מקרא
בראשית פרק יא
(י) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד כשהוליד[1] אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל:
(יא) וַיְחִי שֵׁם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אַרְפַּכְשָׁד חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יב) וְאַרְפַּכְשַׁד חַי חָמֵשׁ וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שָׁלַח:
(יג) וַיְחִי אַרְפַּכְשַׁד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֶׁלַח שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יד) וְשֶׁלַח חַי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת עֵבֶר:
(טו) וַיְחִי שֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת עֵבֶר שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(טז) וַיְחִי עֵבֶר אַרְבַּע וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת פָּלֶג:
(יז) וַיְחִי עֵבֶר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת פֶּלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(יח) וַיְחִי פֶלֶג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת רְעוּ:
(יט) וַיְחִי פֶלֶג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת רְעוּ תֵּשַׁע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כ) וַיְחִי רְעוּ שְׁתַּיִם וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת שְׂרוּג:
(כא) וַיְחִי רְעוּ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שְׂרוּג שֶׁבַע שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כב) וַיְחִי שְׂרוּג שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת נָחוֹר:
(כג) וַיְחִי שְׂרוּג אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נָחוֹר מָאתַיִם שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כד) וַיְחִי נָחוֹר תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת תָּרַח:
(כה) וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת: ס
(כו) וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן:
(כז) וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט:
(כח) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו לפני אביו שמת ואביו רואהו כלומר בחיי אביו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ של הרן בְּאוּר כַּשְׂדִּים אבל אברהם ונחור נולדו בכותא שבארם נהרים ואח"כ הל תרח לאור כשדים שהיתה של בני חם ושם נולד ומת הרן:
(כט) וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה והיא שרה:
(ל) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד לומר שאין בטבעה להיות לה ולד לעולם:
(לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(לב) וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן ולא הספיק להגיע לארץ ישראל ומת בדרך: ס
סליק פרשת נח
נביא
מלכים ב פרק יז
(ז) וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כלומר הגלות הזה היתה על שחטאו בני ישראל, כי עד לא מלך הושע היו קצת אנוסים, כי המלכים החטיאום ולא הניחום לעלות לירושלים, אבל הושע בטל השומרים ונתן הברירה, ועם כל זאת לא עלו לירושלים ועבדו עגלי הזהב, אם כן החטא להם יחשב:
(ח) וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ:
(ט) וַיְחַפְּאוּ אמרו בסתר על ה' דברים שאינם ראוים לאומרן בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם כי כחשו בידיעתו והשגחתו, וכמו שנאמר (יחזקאל ח יב): כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים כלומר מגדל בו עומדים השומרים עַד עִיר מִבְצָר:
(י) וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:
(יא) וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה יְקֹוָק מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת יְקֹוָק:
(יב) וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(יג) וַיָּעַד יְקֹוָק התרה בהם בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נביאו נְבִיאֵי כָל חֹזֶה לתוספת ביאור אמר 'כל חוזה', כי שם נביא משותף הוא גם לנביאי הבעל, מה שאין כן כן חוזה, כי הוא בלתי לה' לבדו לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים:
(יד) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם מאלה שעבדו עבודה זרה בעגל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:
(טו) וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם:
(טז) וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה צורה יצוקה ממתכת שנים שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל:
(יז) וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ כל כך התמידו לעשות הרע, כאילו מכרו עצמם לכך לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ:
(יח) וַיִּתְאַנַּף יְקֹוָק מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו הגלה אותם עם הושע לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ:
(יט) גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ:
(כ) וַיִּמְאַס יְקֹוָק בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים בוזזים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו לגמרי מארצם וישליכם אל ארץ אחרת רחוקה:
(כא) כִּי זהו בעבור אשר כל ישראל התחילו בעבירה, כי הם מעצמם קרעו ונפרדו ממלכות בית דוד, ופי ה' לא שאלו קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וידא וַיַּדַּח יָרָבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה:
(כב) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה אף אחר שבטל הושע את השומרים, עם כל זאת לא סרו ממנה, מדעת עצמם:
(כג) עַד אֲשֶׁר הֵסִיר יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
כתובים
משלי פרק ג
(כג) אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ כשתשמר על החכמה תלך בבטחון בדרכיך שלא יפחידו אותך וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף והרגל שלך לא תוכה (במכשולים בדרך): (כד) אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד כשתשכב לא תפחד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ ותשכב ותהיה לך מתוקה השינה (שלא תפחד): (כה) אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם לא תפחד שפתאום יבא לך רע (שלא יבא) וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא ומהחושך (הצרות) שבא על הרשעים לא תפחד מזה: (כו) כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ כי ה' יהיה בבטחון שלך שישמור עליך וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד וישמר רגלך מלהתפס במלכודת רעה: (כז) אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו אל תמנע עצמך מלעשות טוב, לאדם שצריך טובה בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת כשיש בכח (באפשרות) ידך לעשות לו את הטובה שמבקש: (כח) אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב אל תגיד לאדם שמבקש טובה ממך לך ותחזור אח"כ וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ ומחר אני אתן לך את הטובה שאתה מבקש ויש לך את זה עכשיו: (כט) אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה אל תחשוב על חברך רעהוְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ והוא יושב אתך בבטחון וחושב שאתה חבירו: (ל) אַל תָּרִיב עִם אָדָם חִנָּם אל תריב בלי סיבה אִם לֹא גְמָלְךָ רָעָה אם הוא לא עשה לך רעה: (לא) אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס אל תקנא בהצלחת האיש שגוזל וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו ואל תבחר בדרכים שלו: (לב) כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז כי ה' מתעב אדם שסר מהדרך הישרה וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ אבל לישרים הוא מגלה את סודותיו (מאהבה אותם): (לג) מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע קללת ה' יש בבית רשע וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ אבל בית הצדיקים ה' מברך: (לד) אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ אם יתחבר ללצים, בסוף יתלוצצו ממנו וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן ולענוים השם נותן יופי שימצא חן בעיני האנשים: (לה) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ החכמים מורישים את הכבוד לבניהם וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן והכסילים מפרישים לעצמם בזיונות:
משלי פרק ד
(א) שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב תשמעו למוסר אביכם (ה') וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה ותקשיבו לדעת את הבינה: (ב) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם כי לימוד טוב נתתי לכם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ אל תעזבו את התורה: (ג) כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי כי בן אהוב הייתי לאבי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי מעונג ויחיד לאמי (ולכן בוודאי שמה שאמר לי הוא טוב מאד): (ד) וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ למד אותי יחזיק לבך את דברי שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה תשמר את המצות ותחיה:
משנת ההלכה
נח פ"ט פס' ז'
"ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה"
נצטוינו בזה לפרות ולרבות (ממנין תרי"ג רמב"ם עשין רי"ב סמ"ג עשין מ"ט סמ"ק רפ"ד)
דיני המצוה
א. חייב כל אדם[2] לישא אשה[3], כדי לפרות ולרבות[4]. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. (שו"ע אהע"ז סי' א' סעי' א').
ב. ונאמרה מצוה זו בלשון ברכה מכיון שאין ברכה אלא במקום שיש שלום וכדי לקיים מצוה זו צריך האדם להיות בשלום עם זוגתו וע"ז נאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו[5] (אלה המצות למהר"ם חאגיז עשה א)
ג. ומצוה זו גדולה היא עד מאד[6] ולפיכך[7] מוכרים ס"ת[8] או שאר ספרים[9], לישא אשה, או כדי להשיא יתום כדי שיקיים פריה ורביה[10], אע"ג דלשאר מצוות אין מוכרין. (שם סעי' ב') ועדיף טפי למכור ס"ת להשיא יתום מאשר ליתנו לביהכנ"ס, והוא שיש לציבור ספר לקרוא בו, אבל בלא"ה יתן לביהכנ"ס, דהתלמוד קודם למעשה[11].
ד. אשה אינה חייבת בפריה ורביה, (שו"ע סעי' י"ג) ולהכי אין מוכרין ס"ת להשיא יתומה, (ח"מ ס"ק א') וי"א דמוכרין[12] (ב"ש ס"ק ב') וכן הלכה. (משנה ברורה קנג ס"ק כ"ד).
ה. כיוון שיש לאדם זכר ונקיבה[13] קיים מצוות פריה ורביה[14], והוא[15] שלא יהיה הבן סריס[16], או הנקיבה איילונית[17]. (שו"ע סעי' ה')
[1] רש"י
[2] ופסולי קהל אי חייבים: בממזר, מסתפק בפמ"ג (או"ח סי' ר"מ משב"ז ס"ק א') ולדעת הש"ך יו"ד סי' רפ"א ס"ק ח' דממזר אין חייב בכל המצוות א"כ אפ' דפטור מפריה ורביה, אבל האחרונים חלקו על הש"ך וס"ל דחייב בכל המצוות.
[3] ועיין ברא"ש כתובות פ"א סי' יב שתירץ על הא דיש מקשין על נוסח ברכת אירוסין למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה. "ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון אפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא" אמנם עיין בהעמק שאלה שאילתא קסה אות א שדייק מלשון המובא כאן שהוא לשון הרמב"ם שעיקר המצוה הוא ע"י שיקח אשה בדרך אישות דהיינו ע"י חופה וקידושין. ועיין בביאור הגר"י פערלא לסה"מ לרס"ג מצוה סט (דף רפא ע"ב) דכתב בדעת הרס"ג שס"ל דמעשה קידושין חופה שעושה האדם היא מצות פריה ורביה כיון שמתעסק בלישא אשה כדי לפרות ולרבות שהרי עצם הפריה ורביה לאו ביד האדם הוא
[5] וכתב שם עוד "ומכאן לברכת חתנים מן התורה וזוהי ברכה שלפניה והיא ברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות וכו' דהרי מתחילה דו פרצופים נבראו לתכלית הוראה זו וכו' דהנה להיות כי בדור המבול השחית כל בשר ונהנו מעוה"ז בלא ברכה לא שרתה ברכה באותה זריעה ותשחת הארץ א"כ ודאי אין ברכה זו כעין ברכה דיום החמישי אלא ברכה שיש בה שלום" וכו'
[6] ועיין בס' אלה המצות שם שהביא מזוהר חלק שני (שמות פרשת שמות דף ג עמוד ב) דבזכות השדלות כלל ישראל במצרים במצות פריה ורביה זכו להגאל ממצרים וז"ל הזוהר שם "זכאין אינון ישראל דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, דאף על גב דגזרה אתגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא כ"ש לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא וכו' פריה ורביה דכתיב (שמות א') ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ומכל הני אסתמרו ישראל"
[7] כמש"כ בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' רעב "ומצות פריה ורביה, רבה היא. ועשאוה במקומות, כתלמוד תורה. וכדגרסינן במגילה (כ"ז): שאין מוכרין ס"ת, אלא ללמוד תורה ולישא אשה" וכן בשו"ת הרמ"א סימן קכה שהביא לשון הסמ"ק (סו"ס קצ"ד (בהוצאת חברת מפיצי אור, תשי"ט ע' קעג) " והנה אני אומר דיש לק"ו זה פרכא דאפשר דשאני מצות פריה ורביה שהיא מצוה גדולה, שאין מוכרים ס"ת לשום מצוה בעולם כי אם ללמוד תורה ולישא אשה (מגילה כז, ע"א), ואמרינן דנענש יהושע שלא הוי ליה בן דביטל ישראל מפריה ורביה ולא נענש על שביטל קרבן התמיד" (עירובין סג, ע"ב, ועיין ברד"ק בספר יהושע פ"ה פס' יד).
[8] ואם יש בו טעויות, עיין רמ"א סי' רפ"ב סעי' י"ח דמותר, ובמל"מ פ"י מס"ת ה"ב תמה מ"ש משאר ספרים דאסור, דהא עכ"פ יש בו קדושת חומש, ובגינת ורדים או"ח כלל ב' סי' ל"א חילק, דשאר ספרים אסור כיון דלומדים מהן, אבל ס"ת שיש בו טעות כיוון שעיקר תשמיש ס"ת לקרוא בציבור ולא ללמוד בסתם בו ובזה א"א, א"כ מותר למכור.
[10] ומוכרין אפי' רק כדי למצוא זיווגו הראוי לו, או בזו שחפץ בה אע"ג שיכול לישא אחרת וא"צ לישא את שאינה ראויה לו או שאינו חפץ בה כדי לא למכור ס"ת. (שו"ת משיבת נפש סי' מ"א) וכ"כ בהעמק שאלה שאילתא ה אות ג (וכ"מ ברא"ש יבמות פ"ד סי' כז וז"ל "ור"ת ז"ל התיר באחת שהיתה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לחופה והתיר לכונסה תוך ל' יום משום פריה ורביה דבעל מאחר דאם לא ישא זאת לא ישא אחרת ואפשר דאפילו אם לא היתה משודכת היה מתיר מאחר שחפץ בה יותר מבאחרת כדאשכחן ביוסף הכהן משום פרנסת בניו התירו לה אע"פ שהיתה אבלה על אחותה ומיהו לא דמי כולי האי דכיון דאינה משודכת יכול לישא אחרת אבל היא היתה מרחמת על בני אחותה יותר מאחרת")
[12] דס"ל דאשה מצווה על "לערב אל תנח" וכו', וא"כ תליא בדעות בשו"ע סעי' ח' אי מוכרין ס"ת כדי לקיים מצווה זו, ובמג"א סי' קנ"ג ס"ק ט' פסק דמוכרין להשיא יתומה.
[13] ובקטנים נמי קיים המצווה, אבל הגדילו ולא הביאו סימנים חייב מספק. דשמא יהיה סריס כיוון דלית ליה חזקה דרבא. (מנ"ח ו')
[14] ואפי' הניח ממזר ואפילו חרש ושוטה, קיים המצוה. (רמ"א סעי' ו') , , דהם בני מצוות דאסור להאכילם בידים דבר איסור, וראויים להוליד, על כן יוצא ידי חובה (מנ"ח מצוה א אות ז) ואע"ג דכתב בספר חסידים (סי' ת"ק) שממזר אינו חי, היינו שאין ידוע שהיא ממזר, אבל בממזר ידוע חי. (ב"ש ס"ק י"א) ודעת המהרי"ט אלגאזי (פ"ח דבכורות אות ס"ה ד"ה ואולם) דאין יוצא אא"כ נולד לו בהיתר, כגון ממזר שנשא ממזרת או גיורת ולהיפך, או בביאת איסור באונס, אבל בנולד באיסור, כגון ממזר שנשא ישראלית ולהיפך, או בביאת עריות, הווה מצווה הבאה בעבירה ולא יצא, והמנ"ח (אות ח') מסתפק בזה, דשמא לא הווה מצווה הבאה בעבירה דאין העבירה באה בזמן קיום המצווה, דהעבירה היתה בביאה והביאה אינה אלא הכשר מצווה, דעיקר המצווה היינו דיש בנים בעולם, ואז כבר אין עבירה, ועכ"פ נשאר בצ"ע האיך יקיים המצווה כשמרבה פסולין בישראל.
[15] דבעי' ראויים להוליד. (מנ"ח אות ב') ואם הבן נשא איילונית, או הבת נשאת לסריס, קיים האב, דעכ"פ ילדיו ראויים להוליד. (ח"מ ס"ק ו' ב"ש ס"ק ח' ובפת"ש ח' מפקפק בזה)
[16] ובטומטום (שאין לו איברי הולדה או שהם מכוסים אצלו) לא קיים, ואפי' מוכח דהוא זכר (כגון שיש איזה סימן) ויש לו גם נקיבה, וכן להיפך לא קיים, כיון דאינם ראויים להוליד. ואם נקרע ונמצא זכר, לרמב"ם יצא דראוי להוליד, ולרא"ש ספק אם ראוי להוליד, וא"כ חייב מספק. ובנמצאת נקיבה, לא נתבאר בפוסקים אם ראויה לילד (מנ"ח ג' ועיי"ש אות ד' גבי אנדרוגינוס)
[17] ואם נעשה סריס (כגון שנפצע או נחלה וכיו"ב) או נעשית איילונית, לא יצא. דהווה כמתו דאינם ראויים להוליד. (מנ"ח אות ה')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה