אלא גזירה שמא בשעת פריסתו ילכוד ועיין חזו"א או"ח סי' לו אות א וסי' לח אות א
[11] קיצור הל' שבת שם אות ב
[12] ועיין תהל"ד שם ס"ק טז ודעת תורה סעי' ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה