מקרא
ויקרא פרק ה
(יא) וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת חביבה מצוה זו בשעתה שאין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה. וכן בערכין נותן סלע מיד ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים[1] הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה ונקרא בלשון חז"ל מנחה חריבה כִּי חַטָּאת הִיא ואין בדין שיהא קרבנה מהודר[2]:
(יב) וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְקֹוָק שהחוטא יתכוין לאשים כאלו חלבו ודמו של החוטא נקטר, ומתכוין לה' בעל הרחמים שמקבל חלב החי תמורת האדם חַטָּאת הִוא שיהיה לשם חטאת, ואם עשה הקמיצה או יתר המעשים שלא לשמו פסול[3]:
(יג) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה על אחת מג' עבירות אלה. ושמעה קול אלה. ושבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו[4] וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה להיות שיריה נאכלים לזכרי כהונה לפנים מהקלעים[5]: ס
(יד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(טו) נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְקֹוָק שנהנה בשגגה מדברים המוקדשים לה' והם כולם לגבוה והם קדשי בדק הבית כלומר הקדש שנועד לצרכי בית המקדש ותיקונו או קדשי קדשים אבל בקדשים קלים אין דין זה של מעילה[6] וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיקֹוָק ובלשון חז"ל נקרא אשם מעילות[7] אַיִל כבש זכר בוגר בין שנתיים תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים שיהיה ערכו שתי סלעים[8] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם:
(טז) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם כלומר ישלם על הנאתו מן הקודש את שווי ההנאה מהחפץ אומדים כמב אדם מוכן לשלם על הנאה זו שנהנה המועל ואת זה ישלם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ של הסכום[9] יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ את איל האשם[10] לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ: פ
(יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע אם עשה את העבירה או לא וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ כגון חלב ושומן לפניו וכסבור ששתיהן היתר ואכל את האחת[11] אמרו לו אחת של חלב היתה ולא ידע אם זו של חלב אכל הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא ואם יודע לו לאחר זמן יביא חטאת[12]:
(יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ שנאמר לעיל שני סלעים לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן והוא נקרא בלשון חז"ל אשם תלוי שלא ידע אם עשה אם לא עשה ותלוי עד ישע וכשידע יביא חטאת . וקרבן החטאת שבתחלה לא ידע ואחר כן ידע והנה החטאת שלא ידע שהוא אסור עד שהודע[13] וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ אבל אם ידע לאחר זמן לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת[14]:
(יט) אָשָׁם הוּא אף על פי שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא, לא יחשוב החושב שמכניס בזה חולין לעזרה, כי אמנם הוא קרבן אשם על כל פנים, אף על פי שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק מכיון ש - אָשֹׁם אָשַׁם לַיקֹוָק כשלא נזהר בדבר עד שנפל בספק: פ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק בזה שעבר על מצות לא תעשה שנוגעת בין אדם לחבירו[15] וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ כשתבעו אבל אם לא תבעו אלא מעצמו נשבע שאין בידו כלום משל חבירו אינו חייב קרבן[16] בְּפִקָּדוֹן מכחיש שחבירו הפקיד אצלו חפץ כל שהוא אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד בממון ששם בידו בהלואה או בכדי להשקיע בעסקים ומכחיש שלא היו דברים מעולם[17] אוֹ בְגָזֵל שגזל ומכחיש שעשה כן ואינו רוצה להשיבו אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ שמודה בכל ה"ל רק טוען שכבר שילם או החזיר[18]:
(כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה והבעלים תובע ממנו וְכִחֶשׁ בָּהּ אבל ללא תביעה אפילו אם נשבע אינו חייב קרבן[19] וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל בכל אלו או על אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה בממון שחבירו תובעו כלומר כל תביעה ממונית שחבריו תובעו והוא מכחיש ונשבע על שקר:
(כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהתודות כי יחטא כדי שיוכל להתכפר לו אין מועיל לו רק וידוי ותשובה אלא צריך -[20] וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל בעצמה ולא ממון כשוויה אלא אם כן כבר אינו בידו[21] אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:
(כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ בעצמו או מה שהוא שוה אם אין לו את החפץ בעצמו וכגון שמכרו וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ לא כמו הקרבן שאינו מחויב להביא מיד ששב מחטאו אלא בבוא הרגל ויעלה לירושלים אז מחויב להביא כל חובותיו משא"כ הקרן וחומש יתננו ביום אשמתו ביום שמכיר כי אשם[22]:
(כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא אחרי שהשיב שאם הביאו קודם שהשיב אין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק[23] לַיקֹוָק והוא נקרא בלשון חז"ל אשם גזילות אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ המוזכר לעיל שני סלעיםלְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן:
(כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: פ
סליק פרשת ויקרא
נביא
יחזקאל פרק ד
ט. וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ - זה סימן לרעה שיאפו לחם מכמה מינים של דגן. ואת זה תאכל כל השלש מאות ותשעים יום.
י. וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם - משקל מדוד לאכול במשך יום שלם מפני הרעה. מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכְלֶנּוּ - מערב עד ערב, היינו יום שלם.
יא. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה - מדת הלח ששית ההין ולא כל צרכם.
יב. וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה - וזה יהיה כמו עגת שעורים שהיא לא יפה כעגת חטים. וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם- תאפה את זה לעיניהם בגללי אדם שזה בזיון גדול .
יג. וַיֹּאמֶר ה' כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא - לשון מאוס. בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם- שאַגְלֶה אותם לשם.
יד. וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלקים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה - לא חטאתי בטומאה שמגיע לי לאכול כך. וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל - בשר מתועב שנאסר באכילה.
טו. וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צְפִיעֵי הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם וְעָשִׂיתָ אֶת לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם - גללי בקר וזה פחות בזיון מגללי אדם.
טז. וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם - וכל זה רמז שאשבור את משען הלחם שיהיה רעב בירושלים. וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה - במדה, והדאגה שמא לא יהיה למחר. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ - במדה, ובתמהון לבב מפני העתיד.
יז. לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם - הדאגה תהיה בגלל שיהיה חסר לחם ומים. וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם - תמהון, לב נמס מלשון פחד מרוב הרעב והצער.
יחזקאל פרק ה
א. וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה - לגלח שער הראש והוא סמל לחרב נבוכדנצר. תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ - סכין סַפָּרים. וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם - לחלק את השער במשקל.
ב. שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר - שליש תשרוף באש. בְּתוֹךְ הָעִיר - העיר שחקוקה על הלבנה. כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר - ששכב על צידו השמאלי הימני. וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ - סביב העיר והוא סמל לאלו שיהרגו. וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ - לפזר לרוח. וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם - תוציא החרב מנרתיקה לרדוף אחרי השער שהתפזר.
ג. וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר - מהחלק שתפזר לרוח. וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ- תאסוף אותם בבגד והוא סמל לאלו שישארו.
ד. וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ - ממה שצרת בכנפיך תקח עוד קצת ותשרוף. מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל - זה סמל לאש שתצא ותהרוג.
ה. כֹּה אָמַר ה' אלקים זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ - במקום הנבחר מכל המקומות. וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת - כל הגויים מסביבה. וזו הקדמה לזה שעמ"י לא מתנהג כמו הגוים.
ו. וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי- החלפתם את משפטי ה'. לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם - להיות רשעים יותר מהגויים. וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ - החלפתם את חוקותי יותר מן יושבי הארצות. כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם - הגויים לא מאסו בחוקים שלהם.
כתובים
אסתר פרק ד
(א) וּמָרְדֳּכַי כאשר יָדַע מפי אליהו הנביא אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה לאחר שנאמר לו בחלום שהסיבה היא לפי שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ושנהנו מסעודת אחשורוש:
(ב) וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק מכיוון שאין זה דרך ארץ ומראה ביזיון לבית המלוכה ולא רצה ללבוש בגדים יפים כי לא רצה שבני ישראל יסמכו עליו ויאמרו שישתדל הוא אצל המלך והמלך ודאי יישמע לו שהרי הוא יושב בשער המלך אלא שיצעקו לאביהם שבשמים ויעשו תשובה שכל יהודי שעובר ורואה את הצדיק מתאבל, נחרד ומתעורר לתשובה:
(ג) וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ ששליחי המלך נושאי הספרים הביאו את הגזירה אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד אמירת קינות שַׂק ללבוש וָאֵפֶר לשים על הראש יֻצַּע לָרַבִּים:
(ד) ותבואינה וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ שמרדכי הולך ברחובות העיר לבוש שק וזועק זעקות גדולות ומרות וַתִּתְחַלְחַל מלשון חיל - פחד הַמַּלְכָּה מְאֹד והיתה מעוברת והפילה וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי מעל השק או- וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל:
(ה) וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ יש אומרים שזהו דניאל[24] אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה שמרדכי עושה וְעַל מַה זֶּה מה הסיבה לכך:
(ו) וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל מָרְדֳּכָי אֶל רְחוֹב הָעִיר שהיתה הומה מאדם ואפילו במקום זה לא התבייש מרדכי ללכת בלבוש שק ולזעוק לה' אע"ג שגם היה - אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
(ז) וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ שלא כרע להמן ולע"ז שעל לבו וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף פירוש הכסף היינו הסיבה אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ ביהודיים בעבור בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם:
(ח) וְאֶת פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת אֲשֶׁר נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם כי שושן הייתה מרכז הגזירה כי שם גרו רוב היהודים נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ:
(ט) וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי:
(י) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי שלא יגרה ריב עם המן:
(יא) כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ ואפילו וְעַם הדרים ב- מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים ולא אוכל להתנצל ולומר לא ידעתי אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִיתולא משנה מהו רמת חשיבותו לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב מַטֶה של מלך וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם ובודאי בעוד זמן מועט אקרא אל המלך ואבקש אז על עמי ולמה לי להסתכן ולהכנס עכשיו שלא כדת וספק גדול אם אצליח. וכשיצא התך מאסתר להעביר למרדכי את תשובתה ראהו המן הרשע וגבר כעסו טהרגו ובמקומו נזדמנו שם המלאכים מיכאל וגבריאל:
(יב) וַיַּגִּידוּ מיכאל וגבריאל לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר: פ
משנת ההלכה
פרשת זכור
א. נאמר בפרשת כי תצא[25] "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים".. נצטווינו בזה לזכור בפה את מעשיו הרעים של עמלק ומריבתו עמנו שהקדים להרע לנו ולהתגרות בנו מיד בצאתנו ממצרים לפני שאר האומות, שהיו יראים מישראל, ובכך הוא העביר את היראה הגדולה מעם ישראל מלב שאר האומות, וצריך לעשות כך כדי לעורר את האיבה אליו תמיד[26], ולשמור את הזעם והעברה אליו לנצח[27].
ב. תיקנו לנו חז"ל לקיים מצוה זו בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים[28], (השנה שבת זו, פרשת צו). וי"א שהיא חובה מן התורה[29].
ג. י"א שלדעת הסוברים שחייבים מן התורה בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים, חייבים מן התורה לקוראה דוקא בספר תורה ועם עשרה שומעים[30]. ויש חולקים וסוברים שרק עיקר מצות קריאת פרשת זכור הוא מן התורה, אבל קריאתה בעשרה ובספר תורה אינה אלא מדרבנן[31]. וכתבו הפוסקים לנהוג כדעה הראשונה.
ד. ולכן גם מי שאינו יכול לשמוע קריאת התורה בשאר שבתות השנה, חייב בשבת זו לבוא לבית הכנסת כדי לקיים המצוה מן התורה.
ה. מן הראוי שישמע כל אחד קריאה זו מבעל קורא הקורא כפי ההברה שנהגו בה אבותיו, ובמיוחד צריכים להקפיד בכך המתפללים בהברה אשכנזית או תימנית. והאשכנזים יהדרו לכתחילה לשמוע קריאה זו מספר תורה הכתוב בכתב בית יוסף.
ו. לדעת החינוך[32] נשים אינן חייבות במצות זכירת עמלק[33]. וכתבו האחרונים[34] שהרמב"ם והרמב"ן סוברים שנשים חייבות במצוה זו.
ז. כתבו האחרונים להלכה למעשה שהנשים אינן חייבות לשמוע את הקריאה בתורה בציבור, ויוצאות ידי חובתן בסיפור מעשה עמלק בלבד[35]. אמנם מנהג הרבה קהילות היום שנשים באות לשמוע קריאת זכור וצריך שקריאה זו תהיה בנוכחות עשרה גברים.
ח. מי שנאנס ולא שמע פרשת זכור בשבת זו לדעת המג"א[36] כששומע בפורים פרשת ויבוא עמלק בקריאת התורה יוצא ידי חובת זכירה זו מן התורה[37]. והמשנה ברורה[38] חולק וסובר שאינו יוצא ידי חובתו בקריאה זו[39].
ט. י"א[40] שאם קראו בשבת שקודם פורים את פרשת זכור בספר תורה, ואח"כ נמצאת טעות בספר תורה באופן שספר התורה פסול מוציאים אחר לקרות בו.
י. י"א[41] שחכמים תיקנו לקרות את המגילה בפורים משום זכירת מחיית עמלק[42].
יא. י"א[43] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ולכן אם אין לו ספר תורה מחוייב הוא לקרות את פרשת זכור בשבת שלפני פורים מתוך החומש[44].
יב. הגר"א היה מהדר לעלות לספר תורה לפרשת זכור ולקרותה בעצמו[45].
יג. כתב הרמב"ן[46] שטעם חיוב זכירה זו, הוא כדי שנדע שהקב"ה לא ימחה לעתיד לבא את שמו של עמלק בחנם, אלא רק מחמלתו עלינו לנקום את החמס שעשה לנו שלא היה ירא ממנו יתעלה. והסמ"ק[47] כתב שטעם החיוב הוא שתהיה לנו יראת שמים[48].
יד. אין מברכים על מצות זכירת עמלק, מפני שאין מברכים על השחתה, אפילו על השחתת רשעי אומות העולם[49].
טו. זכירת עמלק נאמרת בכל לשון[50].
טז. לדעת החרדים[51] הרמב"ם והסמ"ג סוברים שצריך להזכיר בכל יום את מה שעשה לנו עמלק[52] כתב שמצוה גדולה לומר בכל יום את פרשת זכור[53], ואחר כך יאמר על עמלק "ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו"[54].
יז. כתב המג"א[55] בשם ספר הכוונות וכתבי האר"י שכשיאמר בברכת אהבת עולם תיבות "לשמך הגדול" יזכור את מעשה עמלק[56] שהרי אין השם שלם עד שימחה עמלק[57].
יח. יש שנהגו שכשהשליח צבור אומר קדיש יאמר הצבור "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[58], ואחר כך יענו אמן יהא שמיה רבא וכו'[59].
יט. הרמב"ן[60] והחינוך[61] חולקים וסוברים שאין חובה מן התורה לקרוא את פרשת עמלק בצבור בזמן קבוע -בשנה בשבת שקודם פורים[62], וכתב החינוך שיוצאים ידי חובת המצוה זו בקריאת התורה בפרשת כי תצא פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש[63], ולדעתו קבעו חכמים לקרות פרשת זכור בשבת שלפני פורים כדי לקיים את המצוה סמוך וקודם לנס המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק.
כ. מי שעבר על חיוב זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל ביטל לכולי עלמא את העשה הזה[64] וגם עבר על הלאו של לא תשכח[65].
כא. בכל עת ועת צריך שיאמר בפיו שהוא שונא את עמלק[66] כדי לעורר את נפשו ע"י אמירתו ושלא תחלש השנאה אל עמלק מחמת אורך הזמן ושלא תשכח המצוה שצריך להלחם בעמלק[67].
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] מלבי"ם
[4] רשב"ם
[5] חזקוני
[6] רש"י העמק דבר
[7] רשב"ם
[8] רש"י
[9] ת"י כדעת ר' יוחנן שהחומש מלגאיו כלומר מבפנים תוספת על הקרן חמישית מתוך מה שמשלם אבל דעת ר' יאשיה שהוא מלבר מבחוץ כלומר החמישית שיוסף היא שביחד עם הקרן יהיו חמישה חלקים שכשאומר ואת חמישיתו יוסיף מבואר שחלק החמישי יהיה תוספת על השלם שיחלק את השלם לארבעה חלקים ואת החמישי הבא אחריו יתן לכהן. מלבי"ם
[10] רשב"ם
[11] ונחלקו במ' אם דוקא באופן זה של חתיכה אחת משתי חתיכות או שה"ה גם בחתיכה אחת בלבד שהיתה מונחת לפניו ואינו יודע אם היתה של שומן או של חלב.
[12] רש"י
[13] אבע"ז
[14] רש"י
[15] אבע"ז
[16] גור אריה
[17] רש"י
[18] רבינו בחיי
[19] גור אריה
[20] רש"י ספורנו
[21] רבינו בחיי
[22] העמק דבר
[23] ספורנו
[24] ולדעת האבן עזרא זהו דעת יחיד כי כנראה דניאל לא חי עד לימי מלכות אחשורוש כי כבר בימי כורש היה מאוד זקן וגם בגלל שהרי היה חכם גדול ואיש חשוב ולא יכול להיות שלעת זקנותו הורידו אותו מגדולתו לעשותו משרת ושליח.
[26] וכ"כ נצטוינו לא לשכוח את איבתו ושנאתו של עמלק לבני ישראל. לדעת הרמב"ן המצוה היא שנספר לבנינו ולדורותינו כך וכך עשה לנו עמלק הרשע, ונאמר להם שמשום כך נצטוינו למחות את שמו. והסמ"ק כתב שהחיוב הוא שלא לשכוח שהקב"ה הציל אותנו מיד עמלק. והחרדים כתב שהחיוב הוא שנזכור שבשביל שרפו ידיהם של ישראל מן המצוות בא עמלק
[27] שם, וכמשמעות לשון סהמ"צ לרמב"ם עשה קפט ונעורר הנפשות כו', וצ"ע שבסמ"ג משמע ש"איבתו" ר"ל איבת עמלק לנו [וכמשמעות לשון הסמ"ג "ועברתו כו'"], ולדעתו לעורר ר"ל לעורר הזכרון.
[28] סדר רב עמרם השלם ח"ב, מחזור ויטרי, ראב"ן מגילה יח ע"א, ריטב"א שם יז ע"ב, סמ"ק סי' קמז. ועי' רמב"ן עה"ת סוף פרשת תצא.
[29] תוס' ותוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש ורשב"א ברכות יג ע"א ותוס' מגילה יז ע"ב, תה"ד סי' נח בשם תוס' שנץ, רא"ש ברכות פ"ז סי' כ. ועי' מגן האלף לסידור רב עמרם השלם דף רעג ור"י פרלא לרס"ג מ"ע נט. וכתב המהר"ם שיק לתרי"ג מצות (תרה) שהטעם לכך שעיקר המצוה היא הקריאה בצבור, הוא מפני שנתחייבנו במצוה זו לזכור את עמלק כדי שנמחה את שמו ונלחם בו, ומצוה זו של מחיה ומלחמה הם מן המצוות המוטלות על הציבור ולא על היחידים, ולכן נצטווינו לקרוא את הפרשה הזו בציבור, [וכ"כ הקרן אורה ברכות ה ע"א]. והמלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) כתבו שמצוה הזכירה נאמרה אפילו בזמן הזה שאיננו יכולים לעשות עם עמלק כל רעה, וכמו כן לא תיבטל המצוה אף לאחר ביאת משיח צדקנו ולאחר שיימחה עמלק מן העולם, כי כוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, הוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו. [ועי' בפרקי דרבי אליעזר פמ"ד והובא בילקוט סו"פ תצא משל למלך שהיה לו פרדס כו'].
[30] האשכול ע"פ מגילה יח ע"א אתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר כו', תה"ד שם בדעת הרא"ש ברכות פ"ז, שו"ע או"ח קמו ב ותרפה ז, ועי"ש במג"א, ועי' מ"ב תרפה ס"ק יד ושער הציון שם ס"ק ה ופעולת שכיר למעשה רב סי' קלג. ועי' צפנת פענח מגילה פ"א ה"א שר"ל מה שאמרו במגילה טז ע"ב יאמר בפה מה שכתוב בספר היינו פרשת זכור.
[31] שו"ת תורת חסד או"ח סי' לז ושו"ת בנין שלמה או"ח סי' ז בד' הרא"ש שלא כתה"ד, וכ"כ בס' ציץ הקודש סי' נא, ועי"ש מש"כ לדחות הראיה ממגילה יח ע"א. וכ"כ בפנ"י מגילה שם שאין ראיה משם. ובקרן אורה (ברכות פ"א) הוכיח שהמצוה מן התורה היא על כל יחיד ולא על הצבור, שהרי לולי הלימוד המיוחד שזכור בפה היינו אומרים שהמצוה היא בהרהור בלב [עי' לעיל מה שהבאנו בשם התו"כ בחקותי ועוד], והרי בצבור לא שייך הרהור בלב.
[33] כי רק הגברים שעליהם לעשות המלחמה ונקמת האויב חייבים במצוה זו ולא על הנשים שלא עושות מלחמה ונקמת האויב, וכתבו המנחת חינוך שם ושו"ת תורת חסד סי' לז שלדעת החינוך נשים פטורות גם מהלאו של לא תשכח , ועי"ש שהם קצת מסתפקים בדבר.
[34] תורת חסד סי' לז, והמנחת חינוך שם, שו"ת בנין ציון החדשות סי' ח ועי"ש שכן הנהיג ר"נ אדלר בבני ביתו, נר מצוה לאוין שאין בהם מלקות סי' יא בדעת הרמב"ם.
[35] תו"ח שם, וכ"כ בספר כף החיים תרפד ס"ק ל בשם לימודי ה', ועי"ש בתורת חסד שהמנהג לא להצריך נשים לשמוע קריאה זו.
[37] שהרי הוא זוכר מעשה עמלק, שהרי לא כתוב בתורה שיקראו בשבת הסמוכה לפורים דוקא, אלא שחכמים תיקנו בשבת זו הואיל ורבים מצויים בבית הכנסת וסמוך לפורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, ואם כן כששומע בפורים יוצא בזה עי"ש במג"א שהביא שכ"כ בשו"ת הרא"ם סי' ב, ע"פ מגילה יח ע"א, ועי"ש במחצית השקל בביאור הראיה מהגמרא.
[39] כיון שהמצוה היא לזכור דוקא את האמור בפרשת זכור: "אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו'", שצריך לזכור שכך עשה לנו עמלק ולכך נצטוינו למחות את שמו, ודבר זה לא נזכר בפרשת ויבוא עמלק. וכ"כ בפעולת שכיר למעשה רב שם.
[42] עי"ש ברמב"ן שם שכתב שלשיטת הראשונים הסוברים שמצות זכירה בפה היא קריאת פרשת עמלק בצבור, יש סמך למקרא מגילה בפורים מן התורה, ופירשו המרחשת כנ"ל. ועי"ש במרחשת שהביא את הגמרא מגילה ז ע"א "כתב זאת בספר מש"כ במגילה", ועי"ש שחידש שיש שני דינים במקרא מגילה מצות זכירה ופרסום הנס. ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סו"ס תקיז.
[44] ודלא כשאר קריאת התורה בצבור, החיוב מעיקרו הוא על הצבור, ואם אין לו ספר תורה או צבור אין היחיד חייב כלל –שם.
[45] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ומצוה בו יותר מבשלוחו, –כך פירש שו"ת בנין שלמה סי' נד.
[48] כתב כן לשטתו שהלאו של לא תשכח הוא חיוב שלא נשכח שהקב"ה הצילנו מידו ובעבור זה תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא. והמהר"ם שיק לתרי"ג מצות תרה כתב שנתחייבנו במצוה זו כדי לזכור את עמלק ושנמחה את שמו ונלחם בו. וכעי"ז כתב המלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) שכוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, שהוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו.
[49] כף החיים סי' תרפה ס"ק כט בשם יפה ללב, ע"פ מגילה י ע"ב מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ומטעם זה אין מברכים על מיתות בי"ד ועל מלקות והשקאות סוטה.
[52] וכתב שמשמע שמן התורה צריך להזכירו בכל יום, וכ"כ כתב החרדים (שם מצות לא תעשה פ"א סי' יד בד' הרמב"ם והסמ"ג) הלאו של לא תשכח הוא ממצוות לא תעשה התלויות בלב שאפשר לשמרן בכל יום. והשל"ה תושב"כ סו"פ תצא.
[53] כדי לקיים מצוה זו. ועי' ארצות החיים סי' א ס"ד שכתב שיש לזה קצת סמך מה שנאמר בירושלמי ברכות פ"א ה"ה שבדין היה שיהו קורין את פרשת בלק ובלעם בכל יום מפני שכתובה בתנו"כ, וא"כ הוא הדין פ' עמלק שכתובה בתנו"כ כמ"ש במגילה ז ע"א.
[54] ובזה יקיים את האיסור "לא תשכח". הלשון ימח שמו כו' הוא מפיוט אץ קוצץ לר"א הקליר, וצ"ע האם סובר שכדי לקיים את מצות לא תשכח צריך להוסיף זה ולא די בפרשת זכור בלבד.
[57] ועיין סידור הריעב"ץ שבזה יקיים את הזכירה בלב. ועיין בשד"ח כללים מ"ע ז כלל יג שדן אם זו הזכרה בפה או בהרהור, שהרי בפה אינו אלא רמז.
[63] שיש מקומות שקוראים את ספר התורה בשנה אחת, ויש מקומות בשנתים או בשלש. וביאר החינוך שם שאין למצות זכירה זו זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, וטעם הדבר כי יציאת מצרים היא עיקר בדת, מה שאין כן זכירת מעשה עמלק שאינה אלא שלא תשכח שנאתו מלבבנו.
[64] החינוך תרג ותרה וראה לעיל שיש סוברים שצריך מן התורה להזכיר מה שעשה עמלק לפחות פעם בשנה, ולדעתם נראה שמי שלא הזכירו פעם בשנה עבר על מצוה זו וביטל עשה.
[65] החינוך תרג ותרה, ודייק המנחת חינוך שלדעת החינוך מן התורה די בקיום מצוה הזו פעם אחת בחיים, ומן התורה די בזכירה בפיו שלא בעשרה ובספר תורה, שצריך אותם רק מדרבנן.
[66] כך הגירסא בסהמ"צ הוצ' ר"ח הלר, ע"פ דפוס ראשון וסהמ"צ בלשון ערבית. בדפוסים מאוחרים: לשנוא אותו בכל עת.
[67] סהמ"צ לרמב"ם שם ע"פ תו"כ בחקותי לעיל. וכמו שמצינו לגבי שמואל שעשה כך בהתחילו לעשות את המצוה הזאת, שבתחילה הוא זכר את מעשהו הרע של עמלק, ואחר כך ציוה להרגו, כמו שנאמר "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, עתה לך והכיתה את עמלק" (שמואל א טו ב – ג). סהמ"צ שם. ועי' פי' ר' ישעיה לשמואל שם שפי' אשר שם לו מארב, ועי' יונתן שם, ונראה שמכאן מקור הרמב"ם בהל' מלכים שם שכ' "ואריבתו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה