מקרא
ויקרא פרק ד
(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים[1] אבל כהן גדול שחטא בשוגג בגלל שכחה ולא הורה הוראה אינו מביא קרבן כלל ומלך שחטא כבר נתבאר לעיל שמביא שעיר בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם וידע מעצמו שחטא[2] ועושה תשובה והוא תנאי בקרבן שצריך לעשות תשובה[3]:
(כח) אוֹ הוֹדַע אֵלָיו מאחרים חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים בת שנתה תְּמִימָה בלא מום נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא:
(כט) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה בצפון:
(ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן בכלי שרת מִדָּמָהּ ממקום השחיטה ומוליך למזבח ולוקח בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה כמעשה נתינת הדם בקרבן הנשיא היה עולה על הסובב הנמצא באמצע גובה המזבח ובא לקרן דרומית מזרחית ונותן הדם על חוד הזוית מבחוץ ואח"כ הולך לקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית ונותן על קרנותיהם כנ"ל וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד דרומי של הַמִּזְבֵּחַ:
(לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח עז הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ ובשניהם ובכל האשמות נתן חלק לכהנים, כי אכילת הכהנים תועיל בהם לכפרת החוטאים[4]: פ
(לג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת מכאן שבכל חטאת צריך לשחוט לשם חטאת ואם שחט לשם קרבן אחר החטאת פסולה[6] בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה בצפון:
(לד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ הכל כמעשה העז:
(לה) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים כלומר ששם נתרבה לכבש אף הקטרת האליה וה"ה גם כאן יעשה כן וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק בעולה ובמנחה ובשלמים אמר אשה לה'. שהם מתקבלים למנחה על האש כי באו נדבה. ובחטאת על אשי ה', כי אינם מתקבלים מצד עצמם כי באו על חטא, רק שהחוטא יתכוין לאשים כאלו חלבו ודמו של החוטא נקטר, ומתכוין לה' בעל הרחמים שמקבל חלב החי תמורת האדם[7] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: פ
ויקרא פרק ה
(א) וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא באחת משלושת החטאים הבאים וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה שני אנשים שדרשו מהם בית דין להעיד והתובע משביע אותם ואומר להם "מביע אני עליכם פלוני בן פחוני, ופלוני בן פלוני, שתבואו ותעידו לטובתי והרי אתם באלה כלומר בקללה וארורים אתם לה' אם אתם יודעים עדות ולא תעידו לי" וְהוּא עֵד (סתם עד בתורה הכונה לשני עדים) ואותם שניים באמת עדים בדבר על ידי - אוֹ רָאָה שראו את המעשה בעצמו אוֹ יָדָע שיודעים שכך היה המעשה מכיון שהנתבע הודה בפניהם אבל לא ראו אותו בעיניהם אִם לוֹא יַגִּיד אם לא יעידו ויאמרו נשבעים אנו שאין אנו יודעים ויקבלו על עצמם השבועה וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ יעברו עוון ואפילו אם לא יהיה שבועה בענין אלא סתם לא יעידו עדות שהם יודעים יעברו עוון אבל הקרבן המפורש להלן אינו אלא בשבועה ובתביעה ובכפירה בבית דין ובשני עדים[8]:
(ב) אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה כלומר בעלי חיים טמאים ככלב וסוס וכדומה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה כחמור וכן אם נגע בבהמה טוהרה שמתה ולא נשחטה שגם היא נבילה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא כעכבר לטאה וכדומה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא הפסוק קצר בדבר המובן, וכתב שעל ידי שנעלם ממנו חטא, במה שהוא טמא ואין צריך לפרש החטא שבא על ידי העלמה, כי ידוע הוא שאין בהעלמת טומאה חטא, כי שום איסור להטמא מלבד אכילת קדש או שנכנס למקדש בטומאה, ששניהם במזיד בכרת[9] וְאָשֵׁם:
(ג) אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם כלומר שנגע באדם מת לְכֹל טֻמְאָתוֹ כל סוגי הטומאו שיוצאות מהאדם כגון זב זבה נדה מצורע אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ ואכל קדשים או נכנס למקדש לעזרה וְהוּא יָדַע אחר שעשה כן נודע שהיה טמא או שמה שאכל היה קודש[10] וְאָשֵׁם:
(ד) אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם שהוציא בשפתיו השבועה ולא שאמר רק בלבו ונקרא בחז"ל שבועת ביטוי והיא נחלקת לארבעה חלקים, שתים להבא, ושתים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה וזהו - לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לעצמו כגון אוכל ולא אוכל ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר, שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרק אבן לים, או שלא דבר פלוני עם פלוני, כיצד להבא, שאוכל או שלא אוכל, או שאזרוק או שלא אזרוק אבן לים, הרי אלו שתים לשעבר ושתים להבא לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ שנשבע או שכח שאסור לעבור על שבועתו[11] וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
(ה) וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה לדרשת חז"ל הכוונה על כל האמור לעיל גם על קבנות החטאת שצריכים ווידוי וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ ווידוי זה אומר בשעה שסומך ידיו על ראש הקרבן[12]:
(ו) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא שלושת החטאים שהוזכרו לעיל שהם שבועת העדות טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ:
(ז) וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה כלומר[13] שאפילו אם ימכור את ביתו ונכסיו לא יצליח להגיע למספיק כסף לקנות שה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים גדולים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה קטנים לַיקֹוָק אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה כנגד האימורים – החלבים הקריבים בקרבן הבהמה[14] וקרבנות אלו נקראים בחז"ל קרבן עולה ויורד כלומר קרבן שתלוי בעטשרו של האדם עשיר בהמה דל – עני עופות ודלי דלות – עני שבעניים מנחה כמבואר לקמן:
(ח) וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק חותך הכהן בציפורנו אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ כלומר בצוואר מתחת לראש ובצידו האחורי של הראש וְלֹא יַבְדִּיל כלומר שחותך רק סימן אחד קנה או וושט[15]:
(ט) וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת אוחז בעורף ומתיז מרחוק - עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ בקרן דרומית מערבית מתחת לחוט הסיקרא להבדיל מעולת העוף שנעשית למעלה מחוט הסיקר ואין בה הזאה אלא רק מיצוי כדלעיל וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה יסחוט על קיר המזבח ומשם ייזל אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא צריך לעשותה לשם טאת ואם עשה לשם קרבן אחר הרי היא פסולה:
(י) וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט כמבואר בעולת העוף של נדבה בתחילת הפרשה[16] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ: ס
נביא
יחזקאל פרק ג
כא. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתוֹ צַדִּיק לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא - אחרי שהזהירו אותו הוא לא חטא ונשאר בצדקו. חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ - הוא ישאר בחיים כי נזהר מלחטוא.
כב. וַתְּהִי עָלַי שָׁם יַד ה' - שרתה עליו רוח נבואה. וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ - שזה מקום טהור.
כג. וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי - כמראה הנבואה של המרכבה שראיתי על נהר כבר.
כד. וַתָּבֹא בִי רוּחַ וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי - הרוח, אחרי שנפל על פניו. וַיְדַבֵּר אֹתִי וַיֹּאמֶר אֵלַי בֹּא הִסָּגֵר בְּתוֹךְ בֵּיתֶךָ - ולא יצא לדבר עם בנ"י.
כה. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנֵּה נָתְנוּ עָלֶיךָ עֲבוֹתִים - חבלים חזקים. וַאֲסָרוּךָ בָּהֶם וְלֹא תֵצֵא בְּתוֹכָם - כאלו קושרים אותך שלא תוכל לצאת מהבית.
כו. וּלְשׁוֹנְךָ אַדְבִּיק אֶל חִכֶּךָ - לשון שדבוקה לחיך לא יכולה לדבר. וְנֶאֱלַמְתָּ - כמו אלם שלא תדבר אליהם עד שאצוך. וְלֹא תִהְיֶה לָהֶם לְאִישׁ מוֹכִיחַ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.
כז. וּבְדַבְּרִי אוֹתְךָ אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ - כאשר אצוה אותך לפתוח את פיך. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' ה' הַשֹּׁמֵעַ יִשְׁמָע וְהֶחָדֵל יֶחְדָּל כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - מי ששומע ישמע ומי שמפסיק לשמוע מפסיק כי הם בית מרי.
יחזקאל פרק ד
א. וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנַתַּתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ - של טיט ושורפים אותה בשמש או בתנור. וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם - תצייר עליה בחקיקה את ירושלים.
ב. וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר - תצייר עליה שאויבים באים עליה. וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק- כמו מגדל עץ שממנו זורקים אבנים על העיר. וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה - ערמות עפר שאפשר לטפס על החומה ולחדור לעיר. וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת - כמו מחנה צבא סביב לעיר. וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב - אילים מברזל שמנגחים את החומה לשוברה.
ג. וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר - כלי לא עמוק ותעשה אותה קיר ברזל ליד העיר. וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ - תכין את עצמך כאילו אתה נלחם על העיר. אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל- וכל זה סימן לבית ישראל שכך יבואו האויבים עד שיכבשו את ירושלים.
ד. וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי - גם זה סימן שיצטער בזה שישכב רק על צד שמאל. שַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו - וזה כפרה לעוונות בית ישראל. וְמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם -הזמן שתשכב כך יהיה כפרה לעוונות ישראל.
ה. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל - כפי השנים שחטאו כך מספר הימים שתשכב.
ו. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה - את שלש מאות ותשעים יום על צד שמאל והוא כנגד מלכות ישראל. וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית - פעם שניה תשכב רק על צד ימין. וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ - וזה כנגד מלכות יהודה במשך ארבעים יום.
ז. וְאֶל מְצוֹר יְרוּשָׁלִַם תָּכִין פָּנֶיךָ וּזְרֹעֲךָ חֲשׂוּפָה - כאשר תשכב תהיה זרועך מגולה כדרך הנלחמים שמגלים זרועם. וְנִבֵּאתָ עָלֶיהָ - בזה כאלו תנבא עליה על חרבנה שחוץ מהאויבים גם ה' ילחם עליה.
ח. וְהִנֵּה נָתַתִּי עָלֶיךָ עֲבוֹתִים וְלֹא תֵהָפֵךְ מִצִּדְּךָ אֶל צִדֶּךָ - בזמן שאתה שוכב על צדך השמאלי או הימני כאילו אתה קשור בחבלים שלא תוכל לזוז. עַד כַּלּוֹתְךָ יְמֵי מְצוּרֶךָ- הימים שאתה צריך לצור על העיר בשכבך.
כתובים
אסתר פרק ג
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה זמן של חמש שנים שברא והקדים הקב"ה רפואה למכה על ידי מעשה בגתן ותרש גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ כמו שנאמר (משלי טז יח) לפני שבר גאון שאין גדולת הרשעים אלא כדי שיפלו וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ שהיה לכל שר כסא בארמון המלוכה והמן שי"א שזהו ממוכן נישא על פני כולם:
(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן שעשה את עצמו אלוה והיה הולך עם צורת צלם בבגדיו או על מצנפתו כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ שישתחוו לו ורצה בגדולתו מכיון שהיה עשיר ועשרת בניו שרים בממלכת אחשורוש וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
(ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וכי גדול אתה מאיתנו ויען מרדכי ויאמר אליהם מזרע בנימין אני שלא השתחוה לאיש מעולם שהרי בזמן שפגש יעקב את עשיו והשתחוה לו עדיין לא נולד בנימין:
(ד) וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי שאמר שלעולם לא ישתחווה לו כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי והוא הוזהר על עבודת אלילים:
(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ בא ועמד על יד מרדכי ועשה כאילו שואל בשלום מרדכי, אמר לו מרדכי "אין שלום אמר ה' לרשעים וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה כעס גדול:
(ו) וַיִּבֶז מלשון בוז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי שהוא יהודי וא"כ כל אשר בשם יהודי יש להשמידו וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים לגזור עליהם גזירות שמד, שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו ימים טובים, שלא ימולו את בניהם, ולא יניחו תפילין אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:
(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר בלשון פרסי ובלשון הקודש פירוש המילה הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מתי יהיה כוחו על פי המזל חזק כדי לנצח את היהודיםמִיּוֹם לְיוֹם לראות באיזה יום יצא התחיל מיום א' ועמד שר של יום א' ולא נתן וכן בכל ימי השבוע, וכאשר ראה שאין הגורל נופל בימים חזר לחדשים וּמֵחֹדֶשׁ בדק כל חודש ולא עלה בהם מכיון שכל חודש יש בו זכות לישראל[17] מלבד לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר שמזלו דגים הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר שבו מת משה רבינו ושמח אותו רשע אבל לא ידע שבאדר גם נולד משה רבינו: ס
(ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בוא נכלה אותם ענה לו אחשורוש מםחד אני מאלוקיו שלא יעשה לי כמו שעשה לקודמי ענה לו הרשע - יֶשְׁנוֹ כמו יָשְנוּ כלומר ישנו מהמצוות אמר לו אחשורוש הרי יש בהם תלמידי חכמים אמר לו הרשע עַם אֶחָד הם עם עמי הארצות ואם תחשוש שבהריגתם יורגש חסרונם בממלכתך - מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים ולא יורגש הדבר בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם אינם אוכלים משלנו, אינם נושאים נשים משלנו, ואינם נותנים מבנותיהם לנו, ובכל הזמנות משתמטים ואומרים שבת היום פסח היום עונג יו"ט היום וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לתת מס למלך ו- אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה סיבה לתועלת לְהַנִּיחָם:
(ט) היה המן הרשע מטרד על אחשורוש על דבר זה בכל שעה ושעה ומיעצו עצות רעות על ישראל, ואמר להםהמן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל[18] אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וישלח אגרות לכל שרי המלך לאבד את היהודים וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי אוצרות הַמֶּלֶךְ:
(י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים שאחשורוש שנא את היהודים יותר מהמן רק היה ירא שמא יתנקם בו הקב"ה כמו קודמיו ולכן נתן להמן את טבעתו:
(יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:
(יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן וכך כתוב באגרות "עם בזוי יש בינינו דומים כמשוגעים חפצים ברעתינו ואומרים אבדו גויים מארצו לעשות נקמה בגוים וכפויי טובה הם... ואנו תעובים ביניהם ואינם מתחתנים בנו, ועוד דברים רבים שאין אנו יכולים לספר, והפלנו גורל להשמידם בי"ג לחדש אדר וכשיבא לידכם האגרות השמידו! השחיתו! ולא תשאירו מהם פליטה אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שרי הצבא שעל כל מדינה ומדינה וְאֶל הַפַּחוֹת הפחה כלומר שר המדינה אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם הוא השר הממונה על כל עם שבתוך המדינה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (שם מ"ו) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות:
(יג) וְנִשְׁלוֹחַ ויהיו נשלחים סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לגזור גזירות שמד שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו שבתות וימים טובים, שלא יקיימו מצות מילה, ושלא יניחו תפילין, ובמיוחד על מצוות אלו גזר המן מכיון שהמצוות האלו הם עדות לישראל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אפילו את גופותיהם לשרוף שלא ישאר שם ישראל בעולם אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז איגרת זו שלח רק לשרים ומושלים אבל להמון העם לא שלח אותה כי חשש שאם תודע ליהודים ישתדלו לבטלה ולכן להמון העם שלח פתשגן הכתב המוזכר בפסוק הבא:
(יד) פַּתְשֶׁגֶן העתק הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת היינו ציווי בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי ולא בסתר לְכָל הָעַמִּים שיידעו רק שעליהם לִהְיוֹת עֲתִדִים מוכנים לַיּוֹם הַזֶּה ואז בבוא היום יראו להם השרים האיגרות ויידעו גם המון העם מה עליהם לעשות ליהודים:
(טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים במהירות בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה הציווי להשמיד וכו' בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת מראה על אכזריותם שאפילו שגזרו על איבוד אומה שלימה ישבו לשתות לחגוגוְהָעִיר שׁוּשָׁן היהודים שבה נָבוֹכָה היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך: פ
משנת ההלכה
מלאכת השוחט
א. מכה שכנוס בה דם וליחה כגון מורסא וכיו"ב אין בהוצאת הדם משום חבורה ומותר להוציאו ולפיכך מותר לנקוב מורסא בשבת בין ביד בין במחט להוציא המוגלה אע"ג שיוצא דם עם הליחה[19] אמנם צריך ליזהר שלא ידחוק להוציא הדם הבלוע שאז יש בו משום חבלה ועדיף (מ"ב שם ס"ק פט ושער הציון ס"ק סז)
ב. קוץ או רסיס התחוב בבשר[20] מותר להוציאו ואפילו ע"י מחט[21] או מלקט שבמקום צער לא גזרו רבנן (בה"ל סי' שח סעי' יא ד"ה הקוץ)
ג. הניצרך להחליף תחבושת בשבת וע"י הורדת התחבושת ייצא דם אם יש לו צער אם לא יחליף או חושש שהמכה תסריח מותר להחליף שבמקום צער או כבוד הבריות לא גזור רבנן (מ"ב סי' שכח ס"ק צ ושער הציון שם ס"ק סח)
ד. זריקה תת עורית או תוך שרירית כיון שאינוו פסיק רישא שייצא דם אין בה איסור משום חובל ולפיכך במקום חולי שאין בו סכנה במצב שמותר לעשות רפואה מותר להזריק זריקות אלו אבל זריקה תוך ורידית יש בה איסור תורה משום חובל דפסיק רישא הוא שייצא דם ולפיכך אסור להזריקה אם לא במקום סכנה[22] (שמירת שבת כהלכתה פל"ב סעי' נח ופל"ג סעי' ז)
ה. שיכור אסור לעשות לו אינפוזיא של מי סוכר[23] וכן אסור לו לקחת תרופה כדי להקיא את יינו (שמירת שבת כהלכתה פל"ד סעי' כא)
ו. כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי כגון כלב שוטה[24] או צירעה הנמצאת בקרבת תינוק[25] וכיוצא בו, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו. ואפילו בורחין מפניו[26] ושאר מזיקין כגון נחש ועקרב[27] מקום שאין ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגן[28]. ואם לאו, אסור. אבל מותר לדרסם לפי תומו כדרך הילוכו אפילו במתכוין אלא שמראה בעצמו שאינו מתכוין[29], וכן מותר לכוף עליהם כלים. אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים, אף דרך הילוכו אסור לדרסן: (שו"ע סי' שטז סעי' י)
ז. מותר לצוד ולהרוג כלב שנשך או נחש שהכיש על מנת לבדוק אם הכלב בריא או חולה במלחת הכלבת או כדי לברר את סוג הארס של הנחש כדי לרפאות את הנשוך כיון שיש בו חשש סכנה (ששמירת שבת כהלכתה פמ"א סעי' כג)
ח. אסור לפזר רעל כדי להמית חרקים[30] (שמירת שבת כהלכתה פכ"ה סעי' ד ז)
ט. מותר[31] לרסס תכשיר קוטל חרקים בחדרו של חולה או תינוק כדי לגרש את החרקים מהחדר[32] ויקפיד להשאיר לחרקים פתח מילוט כגון שיפתח חלון או דלתוכן יקפיד שלא לרסס על החרקים עצמם שכן לקוטלם אסור (שמירת שבת כהלכתה פכ"ה סעי' ה)
י. חרקים או זבובים הנמצאים באסלה מותר להוריד בה את המים אע"ג שאפשר שעי"כ ימותו החרקים[33] (שו"ת מנחת יצחק ח"י סי' כה)
[1] אבע"ז
[2] חזקוני
[3] ספורנו
[4] ספורנו לעיל פס' כז
[5] אבע"ז
[6] זבחים ב.
[7] מלבי"ם
[8] מלבי"ם משך חכמה
[9] רמב"ן
[10] רש"י
[11] רמב"ם שבועות א
[12] רמב"ן
[13] שו"ת חוו"י קפו
[14] אבע"ז
[15] רש"י
[16] רש"י
[17] וכך נכתב במדרש אסתר רבה (וילנא) פרשה ז התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בחמשה עשר בו, בסיון זכות התורה, בתמוז זכות הארץ ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הקב"ה רבש"ע דיינו פורענות שאירעו בנו לבניך בתמוז חמשה ובאב חמשה, עלה אלול זכות השלמת החומה של ירושלים שבו נשלמה הה"ד (נחמיה ו') ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול וגם זכות מעשר בהמה, כההיא דתנינן תמן באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, עלה בתשרי זכות שופר וכפור ורגלים, עלה במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה, כסלו זכות חנוכה, עלה טבת זכות עזרא הה"ד (עזרא י') ויעשו כן בני הגולה ויבדלו עזרא הכהן וגו' ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשים נכריות וגו', עלה שבט זכות אנשי כנסת הגדולה, בעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה ועל צלם מיכה, עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח, חזר ובדק במזלות טלה זכות פסח הה"ד (שמות י"ב) איש שה לבית אבות שה לבית, שור נמצא זכות יוסף שנקרא שור הה"ד (דברים לג) בכור שורו הדר לו, וזכות קרבן שנאמר (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד, תאומים נמצא בו זכות פרץ וזרח שנקראו תאומים הה"ד (בראשית לח) והנה תאומים בבטנה, אריה זכות דניאל שהיה משבט יהודה הנקרא אריה, שנאמר (שם /בראשית/ מט) גור אריה יהודה, בתולה זכות חנניה מישאל ועזריה שהן דומין כבתולה שלא ידעה איש זולתי בעלה כך הם לא שינו אלהיהם ודתותיהם והחזיקו ביהודתן, מאזנים זה איוב, שנאמר (איוב ו') לו שקול ישקל כעסי, עקרב זה יחזקאל, שנאמר (יחזקאל ב') ואל עקרבים אתה יושב, קשת זה יוסף שנאמר בו (בראשית מט) ותשב באיתן קשתו, גדי זה יעקב שנא' (שם /בראשית/ כ"ז) ואת עורות גדיי העזים, דלי זה משה, שנאמר בו (שמות ב') וגם דלה דלה לנו, בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקב"ה רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין
[18] וז"ל המדרש היה המן הרשע מטרד על אחשורוש על דבר זה בכל שעה ושעה ומיעצו עצות רעות על ישראל, אמר לו אחשורוש הואיל וכך נמלך בחכמים ובחרטומים מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם באו כולן לפניו אמר להם אחשורוש רצונכם שנאבד אומה זו מן העולם, אמרו לו כולן בבת אחת מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, ורוצה להשליך בדבר זה שאם אתה מאבד ישראל מן העולם, אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שניתנה להם לישראל, ולא עוד אלא שנקראו בנים, ואדם שרוצה לשלוח יד בקרוביו ובבניו של הקב"ה איך ימלט, לפי שהוא שליט בעליונים ותחתונים ונפש כל חי בידו להגביה ולהשפיל, להמית ולהחיות, לך התבונן במלכים הראשונים שעברו על שפשטו ידיהם בישראל מה עלתה בהם כמו פרעה וסנחריב, מיד אמר להם המן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, שנא' (תהלים צד) ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל
[19] אמנם אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה על ידו (מ"ב שם ס"ק פח)
[20] ואם הוא תחת הציפורן יש בו משום פקוח נפש ומותר לבקוע הציפורן ולהוציאו (שמירת שבת כהלכתה פל"ה סעי' יז)
[21] ואפילו אם הוא פסיק רישא שייצא דם מותר אם אינו יכול בלא כך שמכיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופא במקום צער לא גזרו רבנן ולכך גם מותר לטלטל את המחט אע"ג שהיא מוקצה אמנם צריך להזהר ליטול הקוץ באופן שלא יוציא דם (שם ושער הציון שכח ס"ק סח)
[22] ועיי"ש הערה קנא שכל שמוציא דם לצורך רפואה יש בו חיוב דאורייתא וחשיב מלאכה הצריכה לגופה ולפיכך לערוך בדיקת דם בשבת אינו מותר אלא במקום סכנה
[24] ואפילו אם אינו חולה בכלבת מותר שכיון שיש חשש שיישך אנשים אחרים א"כ מותר משום הזיקא דרבים לעשות מללאכה שאין צריכה לגופה וכמש"כ המ"ב גבי קוץ בסי' שח ס"ק עז ועיין שמרית שבבת כהלכתה פמ"א הערה סו
[25] שנשיכתה מסוכנת לתינוק (שמירת שבת כהלכתה פכ"ה הערה ב)
[27] בגמרא איתא דכשנזדמנו לו נחש ועקרב בשבת [כ"א ברי"ף ורא"ש] בידוע שנזדמנו לו להרגן וקאמר ע"ז שם דמיירי בשנשופין בו [ופירש"י כן דרך הנחש שהוא עושה כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס] והעתיקו זה הרי"ף והרא"ש וע"כ מיירי שאין רצין אחריו וקמ"ל עולא דזה הוי כרצין או אולי דאף ברצין אין מותר רק בנשופין בו ובין כך ובין כך אתפלא על מה שלא העתיקו הרמב"ם והשו"ע את זה: (בה"ל שם ד"ה כגון נחש)
[28] לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי ולכך אף בשאינן רצין שרי לדורסן לפי תומו כיון דיש חשש סכנת נפשות מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו (מ"ב ס"ק מו ובה"ל שם ד"ה ואפילו)
[29] דמלאכה שאין צריכה לגופה היא והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן. (מ"ב שם ס"ק מח)
[30] ועיי"ש בהערה כח שיש אומרים שטעם האיסר משום שהרעל מוקצה ולפי"ז בהכינו מבעו"י מותר במקום שמצערים אותו הרבה מותר דהוא גרמא דמלאכה שאצל"ג שמותר עיי"ש ולכאורה לפזר רעל לבעלי חיים שנושכים שהוא צער גדול כגון עכברוש וכיו"ב יהיה מותר דלע גרע מדורסם לפי תומו
[31] ודעת הקצוה"ש סי' כב בבדה"ש ס"ק יא שאסור כיון שיש לחשוש שלפעמים ירסס על החקים עצמם
[32] ואם החרקים נחלשים עי"כ דעת שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כב ויסודי ישרון ח"ד דף קסד שאסור משום צידה כיון שעי"כ ניצודים ועמדים אבל דעת הגרשז"א זצ"ל שמותר שכיון שאינו מתכוין לצודם ואינו פס"ר שהרי השאיר להם פתח מילוט מותר (שם הערה ל)
[33] דמשום כבוד הבריות במלאכה שאין צריכה לגופה ומתעסק בעלמא ועוד שאפשר שאינו אלא גרמא בעלמא כיון שהמים באים מכח שני מותר אמנם אם שייך להבריחם או להוריד את המים באוםן שבתחילה ירדו מעט מים ויברחו הזבובים משם עדיף לעשות כן (שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה