מקרא
פרשת וזאת הברכה
דברים פרק לג
(כט) אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ כי אינם כשבעים אומות, על כן יודיעם שלא שם חלקנו כהם ולא גורלנו ככל המונם[1] עַם נוֹשַׁע בַּיקֹוָק שתשועתו מאת הקב"ה, שתשועתו שלימה בכל, שהוא מושיע עמו, הוא משמיד אויביך, הוא משפיע טובות, הוא זן, הוא מפרנס מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ הוא חרבך להשמיד אויביך עד שמגביה אותך על הכל וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ אויביך בלבם אומרים לך מפני יראתך ואימתך - אנו אוהבים אותך, ומשועבדים לעשות כל רצונך והם משקרים מפני פחדם, שיראים לומר שהם אויביך וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ על גדוליהם וגבוה שבהם, שתדרוך ותתנינו תחת כפות רגליך, וכדכתיב ביהושע "שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה"[2]: ס
דברים פרק לד
(א) וַיַּעַל מֹשֶׁה כמו שאמר לו הקב"ה עלה אל הר העברים ואף על פי כן איחר לעלות עד שברכן תחלה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ הוא הר העברים הוא[3] רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ את כל ארץ ישראל אשר מעבר לירדן אֶת הַגִּלְעָד מן הגלעד, כי משה היה עומד בחלקו של ראובן (סוטה יג, ב), וחצי הר הגלעד ועריו היו לבני ראובן וחצי למנשה (לעיל ג, יב), על כן צריך לפרש "מן הגלעד"עַד דָּן שהוא סוף תחום ארץ ישראל דכתיב, שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע (ש"ב כד, ב)[4]:
(ב) וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי הסמוך ליהודה ממזרח (יהושע יט, לד) הוא נקרא גליל התחתון וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה שהיו בצפונה של ארץ ישראל, והוא גליל העליון ולא הזכיר אשר ויששכר, כי היו בתוך אפרים ומנשה, דכתיב ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח (שם יז, י)., והזכיר עד הים האחרון וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה שהוא בדרומה, דכתיב, יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון (יהושע יח, ה), ויהודה נטל כל דרומה של ארץ ישראל מהירדן ועד הים, ודן נטל בצפונית מערבית לא הזכיר שמעון כי מחלק בני יהודה נחלת שמעון (שם יט, א), ולא הזכיר בנימין שהיה גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף (שם יח, יא)עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן בשביל זבולון שהיה לחוף ימים[5] והוא גבול ארץ ישראל לצד המערב[6]:
(ג) וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר בעבור שהיא בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר, והראה אותה לו במעשה נס והראה לו הארץ, בעבור שהיא מלאה כל טוב, ומאשר היה גלוי לפניו יתברך רוב האהבה שאהב משה את ישראל שמחו בראות הטובה בראות עיניו[7]:
(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר חלילה להעלות על הדעת שלצער לנאמן ביתו התכוון, להראות לו את הארץ אשר נתן נפשו עליה, ולהגדיל כאב לבו באמירת מניעת ביאתו שמה. אלא הכוונה הראיתיך איכות ומהות פרטי כל מחוז ומחוז כאשר הוא, גם הראיתיך התחלקות הארץ לכל שבט ושבט, וגם כל הדברים העתידים להולד לשנים רבות הבאות (עיין ברש"י בשם הספרי מובא בהערות[8] ), אשר כל אלה לא היית רואה אם עברת שמה כאשר אותה נפשך, וזהו ושמה לא תעבור, כלומר הראיתיך ענינים נפלאים העתידים להתילד באומה עד היום האחרון, שהוא ענין בלתי אפשרי כפי כח האנושי להגיע אליו בחיי גשמיותו לראות כל אלה:
בשִׁבעה ימים לחודש של אדר נולד משה רבם של ישׂראל ובשִׁבעה ימים לחודש של אדר נאסף מִתוך העולם בת קול נפלה מִן השמים וכן אמרה בואו כל באי העולם וראו בצערו של משה רבם של ישׂראל שטרח ולא נהנה ונִמשׁח בארבעה כתרים טובים כתר של תורה שלו ששבה אותו משמי מרום והִתגלה עליו כבוד שכינתו של יי בשני אלפים ריבוא של מלאכים ובארבעים ושנים אלפים מרכבות של אש, כתר של כהונה שלו היתה שִׁבעת ימי המילואים [ההשלמה]. כתר של מלכות הנחילו אותו מִן השמים לא חרב שלף ולא סוס רתם ולא מחנה הניע. כתר של שם טוב קנה במעשׂים טובים ובענוותנותו
(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק שאפי' במותו עשה מה שצוהו כעבד[9] כי לא נצטער משה במיתתו, אבל מת מיתה רצונית ובנפש שמחה לקיים מצות בוראו שצוהו ומות בהר[10] בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְקֹוָק כי הוא אמר לו עלה ומות וכן נכתב על אהרן על פי ה' וכן על פי ה' יחנו[11]:
אפשר משה מת וכתיב וימת שם משה? אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. (רש"י מרבותינו ב"ב ט"ו) אלו ואלו דברי אלוקים חיים ולא נחלקו אלא מלת בדמע הוא מלשון מלאתך ודמעך ענין ערבוב, כלומר תערובות אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך עפ"י צירופי תיבות ואותיות, והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא וימת משה רק תיבות אחרות עפ"י סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבן יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות. וא"כ אינם חולקים כלל, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק שלא כתב שמונה פסוקים אלו לפי הנגלה רק כפי הצירופים, וזהו בדמע, ויהושע כתבן כפי הנגלה, ושני הדעות מסכימים לדעה אחת כי נכתבו ע"י שניהם ע"י משה הנסתר והסוד, וע"י יהושע הנגלה כאשר היא כתובה בידינו (הגר"א).
(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ הקב"ה בכבודו. רבי ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו שנכנס במערה - בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
פרשת בראשית
בראשית פרק ב
(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו מצדדיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה במקום הצד שלקח במקום החתך[12]:
(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט[13]וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם בלבד היא שנלקחה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה[14] לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאתאבל נקבות של שאר הבריות לא נלקחו מהזכרים לפיכך לא נקראות על לשון הזכר אלא הזכר תישים הנקיבות עזים הזכר אילים הנקיבות רחלים שוורים פרים פרות עיירים אתונות וכו'[15]:
(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ כי רוב הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד[16]:
(כה) וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ ולא היתה להם בושה כי אז היו כל פעולותיהם וכל איבריהם לעשות רצון קונם בלבד לא להשיג תענוגות נפסדות כלל באופן שהית' פעולת הזיווג אצלם כפעולת האכילה והשתיה המספקת ובכן היה ענין איברים ההם אצלם כמו ענין הפה והפנים והידים אצלנו[17]:
בראשית פרק ג
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם חכם להרע[18] מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר שמא אמר לכם[19] אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:
(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ לאכלו כמו ובנבלתם לא תגעו[21] פֶּן תְּמֻתוּן:
(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים מלאכים[22] יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל היתה סבורה כי הוא מר וסם המות, ולכן יזהירנו ממנו ועתה ראתה כי הוא מאכל טוב ומתוק[23] וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם נתנו לב אל כל ערב ותענוג אע"פ שיזיק כי שימת לב וההשגחה בדבר תקרא פקיחת עין כאמרו אף על זה פקחת עיניך וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם ידעו שראוי לכסות מקום הערוה בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק[24] וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
(ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן והוא ענין גלוי שכינה במקום ההוא כמו והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב) לְרוּחַ הַיּוֹם כי בהגלות השכינה תבא רוח גדולה וחזק, כענין שנאמר (מ"א יט יא) והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'[25] וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:
(ט) וַיִּקְרָא יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה שאינך נראה בגן כמאז שנחבאת עתה ולא עשית כן מקודם[26]:
(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כמו שקרה לישראל אחר חטאם כאמרו וייראו מגשת אליו[27] כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא:
(יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו, אין דרך לומר על הבהמה ערומה היא, כיון שאינה ראויה לבגדים, כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, וגם אתה קורא עצמך "ערום", כלומר - שאתה ראוי לבגדים, מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים[28] הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:
נביא
מלכים ב פרק יא
(א) וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ וראתה רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה בכדי שתמלוך היא, מבלי מערער:
(ב) וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הממותתים הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵינִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת החדר ששכבו שם בני המלך החולים על מטות דוי, נקרא חדר המטות, ומשם גנבה אותו ואת מניקתו זה סיפר כאן, ובדברי הימים מספר כי המקום שהסתירה אותו שם בבית המקדש קראו אותו ג"כ חדר המטות וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ כל מי שידע על כך מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת:
(ג) וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית יְקֹוָק היא היתה אשת כהן גדול, והתמידה לשבת בבית המקדש מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ: פ
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מאז שהתחבא שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת לַכָּרִי כרתי ופלתי שהם הגבורים וְלָרָצִים וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו בֵּית יְקֹוָק וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית יְקֹוָק להיות האהבה ביניהם, ולהיות ידם עמו להמליך את בן המלך, והשביעם על זאת וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ:
(ה) וַיְצַוֵּם לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן הַשְּׁלִשִׁית חלק שלישי מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת כי משמרות הכהנים והלוים, היו מתחלפים בכל שבת, אלו יוצאים ואלו באים, כמה שכתוב בדברי הימים (ב כג ח) וקרוים המה באי השבת. ואמר להם: השלישית מכם, רוצה לומר: חלק שלישי משומרי המלך, יהיו מאנשי באי השבת וְשֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ המה יהיו שומרי משמרת בית המלך, שלא יהרג בבית המלך מאוהבי עתליה, והשמירה ההיא תהיה אחר שיבוא המלך אל הבית:
(ו) וְהַשְּׁלִשִׁית חלק שליש השני, ישמרו בְּשַׁעַר סוּר שהוא שער המזרחי, ויקרא כן על שם שמשם היו הטמאים פורשים, על שם הכתוב (איכה ד טו) סורו טמא קראו למו וְהַשְּׁלִשִׁית חלק השלישי בַּשַּׁעַר ש – אַחַרשער הסור ונקרא שער - הָרָצִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת שלא יהרגו את המלך מַסָּח כלומר שישמרו מבלי היסח הדעת:
(ז) וּשְׁתֵּי הַיָּדוֹת בָּכֶם שני שלישים בשומרי המלך, יהיו כֹּל אנשי יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת על כי המה פנוים הם מעבודת המקדש, כי באו במקומם באי השבת, והמה יעבדו עבודת המקדש, ולזה לא יוכלו הם כולם לשמור על המלך, כי אם מחציתם וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת בֵּית יְקֹוָק אֶל הַמֶּלֶךְ:
(ח) וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו כלי זינו בְּיָדוֹ וְהַבָּא איש זר הבא אֶל תוך הַשְּׂדֵרוֹת סדר מערכות השומרים יומת, כי אולי הוא מאנשי עתליה, ומבקש להרוג את המלך יוּמָת וִהְיוּ אֶת עם הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ:
(ט) וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן:
(י) וַיִּתֵּן הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי המאיות הַמֵּאוֹת אֶת הַחֲנִית וְאֶת הַשְּׁלָטִים כעין מגינים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִד אשר עשאם דוד, והיו מונחים בבית ה' אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק:
(יא) וַיַּעַמְדוּ הָרָצִים אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת לפני המזבח וההיכל עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב:
(יב) וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר כתר מלכות וְאֶת הָעֵדוּת היא התורה, הנקראת עדות, ותלו אותה בזרועו וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: ס
(יג) וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָה אֶת קוֹל הָרָצִין הָעָם פי' קול הרצים וקול העם וַתָּבֹא אֶל הָעָם בֵּית יְקֹוָק:
(יד) וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד על מקום מיוחד למלך לעמוד שם כַּמִּשְׁפָּט כמנהג המלך וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר מרד קָשֶׁר: ס
(טו) וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת שָׂרֵי המיאות הַמֵּאוֹת פְּקֻדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת הוציאו אותה מחוץ לבית המקדש אולם תלך אל מבית לשדרות, רצה לומר: מבפנים למערכת השומרים, לבל תמלט וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ הָמֵת בֶּחָרֶב כִּי אָמַר הַכֹּהֵן אַל תּוּמַת בֵּית יְקֹוָק:
(טז) וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם עשו לה מקום פנוי ללכת מבית ה', ובאה אל בית המלך בדרך אשר הסוסים באים בה, ושם נהרגה: ס
כתובים
יראת אלהים
(יג) סוף דבר הכל נשמע סוף ותכלית החכמה והכל נשמע ונכלל בדבר זה את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי זה תכלית ועיקר ענין האדם: (יד) כי את כל מעשה כי את כל מעשי האדםהאלהים יבא במשפט על כל נעלם אפי' על דברים שנעשו בסתר אם טוב ואם רע בין אם עשה דבר טוב ובין אם עשה דבר רע:
משנת ההלכה
הושענא רבה
א. השנה במוצ"ש חול המועד חל יום הושענא רבא. היום האחרון למצוַת ארבעה מינים ולמצוַת סוכה (בחוץ לארץ יש מנהגים שונים בנוגע לסוכה גם בשמיני עצרת), והוא נקרא 'הושענא רבה' על שם שמרבים בתפילות 'הושענא' ביום זה יותר מכל ימי החג, ונוטלים בו ערבה שקורין אותה גם 'הושענא', על שם תפילות 'הושענא' שבאותו היום.
ב. אף על פי שמִן התורה לא נבדל יום הושענא רבה משאר ימי החג, כבר נהגו ישראל בכל הדורות הרבה מנהגים מיוחדים ליום זה ועשאוהו מקצת יום טוב.
ג. מנהג נביאים (חגי זכריה ומלאכי) שנוטלים ערבה. ומיחדין בה תפילה ואחר כך חובטין אותה. ואין זה כשאר מצוות דרבנן שמברכין עליהן בשעת עשיָּתן, אלא כשתקנו נטילת ערבה תקנוה כמנהג בלבד לכן אין מברכין על נטילת ערבה.
ד. נוהגים רבים להיות ערים כל הלילה ואומרים 'תיקון' וקורין במשנה תורה ומשלימים ספר תהלים ומחברים את הלילה והיום בתורה ובתפילה. והמדקדקים במצוות נוהגים לטבול קודם עלות השחר.
ה. והטעם שנעורין בלילה - שהוא יום אושפיזין של דוד המלך ע"ה שלא היה ישן יותר מ'שיתין נשמי' (לכמה דעות חצי שעה) בלילותיו, ומתגבר כארי בשירות ותשבחות. ויש בעינוי שֵׁנה זה גם מענין עינוי יום הכיפורים שראוי ליום זה שהוא יום כפרה.
ו. לובשים בגדי חג, ויש נוהגים ללבוש בגדי לבן כמו ביום הכיפורים, ומדליקים משיורי הנרות של יום כיפור.
ז. ברוב קהילות ספרד אין משנים בתפילת הושענא רבה מתפילת חול המועד. ואולם בקהילות אשכנז משנים מעט בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית אומרים 'למנצח מזמור לדוד השמים מספרים' וכל שאר המזמורים הנאמרים בשבת ויום טוב, אבל אין אומרים 'מזמור שיר ליום השבת' קודם 'יהי כבוד' אלא 'מזמור לתודה', לפי שאין אומרים מזמור שיר ליום השבת אלא בשבת ויום טוב האמור בתורה, שלא היו מקריבין בהם אלא קרבנות ציבור בלבד ולא קרבנות יחיד, אבל בהושענא רבה היו מקריבין במקדש קרבנות יחיד, לפיכך אומרין מזמור לתודה, שהתודה קרבן יחיד היא.
ח. וכן אין אומרים 'נשמת כל חי', שאין בו קדושת יום טוב מלאה ואין הנשמה יכולה להתאמץ כולה להדבק ביוצרה כמו ביום טוב.
ט. אחרי הלל, או אחר מוסף, אומרים 'הושענות' בסדר הכתוב בסידורים, ומקיפים את הבימה שבע פעמים וכשמגיעים לפיוט 'תענה אמונים' מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלים הערבה וגומרים את סדר ההושענות. ויש נוהגים על פי הקבלה, שלא ליטול הערבה עד זמן החביטה.
י. במוסף אומרים (כמנהג אשכנזים) קדושה רבא, היינו, כל נוסח של 'כתר' או 'נעריצך' עם 'כבודו מלא עולם' ולא מקצרין בו כבשאר ימי חול המועד.
יא. וממעטין אפילו במלאכה המותרת בחולו של מועד, עד שעה שיוצאין מבית הכנסת, ומרבין בסעודת יום טוב.
יב. בסוף תפילות 'הושענא' בכל ימי החג בגמר ההקפה, וכן בהושענא רבה בגמר כל ההקפות, קוראים החזן והציבור פסוק זה בקול רם: אני והו הושיעה נא! זכר למקדש שכשהיו גומרין להקיף את המזבח בערבה, תקעו והריעו ותקעו ואומרים פסוק זה.
הערבה ודיניה
יג. הלכה למשה מסיני שתהא ערבה נִטלת במקדש כל שבעת ימי החג. והיא זו שנזכרת במשנה 'מורביות של ערבה' שהיו מלקטין ממוצא הסמוכה לירושלים.
יד. ערבה זו היא מצוה לעצמה מלבד בדי הערבה האגודים עם הלולב. ובערבה זו היו עושין כל יום הקפות סביב המזבח פעם אחת, וביום האחרון של חג הקיפו בה את המזבח שבע פעמים.
טו. ולא היתה הלכה זו שנִּתנה למשה מסיני אלא על המִּקדש בלבד ואילו על כל שאר גבולות ישראל לא נאמרה ההלכה.
טז. הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תקנו מנהג של ערבה גם בגבולין (וכאמור לעיל, לא כמצוה שיש עמה ברכה אלא כמנהג) זכר למקדש. ולפי שאין לה עיקר מן התורה בגבולין (שלא כלולב, שנִּטל ביום ראשון בכל מקום מן התורה), לא עשו לה זכר בכל ימי החג אלא שיהו נוטלים ערבה ביום האחרון של חג ומיַחדים בה תפילה על המים והברכה לכל השנה.
יז. נוטלים חמשה בדים של ערבה כאותם שלוקחים לאגוד הלולב, ואוגדים אותם יחד. ואף על פי שאין מחמירין בערבה זו כבערבה של לולב, מכל מקום לוקחים אותה מן המובחר והיפה משום 'זה אלי ואנוהו' - במצוות. ונהגו ליקח ערבות גדולות זכר למורביות שעיטרו את המזבח.
יח. לאחר שמניחים את הלולב והאתרוג בגמר ההקפות בבית הכנסת והגיעו לפיוט 'תענה אמונים', נוטלים אותה ביד, ואומרים את הפיוטים עד שגומר את הפיוט 'קול מבשר'. או באמצע הקדיש וקודם 'תתקבל' כמנהג החסידים, או בסוף כל התפילה כמנהג הספרדים – ונהגו לנענע בה לרוחות העולם מעלה ומטה כסדר הנענועים שבלולב, ואז חובטין אותה על הקרקע חמש חבטות ונותנים אותה במקום שלא ירמסו עליה ברגלים, שאין נוהגים בה מנהג זלזול גם לאחר החבטה.
יט. ענין זה של חבטה יש בו סודות עמוקים ותיקונים גדולים, ואין זוכים לדעת אותם אלא גדולי ישראל בלבד. וכל איש ישראל שאין לו עסק בנסתרות, הרי הוא מכוֵּן לעשות כמנהג שנהגו הנביאים וכל חכמי הדורות ושבשכר זה שהוא עושה כמעשיהם, יֵחשב לפני המקום כאילו כיוֵן כל כוָּנותיהם, ויבטלו מעליו כל הדינים הקשים, ותתעורר האהבה שבין כל ישראל לאבינו שבשמים, ותטיב עלינו החתימה.
[1] רבנו בחיי
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] חזקוני
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רמב"ן
[8] ברש"י הביא מדרש חז"ל את כל הארץ - הראהו את כל א"י בשלותה והמציקין העתידין להיות מציקין לה:
עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודת כוכבים שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע: ואת כל נפתלי - הראהו ארצו בשלותה וחורבנה והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: ואת ארץ אפרים ומנשה - הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים. וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. ואת כל ארץ יהודה - בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם: עד הים האחרון - ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. ד"א אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים: את הנגב - ארץ הדרום ד"א מערת המכפלה שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון: ואת הככר - הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש שנאמר בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה:
[9] אבע"ז
[10] הכתב והקבלה
[11] אבע"ז
[12] רש"י
[13] ספורנו
[14] רבינו בחיי
[15] חזקוני
[16] רמב"ן
[17] ספורנו
[18] ת"א
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] חזקוני
[22] אבע"ז
[23] רמב"ן
[24] ספורנו
[25] רמב"ן
[26] ספורנו
[27] ספורנו
[28] פי' ר' יוסף בכור שור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה