פרשת לך לך יום ד'

מקרא

בראשית פרק טו

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה במראה נבואה ביום לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם היה מתירא משני דברים, מן המלכים פן ירבו צבאותם עליו, הם או העומדים תחתם, ובמלחמה ירד ונספה, או יומו יבא למות בלא זרע, והבטיחו - אָנֹכִי מָגֵן לָךְ מהמלכים[1] שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱקֹוִק מַה מועיל לי מה ש - תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ לבית עולמי עֲרִירִי בלא זרע וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:

(ג) וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי כי הנער שאוליד מכאן ואילך ישאר אחרי מותי קטן ורך ואליעזר יעשה חפצו מהכל[2]:

(ד) וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר בעוד שהיה בפיו "והנה בן ביתי יורש אותי", בא אליו דבר ה' פתאום לאמר[3] לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ ויהיה מוחזק בכל בחייך[4]:

 (ה) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה כך נראה לו בחלום כאילו הוציא אותו חוצה כיון שאין דרך אנשים לראות הכוכבים בעודם בביתם[5] וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים ותראה אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ:

(ו) וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה אברהם חשב לו לעצמו שאין הקב"ה נותן לו בזכותו זרע אלא צדקה עושה לו[6]:

(ז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק מעת אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים היה הרצון לפני לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

(ח) וַיֹּאמַר אֲדֹנָי יֱקֹוִק בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה באיזה זמן, ובאיזה דור, ומתי יהיה[7], חשש שמא יש תנאי שצריך לקיים כדי לזכות לירושת הארץ ואם לא יקיימו זרעו התנאי לא יזכו[8]:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי לקרבן והקרב לפני[9] עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת שלוש עגלות וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת שלוש עזים וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ שלושה אילים[10] וְתֹר וְגוֹזָל:

(י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה והקריב אותם קרבן וַיְבַתֵּר חילק אֹתָם אחד מכל מין ומין בַּתָּוֶךְ באמצע לשני חלקים וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ העמיד שניים אחד מול השני ושני החתיכות אחד מול השני וְאֶת הַצִּפֹּר שם כללי לעופות לֹא בָתָר אלא העמיד אחד מול השני[11]:

(יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים לחטוף מן הבשר וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם היה אברהם טורח לנשב ולהניף סודרו עליהם וממתין עד שתעבור השכינה בין הבתרים לקיים הברית[12] רמז שיבואו העמים לבטל הקרבנות, וזרע אברהם יבריחום[13]:

(יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא כלומר עוד היום גדול ולא עת שינה היתה[14] וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה מצא הנביא בנפשו אימה ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך חֲשֵׁכָה גְדֹלָה גדלה החשכה כאילו היאנֹפֶלֶת עָלָיו:

(יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע ידוע תדע שאף על פי שאני נשבע לתת הארץ לבניך לא יהיה זה מיד[15] כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם בעבודת פרך ועינוי עד עת קץ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָהמהיום הזה[16]:

(יד) וכאשר דנתי את בניך בגלות וענוי וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ ויעבידו את ישראל בגזירתי דָּן אָנֹכִי ולא יפטרו בעבור שעשו את גזירתי על החמס אשר יעשו להם[17] וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם ואינך בכלל גזירת העינוי שנגזר על זרעך[18] תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:

(טז) וְדוֹר רְבִיעִי בעת שיהיה לאמורי דור רביעי כשיתמידו ד' דורות ברעת אבותיהם תתמלא סאתם ואז יָשׁוּבוּ הֵנָּה עם ישראל כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה כי אם ישובו האמורי בתשובה לא יחרימם אבל יהיו למס עובד[19]:

(יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה שקעה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ ראה כאלו תנור עשן כולו ובתוכו לפיד אש בוער והעשן הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה (דברים ד יא), ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם (ד לו) ודבריו שמעת מתוך האש אֲשֶׁר השכינה[20] עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר הנילוס ב -[21] מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:

(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:

(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס     

נביא

מלכים ב פרק יח

 (כח) וַיַּעֲמֹד רַב שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

(כט) כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל יַשִּׁיא יפתה לָכֶם אתכם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ:

(ל) וְאַל יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְקֹוָק וְלֹא תִנָּתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

(לא) אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה ושלום וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ:

(לב) עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אקח אתכם מפה, להוליך אל ארץ טובה כארצכם. כי כן היה דרכו, להעביר את האומות שכבש מארצם לארץ אחרת אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר יְקֹוָק יַצִּילֵנוּ:

(לג) הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר:

(לד) אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי כלומר וכי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי:

(לה) מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי כִּי יַצִּיל יְקֹוָק אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי:

(לו) וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ:

(לז) וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים על ששמע דברי רבשקה, המחרף ומגדף כלפי מעלה, להדמותו לאלהי עמי הארצות וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה:

מלכים ב פרק יט

(א) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְקֹוָק:

(ב) וַיִּשְׁלַח אֶת אֶלְיָקִים אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה מנאץ את ה' בדברי חרוף הַיּוֹם הַזֶּה והמשיל הצרה לאשה אשר יאחזוה חבלי לידה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר והוא הרחם מקום יציאת הולד כי אז חבליה יותר קשים כשהולד קרוב לצאת וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה ואם אין כח ליולדת לחזק עצמ'ה להוליד הולד הנה היא בחוזק חבליה בלי תקוה למנוחה כן הצרה גדולה עלינו ואין לנו כח לצאת ממנה אם לא יעזרנו האל:

(ד) אוּלַי יִשְׁמַע יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הלואי יתן לב לשמוע אֵת כָּל דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי כלומר קיים ולא כעבודה זרה שהזכיר וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה כאומר, לזה שאלתי מעמך שתשא תפלה לה' בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה שארית ישראל הנמצאה בירושלים, כי כבר כבש כל ערי הבצרות שביהודה:

כתובים

משלי פרק ו

(א) בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ אם התחייבת בשביל חברך שאם הוא לא ישלם את ההלואה אתה תשלם תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ התחייבת לאדם אחר בתקיעת כף להיות ערב: (ב) נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָעשית לעצמך מוקש בהתחייבות נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ נלכדת בהתחייבות שלך: (ג) עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל תעשה את זה עכשיו ותנצל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ כי נתפסת ביד חברך (שאם הוא לא ישלם אתה תצטרך לשלם) לֵךְ הִתְרַפֵּס לך תשפיל עצמך לפניו וּרְהַב רֵעֶיךָ ותגדיל אותו עליך ותתחנן לפניו שישלם: (ד) אַל תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ וּתְנוּמָה לְעַפְעַפֶּיךָ אל תתעצל אלא לך מיד: (ה) הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד תנצל מהר כמו צבי שבורח מיד התופש אותו וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ וכמו ציפור שבורחת מהמוקש מהר: (ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל לך תלמד מהנמלה, עצל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָםתראה את דרכיה ותחכים ממנה: (ז) אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל שהיא זריזה אפילו שאין מי שאומר לה מה לעשות: (ח) תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ מכינה בקיץ אוכל (לחורף) אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּאוספת אוכל בקציר: (ט) עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב עד תמי תשכב ולא תתחיל לעבוד מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ מתי כבר תקום: (י) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת העצל אומר אני רוצה רק קצת לשון ולנמנםמְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב קצת לשכב ולחבק ידים: (יא) וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ יבא כמו אורח העניות שלך (שפתאום יגיע בלי שתשים לב) וּמַחְסֹרְךָ כְּאִישׁ מָגֵן אבל מחסור יבוא לך מיד, כמו איש מלחמה שבא במהירות: (יב) אָדָם בְּלִיַּעַל אִישׁ אָוֶן אדם בלי עול שמים איש רשע הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה ההולך בעקימות שפתים מדבר לשון הרע: (יג) קֹרֵץ בְּעֵינָו מֹלֵל בְּרַגְלָו מֹרֶה בְּאֶצְבְּעֹתָיומרמז בעיניו, מדבר עם רגלו, מלמד עם אצבעותיו, מרמז בהם על אדם, לשון הרע: (יד) תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חושב שקר בלבו חֹרֵשׁ רָע בְּכָל עֵת חושב איך לעשות רע לאנשים בכל זמן מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ מריבות משלח בין אנשים (בלשון הרע ובשקרים שלו): (טו) עַל כֵּן פִּתְאֹם יָבוֹא אֵידוֹ לכן פתאום יבא שברו פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא פתאום ישבר ולא תהיה לו רפואה:

משנת ההלכה

מצות פריה ורביה

       א.       חייב לבעול בכל עונה[22] עד שיהיו לו בן ובת אבל אינו חייב לבעול בכל יום (רמב"ם אישות פט"ו שו"ע שם סי' עו סעי' ו ה"א אגרות משה אבן העזר ח"ג סי' קב)

        ב.        מתו בניו אם הניחו בנים קיים פריה ורביה אם הניחו זכר ונקיבה. ואפי' הזכר מהנקיבה, והנקיבה מהזכר. אבל אם רק אחד הניח אפי' זכר ונקיבה לא קיים פריה ורביה. (שם ).

         ג.         היו לו בנים בהיותו עכו"ם[23] ונתגייר הוא והם, קיים מצווה זו[24], (שו"ע סעי' ז') אבל לא נתגיירו, או גוי הבא על ישראלית וילדה לו ונתגייר, או ישראל הבא על הגויה[25]ונתגיירה היא והם, לא קיים מצווה זו.

        ד.        האב חייב להשיא את בנו[26], אפי' גדול ואינו סמוך על שולחן אביו מ"מ כיון שמתבייש להתעסק בכך בעצמו[27]. ועיקר חיובו שיתן ממונו[28], ויתעסק בזיווגו.

       ה.       מותר לצאת לחו"ל לישא אשה[29], ואף האב מותר לצאת להשיא את בנו. (ונראה דה"ה בתו[30]).

         ו.         מצוה על האב להשיא את בנו[31] ואפילו אם בנו עצמאי ואינו דר אצלו[32] (עזר מקודש אבן העזר ס"ק א)

         ז.         ראוי לאדם ליתן לבניו[33] כפי יכולתו ממון רב, כדי לעשות שידוך חשוב והגון ולהזדווג לתלמידי חכמים ומשפחה גדולה ומיוחסת[34]: (ספר השל"ה הקדוש שער האותיות אות ד' ס"ק כט)

---

[1] רמב"ן

[2] חזקוני

[3] רמב"ן

[4] חזקוני

[5] רבינו בחיי חזקוני

[6] חזקוני

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] רמב"ן

[9] ת"י

[10] ת"א רמב"ן

[11] פי' הטור

[12] חזקוני

[13] רמב"ן

[14] חזקוני

[15] ספורנו

[16] אבע"ז

[17] רמב"ן

[18] רמב"ן

[19] רמב"ן

[20] רמב"ן

[21] ת"י

[22] ועיין במנחת חינוך שם אות כט שדן האם שייך דין מצוות צריכות כונה במצוה זו

[23] ועיין שאילתות שאילתא קסה שגם עכו"ם חייבים בפריה ורביה ועיין מנ"ח מצוה א אות יט

[24] אע"ג דגר שנתגייר כקטן שנולד, מ"מ כיון שבגיותו מתיחס זרעו אחריו, לכך הוא פוטר, וי"א דאף בלא נתגיירו קיים מצווה זו. (וכ"מ דעת הח"מ ס"ק ט') ולא קיי"ל הכי.(ב"ש ס"ק י"ב)

[25] מנ"ח אות י"ג.

[26] קידושין דף כ"ט א', ובדף ל א' ילפי לי מפס' בירמיהו כ"ט "קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ומשמע דחייב נמי להתעסק להשיא בתו, וכ"פ בשו"ע אהע"ז נ"ח, ועיין רמ"א סי' ע"א, ועיין כתובות (נ"ב ע"ב) דהגמ' החשיבה פסוק זה כדאו', אמנם עיין בריטב"א שם דלאו דווקא, אלא מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה, אבל לא חובה היא.   

[27] הגה' עזר מקודש ריש סי' א'. ועיי"ש דבזיווג שני אין חיוב על האב.

[28] רוח חיים אות י"ג, וכדמשמע בקידושין ל' ב' "ניתן לה מידי ולבשייה" וכו'.

[29] רמב"ם פה" ה"ט ממלכים.

[30] כיון שמצווה להשיא את בתו כדלקמן

[31] ובגמ' קידושין ל ע"ב ילפינן דין זה מדכתיב: (ירמיהו פ' כ"ט פס' ו) "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים". ומקשינן שם  בשלמא בנו בידו, (פירש"י בכתובות פרק נערה (דף נ"ב ע"ב ד"ה בשלמא) דבבנו שייך שפיר לשון קחו שדרכו של איש לחזר על אשה) אלא בתו בידו היא (בתמיה כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים רש"י שם ובכתובות כתב שבבנותיו לא שייך לשון קחו כיון שאין דרך אשה לחזר על איש ע"ש) הכי קאמר להו: ניתן לה מידי ולבשייה ונכסייה, כי היכי דקפצו עלה אינשי ואין הכונה שבבנו אין חיוב ליתן לו נדוניא אלא שגם בבתו יש לו חיוב ומטעם זה תיקנו כתובת "בנין דיכרין" כמבואר בכתובות שם ובפוסקים וא"כ עיקר חיובו הוא לחזר אחרי אשה לבנו וגם לתת לו נדוניא כדי שיוכל לישא אותה ועייו בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קמז ובספר מנהג ישראל תורה אבן העזר סי' א ס"ק א  

[32] מכיון שהבן בעצמו יכול להיות שמתבייש למצוא לעצמו שידוך. ובזיווג שני אפשר להקל שאין חייב להשיאו, כיון שאין הבן מתבייש כ"כ (שם):

[33] וה"ה גם לבנותיו כמבואר בשו"ע אבן העזר סי' נח והוא מצווי חכמים

[34] וז"ל השל"ה שם "וראיתי מקצת אבות כשיש להם עושר, בבואם לימים, נותנים לבניהם לכל אחד סך גדול אחר שהם נשואים, ומחזיקים לעצמם כפי שיעורא שמשערים שיהיה להם די כל ימי חייהם. זהו שטות גדול, והוא שטות אשר יכול לבא לידי עבירה גדולה, כי מי יודע מה יולד יום, אולי יתהפך הגלגל על האב, ואוי לאב שיבא על שלחן בניו, כי הוא דבר שנגד הטבע, והבנים מחזיקים את אביהם והוא עליהם כעול הכבד, אף שהוא העשירם, כבר נשכח מהם כל השובע, ומכח זה באים הבנים לידי עון גדול. על כן כל חכם וכל הרואה את הנולד לא יעשה כזה, רק לענין ליתן נדוניא לעשות שידוך חשוב וכשר יעשה, מפני שזה הוא תכלית גדול, אבל לחלק ולתת מתנות גדולות אחר כך לא יעשה כלל כל ימי חייו, כי אין רע בעולם כרעה הזו שאב או אם יסמכו על שלחן בניהם רע ומר כמות. וכו'. על כן שום אב חכם לא יגרום בעצמו לבא לידי מדה זו ברעות נפשיה, אם לא אם מה' היתה זאת אז די לצרה בשעתה הרחמן יציל":