הושענא רבא

מקרא

פרשת וזאת הברכה

דברים פרק לד

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה אפילו בשעת מיתה ולאחרי כן כי לא היה מיתתו באפיסת כחותיו כלל לא מעט ולא הרבה[1] ור"ל מיתת משה לא היה עפ"י הטבע בתם לחות השרשי והתכת היסודות וכחות הגוף כי לא שלט בו הכליון וההתכה רק מיתתו היתה על פי ה' ומצותו בלבד[2]:

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה:

 (ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה לא היה מצד עצמו כמשה רק ע"י - כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כאמרו ושאל לו במשפט האורים לפני ה' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה[3]:

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה לא הגיע שום נביא למדרגת נבואתו ובזה התבאר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על דרך אמרם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין[4] אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק אשר גדלו השם להיות אליו פָּנִים אֶל פָּנִים בדיבור[5] שהיה מודיע לו מה שהיה אומר לו, ולא היה מדבר עמו לא במראה ולא בחידות כשאר נביאים שהיה מדבר עמהם על ידי חלום וחזיון, כמו שאמר הקב"ה לאהרון ולמרים[6]:

(יא) לְכָל הָאֹתוֹת אותות מה שמגיד ומתרה מקודם וְהַמּוֹפְתִים הם שנויי הטבע לא קם נביא שעשה כמוהם וכולם היו בגלל -[7] אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ והנה גם לשאר נביאים נעשו אותות ומופתים, כאליהו ואלישע, שעשו מופתים רבים והרמב"ם כתב במורה הנבוכים (ח"ב, פל"ה) כי ההפלגה למשה הוא מה שאמר לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, ו"לעיני כל ישראל" (פסוק יב), כי היו לעיני החולקים עליו ולעיני המסכימים עמו, אבל שאר הנביאים עשו אותם ליחידים מבני אדם והרמב"ן כתב ששאר הנביאים אם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ולאחריו, וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן גדול, כמו שהגיע הוא עליו השלום, כי אות המן תמידי ארבעים שנה ועמוד האש והענן, גם הבאר והשליו, על דעת רבותינו (תענית ט, א), ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון (לעיל ח, א), ולא חסרו דבר:

(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה זו קריעת ים סוף, שנאמר בו וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד, לא) וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל זו מעמד הר סיני, שנאמר (למען) [ולבעבור] תהיה יראתו על פניכם (שם כ, יז) ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל, שמתחילה (פסוק יא) הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל שראו ועמדו מרחוק במתן תורה ומשה נגש אל הערפל כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת פנים אל פנים. ועשה את משה אז נורא בקרני הוד כאמרו וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו[8] ודכל הנביאים שגרמו גלוי שכינה לא היה אלא לבני הנביאים תלמידי הנביא. אבל משה גרם גלוי שכינה לעיני כל ישראל בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד. ומחמת זה היתה אהבת ה' כ"כ אליו. שבזה הראה לכל אשר הוא ית' ברא העולם ומלואו. ומשום הכי בידו לעצור הליכות עולם. והוא ית' מנהיג עולמו ומש"ה מראה אור פניו כ"י. וזהו תכלית הבריאה לדעת כי בראשית ברא אלהים[9]:

חזק חזק ונתחזק

סליק פרשת וזאת הברכה, ונשלם ספר דברים

חסלת חמשה חומשי תורה, בעזרת נותן התורה אשר עולמו ברא, למען אשר נלמד מב' בראשית ברא, עד סיום ל' ישראל אשר ראשית קרא, שבח לאל גדול ונורא.

 בריך רחמנא דסייען מרישא ועד כאן

נחתם סיום התורה בל' שהיא גבוהה מכל האותיות, לומר שאם עוסק בה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

למ"ד בגימטריא עד, לומר שהיא מעידה עליו שלמד לשמה לא להתגדל בה[10]

בראשית פרק ג

(יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי להיות עזר כנגדי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל[11]:

(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית לעבור על מצותי, כי האשה בכלל אזהרת אדם, כי היתה עצם מעצמיו בעת ההיא, וכן היא בכלל העונש שלו[12] וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי פיתה אותי וָאֹכֵל:

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב שיהיה לאדם יתרון עליך באיבה, כי הוא ישופך ראש ואתה לא תשופנו רק בעקבו, וירצץ מוחך שם[13]: ס

(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ צער הגוף שבא לה מידי חודש בקבלת המחזור וְהֵרֹנֵךְ צער ההריון בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו והנה זו מדה כנגד מדה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצוה עליו עוד, והוא יצוה עליה כל רצונו[14]: ס

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר אתה תַּצְמִיחַ לָךְ להקיף גן ופרדס שלך שלא יכנסו חיות השדה עד עתה נתקיימה גזירת וירדו וגו' ולא נצטרכת לשמור גן ופרדס אלא מעתה תצטרך[15] וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם נמצא בספר ר' יהודה החסיד שזו הקללה אינה מתקיימת אלא בעובדי אדמה ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה חטאה והחטיאה לפיכך קללתה מרובה[16] עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:

(כא) וַיַּעַשׂ יְקֹוָק אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת ללבוש על ה- עוֹר שלהם[17] וַיַּלְבִּשֵׁם: פ

(כב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים כנגד המלאכים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ כמלאך[18] לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:

(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:

(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם במזרחו של לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים מלאכי חבלה ובידם - וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת שיש לה חוד בשני צדיה לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:  ס

בראשית פרק ד

(א) וְהָאָדָם יָדַע[19] אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בן ותקרא אֶת שמו קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה', כי כאשר נמות יהיה במקומנו לעבוד את בוראו:

(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים שנה תמימה[20] וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:

(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת מהמובחרים שב - צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן השמנים והמפוטמים שבהם וַיִּשַׁע פנה[21] יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:

(ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה לא פנה כיון שהביא מהגרועים שבפירותיו[22]  וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד שקינא באחיו וַיִּפְּלוּ פָּנָיו מבושה שהי"ת לא קיבל מנחתו[23]:

נביא

מלכים ב פרק יא

(יז) וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין יְקֹוָק וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַיקֹוָק שהמלך והעם יעבדו את ה' וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם שיהיו נאמנים למלכם, בענין שהברית השני תלוי בהראשון, וכן היה אח"כ שכאשר עזב את ה' קשרו עליו קשר והרגוהו:

(יח) וַיָּבֹאוּ כָל עָם הָאָרֶץ בֵּית הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת מזבחתו מִזְבְּחֹתָיו וְאֶת צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן שהיה כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדּוֹת ממונים עַל בֵּית יְקֹוָק להקריב התמידים כהלכתם:

(יט) וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְאֶת הַכָּרִי המושלים וְאֶת הָרָצִים וְאֵת כָּל עָם הָאָרֶץ וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית יְקֹוָק וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָרָצִים השער היה נקרא כך מימי רחבעם כי אז עשה רחבעם מנוים והפקידם אל תא הרצים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים:

(כ) וַיִּשְׂמַח כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָעִיר שָׁקָטָה ולא נתעוררה עוד מלחמה מכיון ש - וְאֶת עֲתַלְיָהוּ הֵמִיתוּ בַחֶרֶב בֵּית מלך הַמֶּלֶךְ כמבואר לעיל ולא היה מי שיעורר עוד מלחמה: ס

מלכים ב פרק יב

(א) בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמַלְכוֹ: פ

(ב) בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ וְאַרְבָּעִים שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבָע:

(ג) וַיַּעַשׂ יְהוֹאָשׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק כָּל יָמָיו אֲשֶׁר הוֹרָהוּ יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אולם אחרי מות יהוידע, ולא היה בעולם ללמדו, השחית דרכו כמו שנאמר בדברי הימים(ב כד יז):

(ד) רַק הַבָּמוֹת במות יחיד לשמים, ואסור הוא משנבנה הבית לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת:

(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית יְקֹוָק שמחולק לשלושה כֶּסֶף עוֹבֵר כלומר מחצית השקל, שנאמר בו (שמות ל יג): זה יתנו כל העובר על הפקודים אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כסף שבא ממי שקיבל על עצמו להביא ערכו כמבואר בפרשת בחוקותי שדמיו קצובים כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ וכסף שמתנדב אדם לְהָבִיא בֵּית יְקֹוָק:

(ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק כל הכספים האלו יקחו הכהנים לעצמם, כל אחד מאת מכירו ומיודעו, ותמורת זה יחזקו משלהם את בית המקדש בכל מקום שימצא שם בדק: פ

(ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:

(ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם לעצמכם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ מיד בבוא לידכם תנו אותו לבדק הבית, רצה לומר: הכניסו באוצר בית ה', עד יהיה בהם די לחזק הבדק:

(ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת:

(י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ בימין בעזרה מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ  מימין ביאת האנשים בֵּית יְקֹוָק ונתן לכהנים והם וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְקֹוָק:

כתובים

פתיחה לספר משלי

לפי סדרם של כתובים סדר הלימוד הוא משלי לאחר איוב כמבואר בגמ' בבא בתרא יד: "סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי".

מחברו

נכתב על ידי חזקיה וסיעתו (כלומר בני דורו שהאריכו ימים אחריו. רש"י שם) כמבואר בגמ' שם טו. "חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת" וכמו שכתוב במשלי פרק כה פס' א "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה"  ומובא ברש"י בגמ' שם.

במדרש משלי (בובר) פרשה כה סימן א מבואר שמשלי לא היה ידוע אלא היה גנוז עד שכתבוהו חזקיה וסייעתו וז"ל שם "אשר העתיקו אנשי חזקיה. למה נאמר, שאני אומר משלות ושיר השירים וקהלת גנוזין עד שנכתבין... ד"א אשר העתיקו. אין העתיקו אלא פירשו, ואולי זוהי גם כוונת רש"י משלי פרק כה פסוק א "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו - חזר לדורש' כשנתמנה חזקיהו למלך והוא הושיב תלמידים בכל עיר כדאמרינן בפ' חלק בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ"

אך באבן עזרא שם כתב "אפרש החלק השלישי זה החלק יתכן להיותו חלק ספר בפני עצמו בינות ספרי שלמה ואנשי חזקיהו החכמים העתיקו משליו הנעימי' וחברום עם אלה וזה הפסוק הסופר אמרו ויתכן שהיה שבנא כי הוא היה סופר המלך וספר בו סבת ההעתקה ומלת גם לרבות הראשונים העתיקו - צוה להעתיק המשלים האלה מספריו להיות מחברת אחת ותחלת זה החלק היה כבוד אלהים".

וכעין זה פי' ברלב"ג שם גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו - החכמים שהיו בדורו של חזקיהו וידמ' שבעבור זה הפרידם מהמשלים האחרי' כי אלו המשלים לקטום ממשליו החכמי' ההם ואולם המשלי' שקדם זכרם נמצאו באופן הנזכ' בדברי שלמה:

אמנם אפשר ליישב דברי חז"ל בגמ' ובמדרש עם דברי הפרשנים לפי מש"כ במצודת דוד שם "יראה כי מתחלת הספר עד הנה היה מועתק ביד הכל ומכאן עד סופו לא היה מועתק כ"א בידי אנשי חזקיה מלך יהודה אשר העתיקו הדברים האלה מספרי שלמה אשר נזדמן להם ולזה אמר גם אלה משלי שלמה ר"ל עם כי לא נמצאו ביד הכל מ"מ גם אלה דבריו אשר העתיקו אנשי חזקיה והמה נאמנים על הדבר שמפי שלמה יצאו".

במשלי פרק ל פסוק א כתוב "דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל" באבן עזרא ביאר שאגור בן יקה "היה בימי שלמה הולך ביושרו יודע דעת ונכבד בדורו על כן המלך שלמה אסף דברי חכמתו בספרו". וכן פי' הגר"א שם "כי אנשי כנסת הגדולה סדרו בכל ספר כל מה שנעשה ברוה"ק מעניינו כמו בספר תהלים חברו כמה עניינים מהם על המוסר והתוכחה ומהם הזמירות והשבח וההודאה לאל ית' ובראש אותו העניין כתבו שם המחבר כמו הימן ואסף וידותון בספר תהלים והשאר וכן בספר משלי סדרו כל מה שעשו דרך משל בעניני מוסר ופרשה זו חיבר אגור בן יקה שכך שמו ושם אביו וזהו דברי וגו' לאיתיאל וגו' כך היה שם שני בני אדם גדולים ששלחו לאגור שיורה להם תעלומות חכמה בדרכי ה' וזו היא תשובתו להם". כן במלבי"ם שם פי' בסימן זה העתיקו אנשי חזקיה דברי חכם אחד שהיה שמו אגור בן יקא, והיה ממונה על השיר, וע"ז נקרא בשם המשא, שאגור השיב דברים לחכמים ששאלו ממנו דברים, פעם אחד השיב לחכם ששמו איתיאל, ופעם השיב לאיתיאל ואוכל, ששני החכמים איתיאל ואוכל שאלו ממנו והשיב להם.

אך חז"ל פי' במדרש תנחומא שאגור בן יקה ואיתיאל הם שמות נוספים שקרא שלמה לעצמו וכן ב שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א "ג' שמות נקראו לו ידידיה שלמה קהלת, ריב"ל אמר הנהו תלתא אגור יקא למואל איתיאל הא שבעה, ארשב"ג ועיקר אוותנטיי' שלהן ידידיה קהלת שלמה, מודה רשב"ג באלו ארבעה שנתוספו לו ונתכנה בהן הן צריכין להדרש, אגור שאגור דברי תורה, בן יקא בן שהקיאה לשעה כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתה ושכחה בשעתה, למואל שנם לאל בכל לבו אמר יכול אני להרבות ולא לחטוא, לאיתיאל לאיתיאל ואוכל, איתיאל אתי אל ואוכל"  

 וכמש"כ רש"י שם "אגור בן יקה - דברי שלמה שאגר את הבינה והקיאה כך פירשוהו חכמי'.. לאיתיאל ואוכל - בשביל שאמר אתי אל ואוכל לעשות ולא אכשל, לאיתיאל, על איתיאל כמו ואמר פרעה לבני ישראל, על בני ישראל". וכן ברלב"ג שם פי' כן על אגור בן יקה "ידמה ששלמה קרא עצמו אגור מצד הדברי' שכלל אותם בזה הספר כמו שקרא עצמו קהלת מצד הדברים הנכללי' בספר קהלת והנה אגור הוא מענין הקבוץ והאסיפ' וקרא עצמו בן יקא ר"ל בן אשר יקיא והרצון שהוא אגור בתוכו ומקובץ מהמחשבות המקבילות בדרושים הגדולי' ורוצה להקיא המעמס והמשא מן המחשבות הבלתי צודקות כדי שישארו לו הצודקות". אך שינה מדברי רש"י בפרשנות איתיאל ואוכל "וספר שכבר אמר זה

שם בפרק לא פס' א "דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו". ופי' חז"ל שגם כאן קרא שלמה המלך לעצמו למואל וכמש"כ רש"י שם "דברי למואל מלך - דברי שלמה המלך שאמר למו הקדוש ברוך הוא כלומר בשביל שהעוה כנגד הקדוש ברוך הוא, למואל לאל כמו (איוב מ) למו פי דברים לשמו של הקדוש ברוך הוא שאמר המלך: משא אשר יסרתו אמו - משא של משל שיסרתו אמו כשהתחתן עם בת פרעה ... ונכנסה אמו והוכיחתו על המעשה הזה וכן באבן עזרא שם "בתחלת הספר הודיע כי יסרו אביו על החכמה וספר כאן שיסרתו אמו בת שבע אחר מות אביו ללמדו חכמה להתרחק מן הנשים ומן היין ... למואל הוא שלמה ויתכן שנקרא כן כי בימיו היה להם אל אחד ולא עבדו לפסילי' ג"כ נקרא העומד על כסאו עמנו אל וכן ברלב"ג "הנה קרא שלמה עצמו למואל מלך כדרך אמרו בתורה והוא כהן לאל עליון ר"ל שהוא הי' לאל מלך כי ה' משחו ודברי' מישרים לאל בתכלית מה שאפשר.

משנת ההלכה

הושענא רבא

       א.       בהושענא רבה קודם חשכה, נוהגין להכנס לסוכה ואוכלין שם מטעמת כל שהיא, איזה דבר קל שאין בו משום סעודה, כדי לקיֵּם בפעם האחרונה מצוַת 'בסכות תשבו', ומברכין אחריו ברכה אחרונה, וכשיוצאין מן הסוכה אומרים תפילה זו:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁקִּיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסּוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָּׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן:

ומסיְּמין - 'לשנה הבאה בירושלים':

שכך אמרו חכמים, שלעת קץ יעשה הקדוש ברוך הוא סוכה אחת שיֵּשבו בה כל ישראל והיא תהא עשויה מעורו של לויתן; ואילו בשרו יהיה מאכל לצדיקים

ובספר יסוד יוסף כתב להתפלל אז תפלה זו:

רִבּוֹנָא דְעָלְמָא יְהֵא רַעֲוָא מִן קֳדָמָךְ שֶׁאוֹתָן מַלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים הַשַּׁיָּכִים לְמִצְוַת סֻכָּה וּלְמִצְוַת ד' מִינִים לוּלָב וְאֶתְרוֹג הֲדַס וַעֲרָבָה הַנּוֹהֲגִים בְּחַג הַסֻּכּוֹת, הֵם יִתְלַוּוּ עִמָּנוּ בְּצֵאתֵנוּ מִן הַסֻּכָּה, וְיִכָּנְסוּ עִמָּנוּ לְבָתֵּינוּ לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְלִהְיוֹת תָּמִיד עָלֵינוּ שְׁמִירָה עֶלְיוֹנָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלַהֲצִילֵנוּ מִכָּל חֵטְא וְעָוֹן וּמִכָּל פְּגָעִים רָעִים וּמִכָּל שָׁעוֹת רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא לָעוֹלָם, וְהַעֲרֵה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם וְחַדֵּשׁ כִּלְיוֹתֵינוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה, וְנַתְמִיד מְאֹד בְּתַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ הַקְּדוֹשָׁה לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, וּזְכוּת אַרְבָּעָה מִינִים וּמִצְוַת סֻכָּה יַעֲמוֹד לָנוּ שֶׁתַּאֲרִיךְ אַפְּךָ עַד שׁוּבֵנוּ אֵלֶיךָ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ וּנְתַקֵּן כָּל אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ, וְנִזְכֶּה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת בְּלִי צַעַר וְיָגוֹן אֲנִי וּבְנֵי בֵיתִי וְיוֹצְאֵי חֲלָצַי, וְנִהְיֶה כֻלָּנוּ שְׁקֵטִים וּשְׁלֵוִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים וְעוֹבְדֵי הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בִּכְלַל כָּל בְּנֵי יִשְֹרָאֵל:

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְדֹוָד צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

ענינו של היום

        ב.        בהושענא רבה, גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה. בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקב"ה כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים.

         ג.         משלו בזה החכמים הקדמונים זכרונם לברכה משל ואמרו: 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' (מלכות השמים כמו מלכות פה בארץ) וסדרי המשפט של זו דומה לשל זו. -

        ד.        במלכותא דארעא, מלך שהוא רחום וצדיק, כשהוא דן את הדין, אם הוא מוצא זכות - חותך את הדין מיד, ואם לאו - משהה אותו בשביל שהסנגורים יְלַמדו זכות. לאחר זמן הוא חותך את הדין. חתך לרחמים - מודיעו מיד, ואם לאו - מעכב גזר הדין בידו, שמא ימצא הנִדון זכות ומקרע גזר הדין והופכו לרחמים. לבסוף מוסר פתקיו ביד שליחיו אם למות ואם לחיים טובים, והשליחים יוצאים ובאים לעשות דין או רחמים. היו הפתקים של רחמים - שוב אינם משתנים לשל דין, היו של דין - אפשר שיהפכו לרחמים בשעה אחרונה. כיצד? הרי שיצא גזר דין קשה על פלוני שמרד במלך, ובאים שליחי המלך לבית הנִּדון ומוצאים אותו שמח במלכותו של המלך ועושה כל גזרותיו בשמחה - מה הם אומרים? לא זה שנגזר עליו כך, הוא הנראה לפנינו כך, איש אחר הוא! וחוזרין למלך, ואף הוא מסכים עמהם ואומר איש אחר הוא, קִרעו גזר דינו וחִתמו עליו לחיים טובים! -:

       ה.       אף במלכותא דרקיעא כך. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ונחתמין ביום הכיפורים, וגמר החיתום הוא בהושענא רבה ונמשך עד השכמת הבקר של יום שמיני עצרת. לכן מרבים בתפילה ובתחנונים בהושענא רבה שהוא שביעי לסוכות, ומתעוררים בתשובה, ומעוררים רחמים חדשים; ואפילו כבר היה גזר דין קשה, קורעים אותו וכותבים בשמים 'פתקים' טובים.

         ו.          אמור מעתה, עיקר ענינו של היום: תפילה ורחמים בשעת חיתום הדין ו'יציאת הפתקים', ומכאן מנהג ישראל לברך איש את רעהו ביום זה 'פתקא טבא'

         ז.         כל ימי החג מקיפים את הבימה בתפילת הושענא פעם אחת, והיום הזה - שבע פעמים, ואחר שבע ההקפות אומרים עוד הרבה פיוטים ותחנונים וכולם בלשון הושענא, כמי שאין לו במה לתלות כלום ומבקש רק ישועה.

       ח.       הערבה שנוטלים באותו יום לאחר שמניחין את האתרוג והלולב, רומזת אף היא לתפילה. שהערבה דומה לפה ושפתים, והיא כנגד אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. עכשָׁו מניחים את כל האיגוד שארבע כיתות מישראל נתאגדו יחד, ואומרים, אין בנו טעם תורה ולא ריח מצוות, לא אתרוג ולא לולב ולא הדס - כולנו דומים לערבה זו. ומה יש לנו? - פה להתפלל; כערבה זו שדומה לפה.

        ט.       ומובא בספרים שזהו גם ענין ההקפה במעגל - שאין בו לא ראש ולא סוף, לא ראשון ולא אחרון, אלא כולם שוים לפני הקב"ה ומצפים לישועתו:

         י.         וכן דרשו רז"ל: אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' (תהלים לו) - אלו בני אדם שערומים בדעת - ומשימים עצמם כבהמה. הם הראויים ביותר לישועה:

      יא.     ערבה תפילה זו על הקדוש ברוך הוא, יותר מכל התחנונים. אל תקרי ערָבה, אלא ערֵבה:

      יב.      אין אומרים 'אום נצורה' בהושענא רבה, מפני שאינו חל בשבת לעולם. אין אומרים 'אערוך שועי' בהושענא רבה, שכל עיצומו של היום דומה ליום הכיפורים. ואין אומרים 'אל למושעות' בהקפות היום, מפני שתפילה זו מיוסדת על הגלות האחרונה, ושבע ההקפות האלה זכר להקפות שהיו במקדש לפני שהלכו ישראל לגלות אדום:

מנהגי שמחת תורה:

       יג.       ערבית אחרי התפילה מוציאין כל ספרי תורה מארון הקֹּדש ועושים בהם שבע הקפות סביב הבימה וכל העם מרקדין לפני ספרי התורה בשמחה גדולה ובחדוה עצומה, ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור לנו זכות שבעת הרועים הנאמנים, ותפילותינו יבקיעו כל שבעה הרקיעים, ויעלו לפני כסא הכבוד ויתקבלו ברצון. וכך עושים בבוקר אחר תפילת שחרית:

      יד.      ונוהגין בהרבה קהילות ספרד, לעשות הקפות גם במנחה ובערבית במוצאי החג. יש נוהגין כשמוציאין את ספרי התורה מן הארון מכניסין שם נר דולק. כדי שלא יהא הארון חסר אורה לגמרי, אלא יהא אור הנר במקום אור תורה שנמצא שם תמיד:

      טו.      ונהגו לעטר הספרים בכתרים ובעטרות לכבוד התורה:

      טז.      ונוהגים בהרבה קהילות ישראל, שקוראים בתורה בליל שמחת תורה, מה שאין עושים כן בשום לילה אחר. ומנהגים שונים בקריאה זו; יש קוראים שלשה קרואים ב'וזאת הברכה' ויש קוראים פרשיות של ברכה בשלשה מקומות בתורה: ברכת 'ויתן לך', וגוללין את הספר וקוראין 'המלאך הגואל', ומשם לברכת כהנים שבסדר נשא או לברכות בלעם שבסדר בלק. ובין גברא לגברא כל הקהל שר ומזמר לכבוד התורה:

        יז.       בקריאת התורה של יום שמחת תורה קוראים ב'וזאת הברכה'. ומפני שהכל עולין לתורה ביום זה, לכן חוזרין על הפרשה הרבה פעמים כדי שתספיק הקריאה לכל הציבור. ומסיְּמין את הקריאה בשלשה קרואים המיוחדים לשמחת תורה בלבד. אחד עולה ל'כל הנערים' והיא הקריאה שלפני סיום התורה, אחד גדול (בר מצוה) מברך בתורה תחילה וסוף, וכל הנערים הקטנים שבבית הכנסת עומדים לידו וחופה פרוסה על ראש כולם, והם מברכים עם העולה לתורה; ואחר הברכה האחרונה אומרים הכל 'המלאך הגואל':

      יח.     זה שעולה אחרון, והוא הרב או הנכבד שבבית הכנסת, מסיֵּם את התורה; והוא שנקרא 'חתן תורה' על שם תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה - מאורסה, כאילו התורה ארוסה לו והוא החתן. וכשמסיְּמים הקריאה, כל הקהל קורא בקול רם 'חזק חזק ונתחזק':

      יט.      אחריו עולה 'חתן בראשית' בספר שני. מתחיל בְּרֵאשִׁית בָּרָא וקורא עד סוף פרשת ויכולו - אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת:

        כ.        ואחריו עולה מפטיר, ונוהגים לקרוא גם אותו 'חתן מפטיר', והוא קורא בספר שלישי בקרבן היום, בסדר פינחס - בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם וגו':

    כא.    ובקהילות ספרדים עושים 'חתן מעונה', 'חתן תורה', ו'חתן בראשית'. 'חתן מעונה' - מתחיל בקריאתו מפסוק מְעֹנָה אֱלֹקֵי קֶדֶם שבסוף הפרשה עד עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ. חתן תורה - חוזר לראש הפרשה וזאת הברכה וקורא כולה עד שמסיֵּם התורה, ולפיכך גם קוראים לו: 'חתן מסיֵּם'. ואין נוהגים לקרוא בסיום התורה 'חזק', אלא חתן בראשית מתחיל בראשית, ואומרים לו: 'בסימנא טבא!'. סדר מפטיר שוה בכל הקהילות:

     כב.     ונוהגין ש'חתן תורה' מזמין כל הקהל למשתה בשמחת תורה. וזה לשון הגהות הרא"ש:

      כג.      'וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה, ומזמינים את הקהל ונותנים להם מאכלים טובים. ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש':

תפילת גשם

     כד.     הואיל והגשמים בחג אינם סימן ברכה, לפיכך אין מזכירין אותם בתפילה עד שמיני עצרת. כיון שישראל יצאו מסוכותיהם ונכנסו לבתיהם ולמחרת משכימים ובאים לבתי כנסיותיהם להתפלל, מיד עורכים תפילה לפני הקדוש ברוך הוא, ומחברין אותה לתפילת המוסף ומבקשים מלפניו שיפתח את אוצרו הטוב, את השמים, כדי שיפריחו את האדמה אשר תניב תנובתה ותתברך תבואתה:

    כה.    ואף על פי שקבעו תפילה על הגשם בשמיני עצרת, עדיִן אין אנו מבקשים על ירידת הגשמים לאלתר, אלא רק מזכירים אותה בדרך שבח להקב"ה ואומרים בברכת 'אתה גבור': 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ואילו בברכת 'ברך עלינו' (או 'ברכנו' לנוסח הספרדים) שאומרים במוצאי החג, אין שואלין את הגשמים אלא ממשיכים בנוסח 'ותן ברכה', עד יום ז' בחשון - בארץ ישראל, כדי שיהא סִפֵּק לעולי הרגלים שעלו לירושלים לחג - להגיע לבתיהם קודם שיֵּרדו הגשמים:

דיני משיב הרוח ומוריד הגשם:

      כו.      במוסף של שמיני עצרת מתחילין לומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם'. ובמקום שנוהגים לומר 'תפילת גשם' בחזרת הש"ץ של מוסף, אם הכריזו קודם תפילת הלחש לומר משיב הרוח - אומרים כבר בתפילת הלחש, ואם לאו - אין אומרים אלא מתפילת המנחה ואילך:

      כז.      חולה שמתפלל בביתו ביחידות, וכן בני הכפרים שאין להם מנין במקומם, ממתינים בתפילת מוסף עד שעה שיודעים בודאי שהתפלל הציבור תפילת מוסף, ואומרים 'משיב הרוח' בתפילת המוסף שמתפללים ביחידות:

    כח.    טעה ולא אמר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' במקומו, נזכר קודם שסיֵּם הברכה 'ברוך אתה ה' מחיה המתים' - אומר משיב הרוח... ומסיֵּם את הברכה; -:

     כט.    נזכר לאחר שסיֵּם הברכה ולא התחיל 'אתה קדוש' - אומר 'משיב הרוח ומוריד הגשם' ואינו חוזר לראש; -:

        ל.        נזכר לאחר שהתחיל 'אתה קדוש' חוזר לראש התפילה ומתחיל בברכה ראשונה של שמונה עשרה:

     לא.    גמר תפילתו ואינו זוכר אם אמר 'משיב הרוח', אם לאו; עברו עליו שלשים יום - בחזקת שאמר; ואם לאו - בחזקת שלא אמר:

     לב.     בדורותינו, מנהג הרוב לומר בקיץ 'מוריד הטל' (שאין הזכרה זו חובה). מעתה, מי שאמר בחורף 'מוריד הטל' כהרגלו בקיץ ולא הזכיר גשם, וסיֵּם הברכה, אינו חוזר, כיון ששבח להקב"ה בטל שאף הוא חיים לעולם:

---

[1] מהר"י קארו בביאורו על רש"י

[2] מלבי"ם

[3] ספורנו

[4] ספורנו

[5] רמב"ן

[6] פי' ר' סף בכור שור

[7] הכתב והקבלה

[8] ספורנו

[9] העמק דבר

[10] שפתי כהן

[11] רמב"ן

[12] רמב"ן

[13] רמב"ן

[14] רבינו בחיי

[15] חזקוני

[16] דעת זקנים מבעלי התוספות

[17] ת"א

[18] רבינו בחיי

[19] ודע כי התשמיש בלשון התורה נקרא ידיעה, והטעם לפי שהזרע בא מן המוח שהוא מקום החכמה והדעת. ועוד תאות התשמיש היתה סיבתה עץ הדעת ולכן נקרא בשם ידיעה. רבינו בחיי

[20] חזקוני

[21] ת"א ת"י

[22] רש"י

[23] ספורנו