פרשת פינחס יום ד'

מקרא

במדבר פרק כז

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ז) כֵּן כמו באמת אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם שני חלקים אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, כי צלפחד יצא ממצרים בן עשרים וכן חפר אביו מת במדבר, לכך נטלו בנותיו חלקו שהיה לאביהן עם אחיו, דבת הבן הרי הוא במקום בן לירש עם האחין וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן מה שהיה ראוי שיקח צלפחד תקחנה בנותיו. והזכיר לשון העברה על שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שהרי בנה ובעלה יורשין אותה^[1]:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע, ולא הזכיר הכתוב זה כיון ש לא היה זה בבאי הארץ שינחול האב את הבן, שבהם ידבר^[2] וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:

(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, ואין אחי האם יורשין זה את זה אלא אחי האב, ואם כן אחי אביו קודמין לאחיו מן האם. והבן יורש את אמו והיא אינה יורשת את בנה אלא קרובי אביו. ואחות יורשת את אחיה אם אין לו אב ולא אח, כשם שהבת יורשת את האב במקום שאין לו בן. ואם כן מלת לאחיו יכלול האח והאחות כאחד^[3]:

(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:

(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ קרוב קרוב קודם^[4] וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט שיהיה המשפט הזה לדורות, לא בנחלת הארץ עתה בלבד^[5]כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט) ובזאת הברכה (שם לד א), אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג) הודיעו כי לא על ידך תחלק^[6]:

(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:

(יד) כַּאֲשֶׁר בגלל ש-^[7] מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי דבק עם מריתם ופירושו כי מריתם להקדישני וזה הוא על אשר לא קדשתם בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן: פ

(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לא:

(טז) יִפְקֹד ימנה^[8] יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אתה היודע רוחו של כל אחד ואחד ומי הוא הראוי להיות פקיד עליהם^[9] אִישׁ עַל הָעֵדָה:

(יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם במלחמה^[10] וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם מן המלחמה^[11] וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם בעניני הנהגת המדינה^[12] וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם לארץ ישראל וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק בלא ת"ח כדי שלא יטעו אחר ע"ז^[13] כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ נבואת ה'^[14] בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו:

(יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם במצות הנגיד והשופט, ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו^[15]:

(כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו שתכבדהו לפניהם כדי שיכבדוהו הם לְמַעַן יִשְׁמְעוּ אליו^[16] כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כא) וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְקֹוָק עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ על פי אלעזר במשפט האורים^[17] הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה הסנהדרין:

(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:

(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו כמו סמיכת קרבן להודיע כי מרצונו נתמנה ומזה למדו למנות פרשים בענין זה כמו שלמדו לעשות דגלים ממנהג אותו דגלי השבטים[18] וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

נביא

מלכים א פרק ג

 (ח) וְעַבְדְּךָ מלך בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב ומהצורך לחכמה רבה להנהיג עם כזה:

(ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ מבין לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה אי אפשר לשפוט עם כאלה מחכמת לבבי, מבלי עזר מן השמים:

(י) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה שלא שאל רק הדבר הזה לבד שהוא קנין החכמה, כי ה' ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת:

(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה ר"ל החכמה לבדה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט:

(יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:

(יג) וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו:

(יד) וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ רק אריכות ימים היתה על תנאי וכן היה לו כי מפני שלא שמר מצות אלהיו לא האריך ימים שלא חיה אלא חמשים ושתים שנה אבל העושר והכבוד היו לו כל ימיו: ס

(טו) וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי ודרשו חז"ל שכשהקיץ ראה שנתקיים חלומו שנתן לו האל חכמה יתירה שהיה שומע עוף מצפצף ומבין לשונו וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו: פ

(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת היו פונדקאות ומוכרות מזון כטעם רחב הזונה אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו:

(יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת:

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת:

(יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו מיתתו היה, על אשר שכבה עליו והעמיסה עליו ומת, כי אם היה על ידי חולי, היו הנשים המבקרות יודעות בן מי הוא:

(כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה ולא הרגשתי בדבר וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי:

(כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר שלא תאמר שנשתנה מחמת מיתה כי ראתה תיכף וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי:

(כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

(כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי אמרו רבותינו ז"ל מכאן שצריך הדיין לשנות טענות בעלי הדין כדי שישמע בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפטם: פ

 

כתובים

איוב פרק כ

דברי צופר:

(א) וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר: (ב) לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי לכן מחשבותי יכריחו אותי להשיב לך תשובה וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי ובעבור החושים  וההרגשות שיש בי אענה לך על טענותיך: (ג) מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע מה שיסרת אותי על ידי שהכלמת וביישת אותי ושמעתי אותך וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי ולכן רוח ורצון בינתי יענה לך: (ד) הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ האם אתה יודע את זאת מימות עולם ממתי שהאדם נמצא  וקיים על הארץ?: (ה) כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב השמחה של הרשעים היא קצרה וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע ושמחת החנף הרשע הוא לרגע  קצר: (ו) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ אפילו אם תראה הצלחת הרשע שיגיע עד לשמים וינשא עד לענן: (ז) כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ יתגלגל ממקומו הגבוה למטה ויאבד לנצח עד כל מי שראה  אותו ישאל איה הוא שהרשע יאבד ויעלם: (ח) כַּחֲלוֹם יָעוּף כמו החלום שנעלם מיד כשמתעורר האדם משנתו וְלֹא יִמְצָאוּהוּ כך גם הצלחת הרשע תעלם ולא ימצאו מכיריו אותו וְיֻדַּד כְּחֶזְיוֹן לָיְלָה וינדוד הרשע כמו  חזיון - מראה החלום שבלילה: (ט) עַיִן שְׁזָפַתּוּ וְלֹא תוֹסִיף העיניים שראו אותו תמיד לא יוסיפו יותר לראותו וְלֹא עוֹד תְּשׁוּרֶנּוּ מְקוֹמוֹ וגם אנשי מקומו לא יראו אותו: (י) בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים בני הרשע ילכו לרצות ולפייס את העניים שאביהם הרשע גזל  וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ וידיו של הרשע כאשר עדיין חי יצטרכו להשיב את חזקו - כספר שגזל לנגזלים העניים: (יא) עַצְמוֹתָיו מָלְאוּ עלומו עֲלוּמָיו וְעִמּוֹ עַל עָפָר תִּשְׁכָּב הרשע ישכב בעפר - ימות עם עצמות שעדיין מליאות  נעורים שימות פתאום צעיר ומלא כח: (יב) אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה אם תהיה לו עצה רעה לעשות שהיא מתוקה בשביל הרשע  שאוהב לעשות רעות (כמו שאוהבים דבר מתוק) יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ יסתיר את אותה הרעה תחת לשונו עד שתהיה לו הזדמנות לעשותה: (יג) יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה מרוב שאוהב את רעותיו יחמול עליהם שלא יפסידם ולא  יעזבם - שישמור עליהם היטב וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ וימנע את רעותיו מלהגלות וישמרם בתוך חכו: (יד) לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ וענשו של הרשע שהאוכל מתהפך במעיו שאין לו בסופו הצלחה במעשיו מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ וכאילו שיש בתוך בטנו ארס של נחשים שמזיק לו: (טו) חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ כל העושר שבלע ע"י שגזל מהחלשים והעניים יקיאו מִבִּטְנוֹ וה' יגרש  ממנו את כל מה שבלע לתוך בטנו יוֹרִישֶׁנּוּ אֵל שכל עושרו והצלחתו תסתלק  ממנו:

 

משנת ההלכה

מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות

שש מצוות תמידיות

מצוות ולא תתורו

       א.       נצטוינו בתורתינו הקדושה שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם. ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות ואחרי עיניכם זו זנות (חינוך מצוה שפז ביאור הלכה סימן א סעי' א ד"ה הוא כלל)

        ב.        בכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות ממחשבת התרה ולא ניחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח  לחשוב באותן דעות הרעות ישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים (חינוך שם)

         ג.         בכלל זנות שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו ובכלל זה הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף^[19], שאם כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו ימשוך מזה שלעולם יתאוה לה אלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל  בעבודת בוראו. (חינוך שם ובה"ל שם וחיי אדם כלל א סעי' ו)

        ד.        י"א^[20] שהמסתכל בעריות לשם זנות^[21] עובר משום לאו זה (שערי תשובה לר' יונה שער ג אות סד חרדים פכ"ב אות א) ואעפ"כ מצוה להסתכל בפנויה קודם שישאנה לבודקה אם היא נאה בעיניו (שו"ע אבהע"ז סי' כא סעי' ג)

       ה.       י"א שהמהרהר לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא עובר משום לאו זה (שם אות מא חרדים פכ"א אות כט)

---

[1] רבינו בחיי

[2] רמב"ן

[3] רבינו בחיי

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] רמב"ן

[6] רמב"ן

[7] ת"י

[8] ת"א ת"י

[9] רבינו בחיי

[10] ת"י רבינו בחיי

[11] ת"י

[12] ספורנו

[13] ת"י

[14] ת"א

[15] רמב"ן

[16] פי' ר' יוסף בכור שור

[17] אבע"ז

[18] חזקוני

[19] "ובזה ישמר האדם מחטוא לה' כל ימיו. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטומאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ד מ"ה),  עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך  ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל  יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם. כן הדבר הזה, כל איש בהרגילו  בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים  ללא תועלת של כלום". (לשון החינוך שם) 

[20] ספר חסידים - סימן יט וז"ל "והמסתכל בעריות מעלה על לבבו מה פשעי מה חטאתי בזה אם נסתכלתי בקרובתי וכי בעלתיה, והוא אינו יודע ומבין שהוא גורם עון גדול לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"

[21] כן כתב בחרדים שם אות ד דלאו זה הוא דרך זנות ועשה דונשמרת מכל דבר רע הוא אפילו שלא דרך זנות אלא רק שנהנה בראייתה ועיין שו"ת דברי יציב אה"ע סי' מא וז"ל "בסמ"ק סימן ל', שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם ודרשו רבותינו (בספרי סו"פ שלח) שלא יסתכל בנשים לשם זנות, ואע"ג דמפיק (בע"ז כ' ע"א)  הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע, ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות וכו' עיי"ש. ובספר המצוות להרמב"ם מל"ת מ"ז, נראה שעל המחשבה עובר על ואחרי עיניכם, (ודלא כהסמ"ק שזה איסור על הסתכלות). ובמנין המצוות בספר היד  (ל"ת מ"ז), שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו וגו', והרי זה כבספר המצוות. אכן בחינוך מצוה שפ"ז לא הביא הך דסיים הרמב"ם והתעסק המחשבה. ונראה שהוא כהסמ"ג (דלא ילפינן הרהור מולא תתורו אלא מונשמרת), שכתב במצות ל"ת  קכ"ו וכן אסור לאדם וכו' או יביא עצמו לידי הרהור ודורשו ר' פנחס ונשמרת מכל דבר רע בכתובות (מ"ו ע"א), ודרשה גמורה היא ולא אסמכתא שהרי מעמידה שם  אזהרה למוציא שם רע ואח"כ אומר אידך מבעי ליה לכדר' פנחס עיי"ש, וציין שמה המגיה לתוס' ע"ז דף כ' ד"ה שלא דזה דרשה גמורה ולא אסמכתא עיי"ש, ועוד  פוסקים כתבו כן. הגם שהחינוך לא מנאה במנין המצוות בפ"ע, וכמה שיטות יש בראשונים בזה. ועיין בסה"מ במצות ל"ת שהוסיף הרמב"ן מצוה י"א שכתב, ואפשר  שיכלול בו גם ההרהור וכו' עיי"ש. ובבית שמואל סימן כ"א ס"ק ב' או להביט ביופיה, הר"י כתב דאסור מדאורייתא שנא' לא תתורו אחרי עיניכם והרמב"ם ס"ל מדרבנן, ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה,  והרהור אפי' בפנויה אסור מדאורייתא עכ"ל עיי"ש, ונראין הדברים סתומין. ולפענ"ד הכוונה לרבינו יונה באגרת התשובה סימן מ"ח ומ"ט שכתב, ואסור לאדם  להסתכל באשת איש (מן התורה) שנאמר ולא תתורו וכו' ואסור להסתכל אפילו בפני אשה פנויה מדברי קבלה שנא' ברית כרתי לעיני וגו' עיי"ש, וס"ל להב"ש דהיינו  לא תתורו אחרי עיניכם, ובלא הרהור נמי אסור מה"ת מאחרי עיניכם. ולהרמב"ם בלא הרהור רק מדרבנן, ובפנויה גם לר"י רק מדברי קבלה. והרהור לא רק באשת  איש אלא אפי' בפנויה אסור מן התורה מכח ונשמרת, וזה כמו שכתב שמה באגרת התשובה סימן נ"א ואסור להרהר באשה מן התורה ואפילו היא פנויה עיי"ש,  שחמור בפנויה ההרהור ממגע שעובר בלאו מה"ת דכתיב ונשמרת ודו"ק. ולפי מ"ש מספה"מ להרמב"ם, נראה דלרמב"ם ג"כ איכא איסור מן התורה להתעסק במחשבה רח"ל. ובאמת מצאתי שכתבו כן שהרמב"ם ג"כ סובר שהוא מן התורה  (עיין אוצה"פ סק"ז אות א'), אך לא הביאו בלשון הרמב"ם שנראה כלהדיא, (ועיין עצי ארזים סי' כ"א סק"א). ועיין בחכמת שלמה על אהע"ז סימן כ"ג ס"ג בדעת  הרמב"ם ודו"ק. והנה אם הוא מונשמרת שלא יבוא לידי טומאה בלילה, היינו בהרהור, ומכ"ש כשבא להשחתה רח"ל איכא איסור תורה ממש, (וה"ה) נמי מלא תתורו למחשבת  עבירה כשבא לידי השחתה רח"ל, וזה ברור למאוד. ולזה החמירו בנדה דף י"ג ע"א דנקרא רשע וחייב מיתה רח"ל וכאילו שופך דמים" ועיין עוד מש"כ שם סי' מ