מקרא
בראשית פרק יט
(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו הָאֲנָשִׁים היו מושכים בהם בחזקה למהר לשלחם[1] בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
(יז) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ בשביל צער חתניך שבעיר. ועוד כי המביט אחריו מתעכב בדרך. גם שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך כדכתיב מות נמות כי אלהים ראינו[2] וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הירדן[3] הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה כי הענן עולה ובו גפרית ואש, ומתפשט על הארץ כמו ענן הגשמים, ואם ידביק אתכם הרי אתם מתים[4]:
(יט) הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי:
(כ) הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר עיר בעלת תושבים מועטים אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא כיון ש - מִצְעָר הִוא אין בה חוטאים הרבה וטאיה קלים ותוכל לרחם עליה[6] וּתְחִי נַפְשִׁי:
(כא) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה מלבד זה שאתה ניצול[7] לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(כב) ואמר לו המלאך מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל אין לי רשות[8] לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר שבתחילה היתה בלע צוֹעַר על שם מצער ולכן נאמר בפ' לך לך ומלך בלע היא צוער[9]:
(כג) הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה:
(כד) וַיקֹוָק הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל מטר וגשם כדי להוכיחם לחזור בתשובה ומשלא חזרו הוריד עליהם[10] גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְקֹוָק מִן הַשָּׁמָיִם ולא מן העננים[11]:
(כה) וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה עד כדי כך שאין אדמתה מצמיחה יותר גם אם תינתן בעציץ[12]:
(כו) וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ היתה מבטת מתאחרת שלא היתה ממהרת לילך עד שנשארה - מֵאַחֲרָיו, מאחריו והדביקתה הענן הנפשט ונפרש עליה מן הגפרית ומן המלח, כי במקום שנופל גפרית נופל מלח עמו, שנאמר "גפרית ומלח שרפה וגו'" וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח כלומר מצבה ותל, שכולה נפל עליה מלח, שלא היה נראה שמעולם היתה שם אשה שהיתה מכוסה כולה, ונראה שיש שם תל מלח, לפי פשוטו של הפסוק:
(כז) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אל המקום שלוה שם המלאכים כי שם היתה עליו יד ה' וזה כי חשב לבקש עליהם רחמים אחרי שלא מצא להם זכות בדין[13]:
(כח) וַיַּשְׁקֵף לדעת אם נמצא שם עשרה וניצולו אם לאו[14] עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן וראה שאין עוד להתפלל עליהם[15]:
(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים זה המלאך בשליחות ה' אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים זה הקב"האֶת אַבְרָהָם שאלמלא אברהם עדיין היה לוט בחרן שהוא ארצו ומולדתו, אבל לכבוד אברהם יצא עמו, ולכך הזכיר הכתוב כי מתוך זכרון אברהם נצל לוט עמו[16] וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:
(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר עכשיו שהיה לו פנאי קיים דברי המלאך לשבת בהר[17] וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר שהיא מן המקומות שנגזרה עליהם ההשחתה, ובתחנתו של לוט הניחה המלאך וחשב בלבו כי לא יאריך לו עוד אחרי שיש לו זמן רב להמלט ההרה[18] וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
(לא) וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שחשבה כי בצאת אביה משם נשחתה צוער[19] לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ:
(לב) לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח:) או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע אמרו נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו, כי ירחם האלהים ונוליד זכר ונקבה ויתקיים העולם מהם, ולא לחנם הצילנו ה':
(לג) וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ:
(לד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:
(לה) וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ:
(לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב כמו מ - אב[20] הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם בימי משה. וכן כל עד היום עד ימי הסופר שכתב את הדבר[21] ומעיד שלא התערב עמם גוי זר[22]:
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי לומר שבן אביו הוא ש - הוּא אֲבִי אביהם של עם[23] בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: ס
נביא
מלכים ב פרק כא
(ח) וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה גם זה מדברי ה' שאמר לדוד ולשלמה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה:
(ט) וְלֹא שָׁמֵעוּ ע"י שלא שמעו לדברי התורה עי"כ היה יכול מנשה להטעותם, שאם היו שומעים לתורת משה היו מורדים בו ולא היו מניחים אותו להעמיד צלם בהיכל שזה היה חטא הרבים לא חטא המלך לבדווַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע יותר מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְקֹוָק מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים נחום וחבקוק, ולפי שהיה מנשה רשע, לא נקראו על שמו לפרש שבימיו היו לֵאמֹר:
(יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: פ
(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו שמרוב התרועה וההפעלות שיקרה לו מזאת השמועה הרעה ידמה לו שיהיה קול הברה צלצול באזניו:
(יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן כדרך הבנאי, אשר ינטה קו ליישר ולהשוות הבנין, כמו כן הרעה אשר תבוא לירושלים, תדמה לרעת שמרון וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב הקו מודדים בה את החומה ארכה ורחבה והמשקולת מכונים אותה בגובהה, ומצייר כי על שומרון נטה קו תהו להחריבה מתחת ועל בית אחאב נטו משקולת להשמידו בגבהה, ר"ל שאין לו חלק לעוה"ב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ כמו שממחין ומקנחין את הצלחת להסיר כל הנדבק בו ואח"כ הופכים על פניו בל יתנו שם עוד דבר אחר, כן יסיר כל העם הנמצא בירושלים וילכו בגולה ואח"כ יחריבנה עד שלא יהיה באפשר עוד לדור שם מחדש:
(יד) וְנָטַשְׁתִּי ועזבתי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי קרא מלכות יהודה שארית נחלתו כי הוא לבדו נשאר מנחלת הש"י שהוא עם ישראל כי השאר הגלה מלך אשור וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לשבר ולמרמסלְכָל אֹיְבֵיהֶם:
(טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד שהוא היה הורג כל מי שלא הסכים לעבוד ע"ז והנביאים המוכיחים אותם כמו שעשתה איזבל שהרגה את נביאי ה' עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק:
(יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה:
(יח) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ
(יט) בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אָמוֹן בְּמַלְכוֹ וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מְשֻׁלֶּמֶת בַּת חָרוּץ מִן יָטְבָה:
(כ) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה אָבִיו:
(כא) וַיֵּלֶךְ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אָבִיו וַיַּעֲבֹד אֶת הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָבַד אָבִיו וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם:
(כב) וַיַּעֲזֹב אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו וְלֹא הָלַךְ בְּדֶרֶךְ יְקֹוָק מנשה שב אח"כ בתשובה ויכנע מאלהי אבותיו אבל אמון לא שב כלל:
כתובים
משלי פרק ח
(יד) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה יש לי את העצה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה לי יש בינה, וגבורה: (טו) בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ בעזרתי המלכים ימשיכו במלכותם (אם ישמרו אותי) וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק ועל ידי השרים עושים חוקי צדק: (טז) בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ בעזרתי השרים ישלטו וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק והחשובים כל השולטים בצדק זה בעזרת החכמה המחכימה אותם: (יז) אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב מי שאוהב אותי אני אוהבת אותו (ומגלה לו את סודותי) וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי ומבקשי ימצאו אותי (להבין בי): (יח) עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי על ידי ישיג עושר וכבוד הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה עושר חזק ובצדקה תנתן לו מה': (יט) טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז פירות התורה יותר טובים מזהב מיוחד ומזהב מזוקק וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר ופירות התורה יותר טובים מכסף מובחר: (כ) בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בדרך צדקה אני מוליכה את האדם בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט בתוך שבילי משפט: (כא) לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ יש לי הרבה להוריש לאהבי וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא ואמלא את אוצרותיהם מהטובה שיש לי: (כב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ ה' ברא אותי (את החכמה) בתחילת הבריאה קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז קודם מעשיו מאז כשהתחיל לברוא: (כג) מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מעולם משלתי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ מההתחלה מלפני שנברא הארץ: (כד) בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי עוד לפני שנברא התהום, נבראתי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם כשעוד לא היו מעינות עם הרבה מים: (כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לפני שתקעו את ההרים בעולם לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי ולפני הגבעות נבראתי: (כו) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת כשעוד לא עשה את הארץ והרחובות וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל ותחילת עפר (אדמת) העולם: (כז) בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי כשהכין את השמים כבר נבראתי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם כשחקק את עגול הארץ על התהום: (כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל כשחזק את השמים מלמעלה בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם כשחזק את מעינות התהום: (כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ כששם לים חוק (גבול) וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו והמים לא עוברים את הגבול שקבע להם בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ כשחקק את יסודות הארץ (החכמה נבראה לפני הדברים האלו):
משנת ההלכה
מצות הבנסת אורחים
א. מצווה[24] ללוות האורח כשיוצא מביתו לדרכו ויזהר ללוותו לכה"פ ד' אמות[25] ואם אין האורח יודע בטוב את הדרך מצווה רבה ללוותו ולהראות לו לאן ילך ואם אינו יכול לכל הפחות יברר לו הדרך הנכונה כדי שלא יכשל בה[26] וצריך בעה"ב המלוה לעמוד במקומו עד שיתעלם האורח מעיניו[27] (שם ובהגה"ה שם)
ב. כשמלווה האורח מצוה ליתן לו אוכל וצידה לדרך[28] (שם)
ג. אסור לאורח למחול על מצוות לוויה אבל יכול למחול בשיעור הלוויה[29] דהיינו שימחל שלא ילווהו בעה"ב יותר מד' אמות (שם)
ד. כופין ללוות כדרך שכופין לצדקה (שם בשם גמ' סוטה מו ב' וברמב"ם אבל פי"ד ה"ג)
[1] רמב"ן
[2] רשב"ם
[3] רש"י
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] ת"י ת"א
[6] ת"א ת"י פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] ת"א
[9] רש"י
[10] ת"י רש"י
[11] ספורנו
[12] חזקוני
[13] ספורנו
[14] רשב"ם
[15] ספורנו
[16] רבינו בחיי
[17] רשב"ם
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] אבע"ז
[21] רשב"ם
[22] אבע"ז
[23] ת"י
[24] וז"ל הרמב"ם פי"ד מאבל ה"ב "שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים" וכגמ' סוטה מו ב' "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"
[25] ברמב"ם שם ה"ג "אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות" ומה שמקילין העולם בזה עיין חו"מ תכ"ז בסמ"ע ס"ק י"א דהאידנא מוחלין על זה אבל עכ"פ יש לילך עמו עד השער או לפחות ד' אמות והקשה באהבת חסד בהגה"ה שם דבגמ' סוטה מו ב' איתא "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" משמע דאסור למחול על לויה וכתב לחלק דאמנם על עיקר מצות לויה שלא ילוהו כלל אין לו למחול אבל על שיעור הלויה יש בידו למחול וראיה מהא דאיתא התם "אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק רבינא אלויה לרבא בר יצחק ד' אמות בעיר מטא לידיה היזיקא ואיתציל" וע"כ איירי במחל דאל"כ אמאי לא ליווהו לפחות עד עיבורה של עיר [וצע"ק דילמא הא דאיתא בגמ' "כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" היינו דווקא במקום סכנה דע"ז אסור לו למחול אבל במקום דאין סכנה כלל ויודע הדרך דילמא יכול למחול אף על עיקר מצוות לוויה וע"כ הוא דהא בלויה ע"כ איכא שני דינים א. משום כבוד האורח והראיה דיש חילוק בין רבו לרבו מובהק לסתם חברו ב. משום הסכנה דלהכי בי"ד מתקנין שלוחים וכדאיתא בגמ' שם וכמש"כ שם באהבת חסד עצמו (מובא בהע' י"א) וא"כ במקום דאין סכנה ודאי יכול למחול על כבודו כדאיתא ביו"ד רמ"ב סעי' ל"ב דאפי' רבו מובהק שמחל על כבודו כבודו מחול וא"צ ללותו כלל ועיין במהר"ל נתיב החסד פ"ה ולהדיא משמע דעיקר לויה משום סכנה "והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו" וצל"ב]
[26] ברמב"ם שם "ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים" והיינו דוקא כשאין הדרכים מסומנים ויש סכנת ליסטים וחיות אבל בימינו שהדרכים מיושבים אין בכלל זה אבל עכ"פ צריך לברר לו הדרך שזהו עיקר המצווה כדמוכח בגמ' שם מדכתיב שופטים א' פס' כ"ד-כ"ו "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דרבי יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות" ועיין במהרש"א שם (אהבת חסד שם)
[27] בחיזקוני דברים כ"א פס' ז' "ועינינו לא ראו מכאן למלוה חבירו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו"
[28] כ"ה במנורת המאור וכ"מ בגמ' שם "אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות" ועיין מש"כ הע' ח' בשם הרא"ש ואפ' שזה כוונתו
[29] עיין הע' ט'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה