מקרא
ויקרא פרק ז
(יא) וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים ויש בו שני מינים, שלמי נדבה, וקרבן תודה[1] אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיקֹוָק:
(יב) אִם עַל תּוֹדָה על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו[2] ונדר בלשון תודה ואפילו נדר בלשון תודה בלי סיבה[3] יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל עם או פירושו שיוסיף על[4] זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן חלות מאפה תנור וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן רקיקים מאפה תנור שנמשחים בשמן אחרי שנאפים עד שכל השמן נבלע בתוכם כמבואר בפ' ויקרא וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חלוטה במים רותחים חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן עשרה מכל מין וכולם מצה[5]:
(יג) עַל עם או פירושו שיוסיף על התודה -[6] חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ גם מאלו עשרה נמצא מביא ארבעים לחמים שלושים מצה ועשר חמץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ לחם אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן מכל העשרה לחמים לתת תְּרוּמָה לַיקֹוָק ותרומה זו ייתן לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה ושאר התשע חלות מכל מין לבעלים נמצא ארבע חלות לכהן ושלושים ושש לבעלים[7]:
(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ והלילה שבא אחריו יֵאָכֵל והחלות זמנם גם כן כזמן אכילת הבשר לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:
(טז) וְאִם נֶדֶר שאמר הרי עלי שלמים שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר שאינו תודה אלא נדר[8] אוֹ נְדָבָה שאמר הרי בהמה זו שלמים זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָתלא שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר אלא - וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בראשון יֵאָכֵל ממחרת, ולא ישאיר ממנו בכונה, וכן אינו רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר:
(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח אחרי היום השני, אסור לאכלו בלילה שאחריו, שהרי אינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד ולא ללילה השני אלא שומרו עד הבוקר ו -[9] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף כי הצריך הכתוב לשריפת פסולי המוקדשים הללו שתהיה ביום, כמו שהקרבת הכשרים ביום[10]:
(יח) וְאִם בשעת שחיטתו, קבלת דמו, זריקתו, או הקטרתו במזבח, יחשוב[11] העוסק באחת מהעבודות ש- הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כלומר שחושב לאוכלו חוץ – אחרי - זמנו לֹא יֵרָצֶההקרבן פסול[12] הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ אלא פִּגּוּל דבר שצריך להרחיק ולא לאכול או להשתמש[13] יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ אפילו בתוך הזמן[14] עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:
(יט) וְהַבָּשָׂר של קרבנות כשרים אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו כלומר האדם טמא מטומאה שיצאה מגופו כזב, זבה, בעל קרי, נדה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אבל טהור שאכל בשר טמא אינו בכרת[15]:
(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה כולל נוגע בנבלת בהמה טהורה[16] אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיקֹוָק וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
(כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כג) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ אבל חלב חיה מותר:
(כד) וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה בא להתיר החלב בהנאה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ לפי שאמר "יעשה לכל מלאכה", הייתי סבור שכל שירצה יעשה ממנו, ואפילו לאוכלו, הואיל ואין נבילה וטריפה ראויים לקרבן, ת"ל - "ואכול לא תאכלהו", דלא בא להתירו כי אם בהנאה[17]:
(כה) כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן סוג הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיקֹוָק ואפילו חולין להוציא חיות או בהמות שאינן קרבות שבהם אין איסור חלב[18] וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ:
(כו) וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כלומר אפילו דם חולין שאינו קרב על המזבח[19] לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה כולל חיה ולהוציא דם דגים וחגבים:
(כז) כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: פ
נביא
יחזקאל פרק ז
ו. קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה - הסוף, התעורר, שמגיע החרבן.
ז. בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ - תחילת הבוקר, תחילת הצרות והרעות. בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם - הזמן קרוב מאד. מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים - קולות פורענות אמיתית ולא כמו הד הרים שהוא קול לא אמיתי.
ח. עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיִךְ - עכשיו בקרוב אשפוך כעסי.
ט. וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' מַכֶּה.
י. הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה - חוזר במילים שונות על תכיפות הצרות שמתחילות. יָצְאָה הַצְּפִרָה- הבוקר כבר האיר, היינו כבר התחיל הענש. צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן - הפירות של המטה המכה כבר יצאו (והמטה הוא נבוכדנצר.)
יא. הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע - החמס שעשו גרם למטה שמכה בהם. לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם - לא ישאר מהם ולא מהמון העם. וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם - חוזר על מהם, ולא יוכלו לבכות מרוב רעה.
יב. בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל- מי שקונה בית שלא ישמח כי תכף הולכים לגלות. כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ - כעס על כל המון העם.
יג. כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב - לא יחזור למה שמכר כמו שתמיד חוזרים ביובל. וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם - ואע"פ שנפשם תהיה בחיים לא ישובו לבית שמכרו כי הם יהיו בגלות. כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ -כשנאמרה הנבואה. לֹא יָשׁוּב - לא חזרו בהם. (לא שבו בתשובה) וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ - כל איש היתה שקועה נפשו בעוונות. לֹא יִתְחַזָּקוּ - ולא רצו להתחזק ולשוב לה'.
יד. תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ - תקעו בשופר. וְהָכִין הַכֹּל - תתכוננו למלחמה. וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה - אין מי שילך למלחמה מרוב פחד. כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ - כעס ה' על כל המון העם.
טו. הַחֶרֶב בַּחוּץ - האויב הורג מחוץ לעיר. וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת - מגיפה ורעב בתוך העיר. אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכֲלֶנּוּ.
טז. וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים - הפליטים שימלטו ויתפזרו להרים. כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ - ישמיעו קולות המיה ובכי כקול הנשמע מהיונים ויתודו על עונם.
יז. כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה - הידים יחלשו, מלשון רפיון. וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם - הברכיים ימסו כמו מים והוא לשון פחד.
יח. וְחָגְרוּ שַׂקִּים - דרך אבלות. וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת - פלצות היא חרדה ואימה גדולה. וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה - יתלשו שערותיהם מרוב צער.
יט. כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה - זהבם יהיה לריחוק שלא יהיה בו שום תועלת. כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה' - ביום כעס ה'. נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ - לא ישבעו מהאוכל. כִּי מִכְשׁוֹל עֲוֹנָם הָיָה - התקלה והמכשול הזה היה בגלל עונם.
כ. וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ - ההדר של התכשיט שה' שם אותו לרומם אותם (והכוונה לביהמ"ק.) וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ - העמידו בביהמ"ק את הע"ז שלהם. עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה - שביהמ"ק יורחק מהם, שהם ילכו בגלות וביהמ"ק יחרב.
כתובים
אסתר פרק ו
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר מכיון שאנו מוזמנים למשתה אסתר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל תשמיט דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי הלך לו אצל מרדכי כיון שהגידו למרדכי שהוא בא נתיירא עד מאד והיה יושב ותלמידיו לפניו, אמר להם לתלמידיו בני רוצו והבדלו מכאן שלא תכוו בגחלתי שהרי המן הרשע בא להרגני אמרו אם תמות נמות עמך, אמר להם א"כ נעמוד בתפלה ונפטר מתוך התפלה כשגמרו תפילתם ישבו ועסקו בהלכות מצות העומר שהרי אותו היום ט"ז בניסן היה ובאותו היום היו מקריבין עומר בזמן שבית המקדש קיים, בא המן אליהם ואמר להם במה אתם עוסקים אמרו לו במצות העומר, אמר להם העומר הזה מזהב או מכסף אמרו לו לא. הוא בא משעורים, אמר להם ומה שוויו אמרו לו עשרה מטבעות קטנות אמר להם קומו נצחו עשרה מטבעות שלכם את עשרת אלפים ככר כסף שלי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ לשקו ולתעניתו וְהָמָן נִדְחַף מעצמו מרוב בושה אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ בתו עמדה בחלון ובטוחה כי מרדכי מרכיב את אביה המן וכשעברו מתחת לחלונה שפחה דלי של שופכין על ראשו של המן וכששמה לב ששפכה על אביה נפלה מהחלון ומתה:
(יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו שהוא בא מאומה שנדמית לעפר ולכוכבים. וכשנופלים הם מגיעים עד עפר אך כשהם עולים הם מגיעים עד לכוכבים לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו וכשמגיע זמן מפלתו של רשע גם יועציו ואוהביו לא ינבאו לו דברים טובים כי הם רואים שנפילתו החלה:
(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
אסתר פרק ז
(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ על עצמך אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ על אחרים עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:
(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב שלב המלך רחב ונדיב ואז יוכל למלא בקשתי על אחרים תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי שלא אהרג בי"ג באדר ביום שנגזר הגזירה על עם ישראל בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי שהם לא יהרגו בְּבַקָּשָׁתִי כי איך אוכל לראות בצער עמי:
(ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי ולא קנה אותנו לשום טובה אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי ולא הייתי מבקשת לבטל את המכירה מכיון שזהו רצונו ותועלתו של המלך שנהיה עבדים ושפחות אבל אותו אחד שהתקנא בושתי והרגה מתקנא עכשיו בי להרוג אותי ועמי ולכן קנה אותנו לעבדים כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ איננו חוששת מנזק של המלך שהרי הוא לא רוצה בהיותינו עבדים או למכרנו ולתת לאוצר המלך את הכסף וגם אינו חושש לצרה שיהיה למלך בכך שלא תהיה לו אשה: ס
(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן כתוב בפסוק פעמיים ויאמר להראות שהוא כעס ומרוב כעסו אמר במהירות מי הוא זה תאמרי כבר תאמרי כבר:
(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה ואסתר המלכה הצביעה עליו וְהָמָן נִבְעַת מכיון שאם היה רק לפני אסתר יכל להתנצל לא ידעתי שהיהודים הם עמך ולפני המלך לחוד יכל לומר לא ידעתי שהם עמה אבל הם רעים והיא טובה אבל עתה נבעת מכיון שהיה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה יחד ומה שיאמר ייפגע באחד מהם:
(ז) וְהַמֶּלֶךְ נשא את עיניו וראה עשרה אנשים קוצצים אילנות בוסתן בגינת המלך ומיד - קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן ואמר להם מדוע אתם קוצצים את האילנות אמרו לו כך ציוונו המן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה נגמרה הרעה והשנאה והנקמה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:
(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה שדחפו המלאך אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ שהיה מתחנן לאסתר שתעביר את רוע הגזירה וכראות אסתר את המלך בא התחילה צועקת אדוני המלך הלא הוא כבשני לעיניך אמר המלך וי לי ממה שאני רואיה בחוץ וי לי ממה שאני רואה בפנים וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בפני בביתי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּהמשרתים כיסו את פניו שהחוק בפרס היה שמי שהמלך כועס עליו אסור שהמלך יראה את פניו: ס
(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה י"א ששנא חרבונה את מרדכי כמו המן והיה שותף בעצת המן לתלות את מרדכי רק עכשיו שראה פורענות באה על המן מיד הפך פניו ושינה טעמו וי"א שזה אליהו אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם המן שותף למזימה של בגתן ותרש לשלוח יד במלך שהרי הִנֵּה הָעֵץ הנה הוא עשה רעה אחרת שהכין עץ לתלות את אוהב ומציל המלך אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן ובעיניך המלך תוכל לראות שהרי הוא גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:
(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה שכעסו לא פסק עד שהמן נתלה: פ
משנת ההלכה
ברכות המגילה
א. הקורא את המגילה מברך שלש ברכות לפני הקריאה, וברכה אחת אחר הקריאה. ומתכוֵּן להוציא כל הקהל ידי חובתם. והשומעים עונים אמן ומתכוְּנים לצאת ידי חובתם, אבל אין אומרים ברוך הוא וברוך שמו, מפני הפסק ברכה.
ב. לפניה הוא מברך: אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על מקרא מגילה; שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה; שהחיָנו וקימנו וכו', לאחריה הוא מברך: הרב את ריבנו וכו'. ואומרים אחר זה נוסח 'אשר הניא' ו'שושנת יעקב' לבסוף. שכך אמרו חכמים בגמרא: 'חיָּב אדם לומר ארור המן וברוך מרדכי וכו' וגם חרבונה זכור לטוב'. ובקריאת המגילה ביום אין אומרים 'אשר הניא' וכו'.
ג. כדרך שהוא מברך בקריאת המגילה בלילה, כך הוא מברך ברכות אלה בקריאת המגילה ביום; אלא שבברכת 'שהחיָנו' שמברך ביום, צריך הוא לכוֵּן לצאת ידי ברכה גם על שאר מצוות היום: סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים; שחיָּב אדם לברך 'שהחיָנו' על כל מצוה שאינה תדירה ובאה רק לפרקים.
ד. הקורא את המגילה ביחיד, מברך את הברכות שלפניה ואינו מברך לאחריה, שברכה זו - מנהג ולא חובה, ולא נהגו בה אלא בציבור.
ה. מי שכבר יצא ידי חובת מקרא מגילה, ובא לקרוא שנית בציבור כדי להוציא אחרים שלא שמעו קריאת המגילה - מברך כל הברכות האלה תחילה וסוף, והשומעים עונים אמן. ואם קורא את המגילה בשביל היחיד, אינו מברך אלא בתחילה. ואם שגורות הברכות בפי השומע, הוא מברך לעצמו.
ו. קודם שמברך ברכת 'הרב את ריבנו' שאחר הקריאה, כורך תחילה את המגילה, שאין זה כבוד לה שתהא מונחת פתוחה בשעה שגמרו לקרוא בה:
ז. אשה אינה מוציאה את האנשים, וי"א שחיובה שונה משל האנשים שנשים אין חייבות אלא בשמיעה, וגברים חייבים אף בקריאה. ולכן הקורא לנשים או אשה הקוראת לעצמה תברך "לשמוע מקרא מגילה" ולדעתה הגר"א מברכת כברכת הגברים[20] ובקהילות ספרד קורין לנשים בלי ברכה.
ח. אשה יכולה להוציא את חבירתה. וי"א שיכולה להוציא קטנים
ט. לכתחילה לא תקרא אשה אפילו לעצמה אלא תשמע מאנשים, ואם אין לה ממי לשמוע תקרא לעצמה ממגילה כשירה, ואפילו בלא טעמים ותברך כנ"ל.
משלוח מנות
י. החיוב הוא שתי מנות לאדם אחד וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח אך מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודה ומשלוח מנות (ערוה"ש תרצה סעי' טו).
יא. צריך להקפיד לשלוח מנות. דוקא דבר שראוי לאכילה כמות שהוא ואין צריך תקון הכנה ובשול.
יב. שיעור המנות הוא לשלוח דבר חשוב בגודלו שראוי לכבד בו אורחים בתור מנה. וי"א שצריך שתהיה חשובה לפי ערך הנותן והמקבל וראוי ליזהר בכך לכתחילה.
יג. י"א שאינו יוצא במשקה, וי"א שיוצא וי"א שאינו יוצא בתבלינים, או אבקות להכנת מאכל או משקה כקפה נמס וכיו"ב, ולכך אע"ג שיש מרבותינו שלא הקפידו בכך כלל, יש מקום להדר ולהזהר בכך.
יד. לכתחילה ישלח שתי המנות בבת אחת בשני כלים אבל אם לא עשה כן יצא ידי חובה. וי"א שיש להדר ע"י שליח, אמנם כתבו הפוסקים דאדרבא יש חותר מעלה שייתן בעצמו.
טו. אמנם כל הידורים אלו הם דווקא בעיקר משלוח המנות ששולח, אבל מה שמוסיף לשלוח לרעיו יכול לשלוח מה שירצה ואפילו מין אחד.
[1] רבינו בחיי
[2] רש"י
[3] רשב"ם
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] רש"י
[8] רשב"ם
[9] רמב"ן
[10] אבע"ז רמב"ן
[11] וחכמים עקרוהו מפשטו כמו שכתב הרשב"ם
[12] רש"י
[13] ת"א
[14] רש"י
[15] רש"י
[16] רמב"ן
[17] פי' ר' יוסף בכור שור
[18] רשב"ם רמב"ן
[19] רשב"ם
[20] וכן דעת הטו"א והחיד"א כתב כן לנוהגים כדעת מרן בשו"ע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה