מקרא
ויקרא פרק ג
(א) וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים לכן נקרא שלמים, שחלק ממנו למזבח, האימורים. וחלק ממנו לכהנים, חזה ושוק. וחלק ממנו לבעלים, שאר הבשר. וזהו דרך שלום, שכלם אוכלים יחד[1] קָרְבָּנוֹ כלומר שנדב ואמר הרי עלי או הרי זו שלמים אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם ירצה יקריב זָכָר אִם ירצה יקריב נְקֵבָה תָּמִים בלא מום יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ בכל מקום בעזרה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב כמו שזורקים את דם העולה שתי מתנות שהן ארבע כמבואר לעיל:
(ג) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב חלב בלשון הקודש הוא השומן הנפרד מן הבשר והוא נקלף ממנו, כי השומן המתערב עם הבשר ואינו נפרד ממנו ההוא יקרא שומן[2] הַמְכַסֶּה אֶת כל הַקֶּרֶבאברי העיכול כלומר חלב העוטף כשמיכה את כל אברי העיכול יחד וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב מתחת לחלב המכסה קיים חלב נוסף הדבוק לאברי העיכול ואינו חתיכה אחת אלא חתיכות המפוזרות במקומות שונים ולא כתב רחיצת קרב וכרעים בשלמים לפי שיש לבעלים חלק בהם וכל אחד יתקן חלקו כרצונו[3]:
(ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת עצמם וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן שעוטף אותם אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים הכסלים שם כולל לבשר העוטף את הבטן והמתניים של הבהמה ומעברו הפנימי נמצא חלב ומוציא רק את החלב שנמצא 'בגובה הכסלים' כלומר בגובה המתניים שמשני צידי השדרה וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד בין הריאות לכרס ישנו כעין וילון לבן המפריד ומחלק את חלל הפנימי של הבהמה לשני חדרים. בשפת הוילון סביב ישנה רצועת בשר אדום המקיפה אותו כטבעת ואותה רצועה בלבד נקראת "יותרת הכבד" הכבד שוכב מעל הכרס מצד ימין והוא מחובר בחלקו הקדמי אל יותרת הכבד וכשמוציא את יותרת הכבד פורס גם פרוסה בגודל כזית מן הכבד עצמו עַל מלבד הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה את יותרת הכבד:
(ה) וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל עם הָעֹלָה עולת התמיד ואחריה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק למדנו שתקדים עולת תמיד לכל קרבן על המערכה[4]: פ
(ו) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק אם ירצה יקריב זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ:
(ז) אִם כֶּשֶׂב כשב הוא גדול, כמו והכשבים הפריד יעקב (בראשית ל, מט), וכבש הוא קטן, עגל הוא גדול, בן בקר פחות ממנו וצריך עדיין לאמו, פר בן בקר יותר מבן שנה, אבל אין בשום מקום בן כבש, לפי שאינומתעבר תוך שנתו[5] הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(ח) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(ט) וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיקֹוָק חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה אין באליה חלב כלל כי כולה שומן מחובר שם ואינו נפרד ממנה, ולפיכך יש לפרש חלבו האליה תמימה, שאין הכוונה בו על שומן אלא על החלב. ואם תאמר מה חלב יש באליה, כך פירש הכתוב חלבו האליה חלבו עם האליה, לומר שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, והכוונה כי כאשר יסיר האליה תמימה עם העצה יוסר עמה חלב רב שהוא מחובר בה בצד הפנימי וכך פירש הגאון רבינו סעדיה ז"ל כי פירוש חלבו האליה כאילו אמר חלבו והאליה[6] לְעֻמַּת הֶעָצֶה הכליות ומשם מתחיל לחתוך את האליה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:
(י) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(יב) וְאִם ממין ה -[8] עֵז שם כולל הוא לזכר ונקיבה[9] קָרְבָּנוֹ אם ירצה זכר ואם ירצה נקיבה וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:
(יג) וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:
(יד) וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיקֹוָק אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב:
(טו) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה:
(טז) וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיקֹוָק:
(יז) חֻקַּת עוֹלָם בזמן בית עולמים שחלב קרב במזבח אסור וגם – לְדֹרֹתֵיכֶם אף בזמן שאינו קרב בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אפילו בחוץ לארץ[10] כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ: פ
נביא
יחזקאל פרק ב
א. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם - קורא לנביא יחזקאל בכל הספר בן אדם לומר לו שהוא רק אדם למרות המראה שראה. עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ - שמע קול מדבר אחרי שנפל על פניו.
ב. וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי - תוך כדי הדיבור באה רוח והעמידה אותו. וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי - כמו את ה' אומר את הדברים אלי.
ג. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי - עם ישראל שהם כמה שבטים ולכן נקראים גויים.
הֵמָּה וַאֲבוֹתָם פָּשְׁעוּ בִי עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
ד. וְהַבָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב - חצופים ויש להם לב חזק שלא רוצים לשמוע.
אֲנִי שׁוֹלֵחַ אוֹתְךָ אֲלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים.
ה. וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ - אם ישמעו וגם אם יפסיקו לשמוע אתה תדבר אליהם. כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - בית מורדים. וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם - ולא תהיה להם טענה להצטדק שלא הוכיחו אותם הנביאים בדבר ה'.
ו. וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ - מסרבים לשמוע. וסלונים, קוצים, אנשים מכאיבים כמו קוצים. וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב - עם ישראל יעשו לך צרות כאלו שאתה יושב על עקרבים שעוקצים. מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה - אל תפחד ואל תשבר מהם.
ז. וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה - בכל זאת תדבר אליהם את דברי.
ח. וְאַתָּה בֶן אָדָם שְׁמַע אֵת אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֵלֶיךָ אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי - אל תהיה מורד כמו שהם מורדים אלא שמע בקול ה'. פְּצֵה פִיךָ וֶאֱכֹל אֵת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ - משל, לפתוח הפה ולאכול, והנמשל שילמד היטב את דברי הנבואה.
ט. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה בוֹ מְגִלַּת סֵפֶר.
י. וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר - משני צדדים כתוב על מגלת הספר.
וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי - דברי הספד ובכי על בנ"י אם לא ישמעו בקול ה'.
יחזקאל פרק ג
א. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל - כל מה שכתוב על המגלה פנים ואחור.
ב. וָאֶפְתַּח אֶת פִּי וַיַּאֲכִלֵנִי אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת - שלמדתי והכנסתי לתוכי את דברי הנבואה.
ג. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ - שיבין היטב את הדברים וישים אותם על לבו. וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק - כמו דבש מתוק כך דברי המגילה יהיו אצלו מתוקים, שהם דברי ה'.
ד. וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם - בשפה שאני מדבר אליך בלשון הקדש.
ה. כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ - לא לעם שמדברים בשפה שאתה לא מבין. אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל - אלא לבית ישראל שמבינים את דברי.
כתובים
אסתר פרק א
(טז) וַיֹּאמֶר מומכן מְמוּכָן הוא המן נכדו של אגג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ אלא גם עלי מכיון ושתי היתה מבזה את המן ומכה אותו במנעלה על פניו ורצה לנקום בה עָוְתָה מלשון עוון וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (יז) כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם אשה לחברתה הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה וכמו שהיא יכולה לבזות את בעלה המלך כך גם אנו יכולות לבזות את בעלינו: (יח) וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי לכל שרי המלך אֲשֶׁר שָׁמְעוּ ביושבם במשתה אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה שלעגה למלך ואמרה עליו ששומר האורוות של אביה היה וגם הן יחלו ללגלג לְכֹל על כל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי ויש בזה הרבה בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: (יט) אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת גזרת מלכות להמיתה כנקמה מִלְּפָנָיו שאין צריך את הסכמת השרים אלא המלך לבדו יוכל לשפוט וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי בספר החוקים וְלֹא יַעֲבוֹר שזה יהיה תקף לכל מי שמבזה את בעלה וחוק זה לא יבוטל ש- אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ואם תבוא תתחייב עונש מוות ולכן וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ לחברתה הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה וחשב לשכנע את המלך שייתן לו את בתו להיות אשה למלך : (כ) וְנִשְׁמַעוישמעו כולם פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי אע"פ ש- רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל בייחוס מאשתו וְעַד קָטָן בייחוס מאשתו כאחשורוש שהיה פחות מיוחס מושתי: (כא) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים השרים הוטב בעיניהם שהמלך מחליט לבד ותוסר האחריות מהם ודבר זה בסוף היה מפלה להמן שכשרצה לתלות את המן לא היה צריך להסכמת השרים והקב"ה מקדים רפואה למכה וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן: (כב) וַיִּשְׁלַח סְפָרִים כתובים וחתומים בטבעת המלך אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ מושל באשתו ואפילו וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ ולא לשנות את הלשון בבית אפילו אם אשתו היא בת לשון אחרת ודבר זה גרם צחוק גדול בעיני האומות שהרי כל אדם בביתו שורר ואשה מדברת בדרך כלל בלשון בעלה ולכן כששלח שוב המלך איגרות להשמיד את היהודים לא לקחו את אגרותיו ברצינות: פ
אסתר פרק ב
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כאשר פג תוקף היין כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ ונזכר שגזר שלא תבוא לפניו ושיקחו ממנה מלכותה ורק בעצת שבעת שריו הרג אותה ומיד התקצף עליהם וציווה להורגם: (ב) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: (ג) וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ לחפש את הבנות שהרי ודאי יחביאו הורים את בנותיהם כדי להחביאן שלא יבעלו למלך סתם וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן: (ד) וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן: ס (ה) אִישׁ יְהוּדִי שאמו משבט יהודה הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אדם חסיד שהיה מודה ומתפלל לפני ה' על עמו ומייחד שם ה' כנגד כל באי עולם בזה שלא השתחוה להמן ששם על חזהו כנגד ליבו ע"ז ונתכוון שישתחוו לע"ז וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי שמשול למור (בושם) טהור בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בן גרא בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי משבט בנימין: (ו) אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל: (ז) וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה שהיתה צדיקה והצדיקים נמשלו להדסים הִיא אֶסְתֵּר נקראת כך על שם שהסתירה עצמה בבית מרדכי והסתירה את עמה ומולדתה וגם הפרסיים היו קוראים לה "אסתההר" על שם כוכב הנוגה בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ היתה אמה מעוברת וְאִמָּהּ מתה בלידתה אותה לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה וקרא לה לְבַת כמו בית על משקל "ביתו זו אשתו":
משנת ההלכה
מלאכת השוחט
א. תולדת המלאכה היא הוצאת הדם[11] שמכיון שנאמר כי הדם הוא הנפש מה לי מוציא כולו מה לי מקצתו וע"כ אפילו מוציא מקצת דם חייב ואפילו אם לא יצא הדם לחוץ אלא שקרש מתחת לפני העור חייב[12] (מ"ב סי' שטז ס"ק כט ל)
ב. ולפיכך יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה כי איסור יש בדבר לכו"ע והעולם נכשלין בזה (מ"ב שם ס"ק ל)
ג. אסור לחוך שחין או כל פצע קרוש שע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר וא"כ עושה חבורה וכן בכל אופן שיודע שע"י שיתגרד ייצא דם אסור (מ"ב שם) וכן אסור לקנח פצע ע"י תחבושת אם הוא פסיק רישא שע"י כך ייצא דם[13] (מ"ב שכח ס"ק צ)
ד. אסור לדחוק בידיו על המכה כדי להוציא דם או לכרוך איזה דבר על המכה אם מהדקה כדי שיצא דם דהוא חובל והוי אב מלאכה ויש שסוברין דה"ה אם מניח על המכה דבר שמושך ליחה ודם כגון איזה משחה וכיו"ב ג"כ הוי מלאכה דאורייתא כיון שנתכוין לזה ועכ"פ איסור בודאי יש. (שו"ע סי' שכח סעי' מח ומ"ב ס"ק קמז)
[1] רשב"ם
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] רש"י
[5] פי' הטור
[6] רמב"ן
[7] אדרת אליהו
[8] אבע"ז
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] דעת הרמב"ם פ"ח ה"ז דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם (ואע"ג שאין דישה אלא בגידולי קרקע דעת הרמב"ם דבעלי חיים לענין זה כגידולי קרקע דמו וכמש"ש במ"מ) ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם חייב וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל כי הדם הוא הנפש וא"כ לא בעינן שיעוראורוב הפוסקים הסכימו לזה היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו כן הכריע הרשב"א בחידושיו וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע ע"ש (בה"ל שם סעי' ח ד"ה והחובל)
[12] ובשרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא הדם דקי"ל חבורה החוזרת לא שמה חבורה וע"כ שרצים שעורן רך ממש כבשר במהרה נצרר בו הדם וישוב אח"כ לקדמותו לפיכך אינו חייב עד שיצא דם משא"כ ח' שרצים שאין עורן רך אין נצרר בו הדם עד שנתהוהחבורה גמורה שאין חוזרת לקדמותו ויש לחייבו אף בנצרר משום נטילת נשמה שבאותו מקום וכ"ז מיירי כשצריך לדם החבלה לכלבו או לאיזה ענין או לבשר שנצרר בו הדם להאכיל לכלבו עם דמו דאל"ה הוא בכלל מקלקל ופטור ויש מן הפוסקים שסוברין דלפיכךחייב בנצרר הדם דאין זה בכלל קלקול אלא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהא נוח להכבש. ואם עשה חבלה באדם דרך נקמה או בבהמה חיה ועוף של חבירו באופן זה ויצא הדם או נצרר דעת הרמב"ם שחייב בזה בכל גווני דמלאכה שאינו צריך לגופה, חייב. וגם מקלקל לא הוי, דהא עושה נחת רוח ליצרו מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב וה"ה בקורע בחמתו והראב"ד פוטר ולכו"ע איסור יש בזה דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין (מ"ב שם ס"ק ל ולב וחיי אדם כלל לא סעי' ד)
[13] ואע"ג שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופא מ"מ כיון שאפשר לקנח ע"י שלא יהיה פס"ר שייצא דם וגם אינו צער כ"כ אם לא יקנח אסור (שער הציון שם ס"ק סח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה