מקרא
במדבר פרק כה
(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כדכתיב ותעצר המגפה לפיכך אין להם לישראל לשנאותו אם הרג נשיא שבט אחד מנשיאיהם[1] שהחימה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפנחס השיבה ולא הלכה אלא על שבט שמעון שמתו ממנו ארבעה ועשרים אלף[2] בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם שעשה נקמתי לעיני כולם, כדי שבראותם זה ולא ימחו, יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם[3] וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החימה משאר ישראל[4]:
(יב) לָכֵן אֱמֹר צוהו שיודיע לישראל שהוא כהן לעולם, ויגיד זה בישראל[5] הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם ואין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי[6]:
(יג) וְהָיְתָה לּוֹ שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן לא נתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח לא בא לכלל כהונה עד כאן[7] וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס כדכתיב בדברי הימים ואלעזר הוליד את פנחס וגו' תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא בשביל - לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ללמדך שהשופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן, וכן כתיב (שמות כא, יד) מעם מזבחי תקחנו למות, אפילו כהן ועובד עבודה על גבי המזבח משם תקחנו למות[8]:
(יד) וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה הזכיר שם איש ישראל ושם האשה המכה, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה, שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלהיו[9] אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית עם המדינית ואם היה זמרי פורש לא היה רשאי פנחס להרגו[10] זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי:
(טו) וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר שנקראה גם שלונאי בת בלק רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב של מואב שמקום מושבו[11] בְּמִדְיָן הוּא: פ
(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים עוד לפני שתצאו למלחמה שזה היה צריך הכנה. ובינתיים יצרו אותם. למען יהיו שונאים זה את זה ומריבים. ואח"כ - וְהִכִּיתֶם אוֹתָם במלחמה[12]:
(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם בתחבולות ובעצות רעות - אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם[13] אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
במדבר פרק כו
(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה כשכלו מתי מדבר וכאן נפסקה גזרת מתי מדבר ומכאן ואילך בא למנות הבנים מבן עשרים שנה ומעלה שנכנסו לארץ דעיקר המנין היה בשביל חלוקת הארץ כמבואר להלן. משום הכי הקדים הכתוב שהיה אחרי המגפה. ונשארו כולם שעומדים לירש את הארץ פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:
(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם דברו עמם את דברי הקב"ה שאומר למנות את ישראל[14] בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ שמטרת המניין למנות הנכנסים לא"י לֵאמֹר:
(ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מכיון שכאן לא פירש הקב"ה האיך יעמדו למנין. לכן כתב שימנו כאן כמו שמנו ביציאתם ממצרים בנתינת כופר נמחצית השקל ומבן עשרים[15] וכו':
(ה) רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל הקדים הכתוב לבאר מה שנמנה בראש ראובן ולא יהודה כמו שהיה עד כה משום שראובן היה בכור ישראל ע"כ היה ראוי ליקח חלקו בראשונה בנחלה. משום הכי נמנה כאן בראש[16] בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:
(ו) לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי:
(ז) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים:
(ח) וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב:
(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן להודיע שנשארה כל הירושה ממשפחת הפלואי לנמואל לבדו, כי דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעו או לרמוז שאבדו חלקם מן הארץ, אף על פי שהיו מיוצאי מצרים וראויים לנחלה[17] /קרואי/ קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ השיאו את ישראל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם את העם עַל יְקֹוָק אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כאלו חולק על הקב"ה:
(י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס לאות ולזכרון (במדבר יז) למען אשר לא יקרב איש זר לחלוק עוד על הכהונה:
(יא) וּבְנֵי קֹרַח אעפ"י שלויים היו וכאן מונה בני ראובן הזכירם הכתוב עם בני ראובן על ידי שדעתם של דתן ואבירם שהיו מבני ראובן קשה היתה מדעת קרח[18] לֹא מֵתוּ ומצינו בני קרח שהיו משוררים בבית המקדש, וזהו שכתוב לבני קרח מזמור (תהלים פד, א), שיר מזמור לבני קרח (שם מח, א)[19] ובני קרח לא מתו, ואעפ"י שאמר "ואת כל האדם אשר לקרח", היינו עבדיו ושפחותיו, אבל בניו כבר היו מוחלקין ממנו ולא נצטרפו עמו במחלוקת ולא מתו[20]: ס
(יב) בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל הוא ימואל הנזכר בפרשת ויגש[21] מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי:
(יג) לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי הוא צוחר שנאמר (בראשית מ"ו, י') ובני שמעון ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר, וצוחר מלשון אור כמו צוהר תעשה לתיבה (שם ו', ט"ז) ומשפחת אוהד בטלה, שזמרי היה מזו המשפחה, ולזה לא נזכרה, ואחיו צוחר קם במקומו, ולזה נקרא זרח שזרח והאיר מה שהחשיך אוהד, וזרח זה ראה חשכו וזרח, ולא שאר אחיו[22] לְשָׁאוּל מִשְׁפַּחַת הַשָּׁאוּלִי:
(יד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַשִּׁמְעֹנִי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף וּמָאתָיִם: ס
נביא
(ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ בירושלים שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת מפורשת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיקֹוָק לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב ולכן אני איני יכול לנקום בו:
(ט) וְעַתָּה אם יחטא לך אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל:
(י) וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד: פ
(יא) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים:
(יב) וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד לא כאביו, שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו, מאבשלום ושבע בן בכרי, כי מלכותו היה נכון מאד:
(יג) וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ או בא להתקוטט עמה בדבר מה וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר:
(טו) וַיֹּאמֶר אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי כִּי מֵיְקֹוָק הָיְתָה לּוֹ כי נודע כי נתן הנביא אמר על פי ה' כי שלמה יהיה מלך:
(טז) וְעַתָּה שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי וַתֹּאמֶר אֵלָיו דַּבֵּר:
(יז) וַיֹּאמֶר אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה:
(יח) וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע טוֹב אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ אֶל הַמֶּלֶךְ:
(יט) וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל בשביל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ:
(כ) וַתֹּאמֶר שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ שַׁאֲלִי אִמִּי כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ:
(כא) וַתֹּאמֶר יֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה:
(כב) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ וְשַׁאֲלִי לוֹ אֶת הַמְּלוּכָה כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי הבין שלמה כי בתואנה הוא מבקש אותה לפי שהיה אסור להשתמש בה אם לא היה מלך ואם יתנו לו את אבישג היה סבור שהחזיק במלכות והבין כי אביתר ויואב שהחזיקו את ידו יעצוהו זה ולפיכך אמר וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה: פ
כתובים
איוב פרק יח
(ה) גַּם אוֹר רְשָׁעִים יִדְעָךְ ההצלחה - האור של הרשעים תדעך ותגמר בסוף וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ ולא יהיה נגה וזריחה בשביבי - ניצוצות אשו - בהצלחתו: (ו) אוֹר חָשַׁךְ בְּאָהֳלוֹ יהיה חשך בביתו שתוסר הצלחתו וְנֵרוֹ עָלָיו יִדְעָךְ ונרו (שהוא משל להצלחתו) ידעך: (ז) יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ יהיה צרים וקטנים צעדי חזקו - שעכשיו נראה שמצליח אבל בסופו יהיו צרים ויחלש וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ והעצות הרעות שלו יגרמו לו לכשלון וישליכוהו שיפול: (ח) כִּי שֻׁלַּח בְּרֶשֶׁת בְּרַגְלָיו ישלח מכשול של רשת ברגליו וְעַל שְׂבָכָה יִתְהַלָּךְ ועל שבכה - רשת של מכשול ילך ויפול: (ט) יֹאחֵז בְּעָקֵב פָּח יַחֲזֵק עָלָיו צַמִּים הפח יחזיק בעקבו - ברגליו ויחזיקו עליו הצמאים הם אויביו שיתחזקו ויתגברו עליו כאשר ילכד בפח וירוששו אותו מכל הצלחתו: (י) טָמוּן בָּאָרֶץ חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ עֲלֵי נָתִיב החבל של המלכודת טמון לו כבר מעכשיו בארץ ונמצא מוכן על דרכו: (יא) סָבִיב בִּעֲתֻהוּ בַלָּהוֹת מסביבו יפחידו אותו דברי בהלה וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו וינפצו וישברו את מקום רגליו שעומד: (יב) יְהִי רָעֵב אֹנוֹ זרעו שבא מכוחו יהיה רעב וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ ולצלעו שזו אשתו כבר יהיה מוכן צער ועצבות: (יג) יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ הבלהות יאכלו את ה"ענפים" של עורו - את עצמותיו ובשרו יֹאכַל בַּדָּיו בְּכוֹר מָוֶת ויאכל את ענפיו שהם זרעו הבכור מות - הוא מלאך המות: (יד) יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ הבטחון שהיה תולה בביתו (בחוזקו) יתנתק ממנו וְתַצְעִדֵהוּ לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת ותצעידו ותוליכו למלך ולגדול שבבלהות: (טו) ואחרי שיתנתק מביתו תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִילוֹ יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית תשאר לשכון אשתו בבית לבד מבלעדיו ויפוזר על נוהו - ויפוזר על נוהו - ביתו גפרית בוערת שתשרוף את ביתו: (טז) מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ מתחתיו השורשים יתיבשו ומעליו יכרת קציר יבולו (תיאור על הכלייה שלו וגם של זרעו): (יז) זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ יאבד זכרו מתוך הארץ ולא יהיה זכר לשמו על פני חוצות: (יח) יֶהְדְּפֻהוּ מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ ידחפו אותו הבלהות מהאור לחושך ומהעולם ינידו וירחיקו אותו: (יט) לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו ולא יהיה המשך לזרעו לא בן ונכד ולא ישאר שריד במקום מגוריו: (כ) עַל יוֹמוֹ נָשַׁמּוּ אַחֲרֹנִים על יום שברו ישתוממו האחרונים הם אנשי דורו שרואים את מצבו הקשה וְקַדְמֹנִים אָחֲזוּ שָׂעַר והקדמונים שראו אותו בהצלחתו ותפארתו תאחזם סערה שיהיו מבוהלים מאד: (כא) אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל וְזֶה מְקוֹם לֹא יָדַע אֵל כל הדברים הללו באים על מי שעושה עוולות וזה סופם ומקום ענשם של בני אדם שלא יודעים את ה': ס
משנת ההלכה
צום שבעה עשר בתמוז (נדחה)
א. יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, שנאמר (ויקרא כו): וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם:
ב. ולכן חיָּב כל איש לשים אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב, כי אין העיקר בתענית אלא התשובה, כמו שכתוב באנשי נינוה (יונה ג): וַיַּרְא הָאֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'וירא את שקם ותעניתם' לא נאמר, אלא את מעשיהם. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
ג. לכן אותם האנשים המוציאים את יום הצום בטיול ובדברים בטלים - תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין אדם יכול לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי בימים אלה מצוַת עשה מדברי נביאים להתענות בהם, וכבר קבלו אותם כל ישראל על עצמם ונהגו כן בכל הדורות ובכל המקומות.
ד. ובשבעה עשר בתמוז תקנו תענית מחמת חמישה דברים לא טובים שארעו באותו היום.
ה. נשתברו הלוחות. בוטל התמיד. הובקעה העיר. שרף אפוסטמוס את התורה. הועמד צלם בהיכל.
נשתברו הלוחות
ו. בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה את הלוחות, היו סובלין את עצמם; כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל, פרח אותו הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה. מיד -וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו:
בוטל התמיד
ז. בימי חורבן הבית הראשון היה מעשה, שבתשעה לתמוז נבקעה חומת ירושלים ופרצו האויבים לתוך העיר ועשו בה שמות, אבל להיכל ה' לא יכלו להכנס, כי התבצרו בו הכהנים ועשו שם עבודת האלקים עד ליום ז' באב. ואולם כבשים להקרבת התמידים בכל יום, חסרו להם מיום י"ג בתמוז, שלעולם היו בעזרה כבשים מבוקרים ממומים כדי הקרבה לארבעה ימים. מיום י"ג בתמוז ואילך שחדו את החילות שצרו עליהם מבחוץ שלשלו להם כסף וזהב, והם העלו להם כבשים. וכך היו עושים עד יום שבעה עשר בתמוז, וכדאיתא בירושלמי מעשה דומה שהיה גם בימי הבית השני.
הובקעה העיר
א. זה היה מעשה בחורבן בית שני שחומת ירושלים נבקעה בי"ז בתמוז וטיטוס וחילותיו פרצו לעיר. ואילו בחורבן הבית הראשון שבימי צדקיהו המלך, כתוב (ירמיה נב): בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה וגו': ובירושלמי אמרו, שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמפני הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה הדבר בתשעה בתמוז ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ידע והנביא ידע, הוא כתב ביד הנביא ירמיהו בתשעה לחֹדש כפי שסבר העם, כדי להראות שכביכול עמם הוא בצרה, וכביכול, אפילו חשבונותיו שלו נתקלקלו, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכולה לשמוע.
שרף אפוסטמוס את התורה
ב. מאורע זה שנזכר במשנה אין פרטיו ידועים מן המקורות הראשונים. בירושלמי רק נזכר: 'היכן שרפה? ר' אחא אומר: במעברות של לוד; ורבנן אומרים: במעברות של טרלוסא': האחרונים משערים שמעשה זה מתיחס לתקופת הנציב הרומאי קומנוס, ועל אותה עת מספר יוספוס פלביוס כדברים האלה "אחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו באש - - - מכל העברים חרדו היהודים, כאילו היתה כל ארצם לנגדם למאכולת אש. לפי השערה זו היה אותו מעשה בי"ז בתמוז כמה שנים קודם החורבן השני. ונתחלף שם סטפנוס באפוסטמוס, וחילופי שם כאלה מצויים רבים ואחרים שמיחסים מעשה זה לאנטיוכוס אפיפנוס, שמסופר עליו ועל אנשיו: 'וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש'.
הועמד צלם בהיכל
ג. יש מפרשים, שגם זה ממעשה אפוסטמוס הרשע שעשה באותו יום, בשבעה עשר בתמוז; ויש מפרשים אותו על הצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל, ואותו היום י"ז בתמוז היה גם כן.
דיני התענית
א. הקלו בצום י"ז בתמוז (וכן הדין בצום גדליה ועשרה בטבת) שלא קבלוהו אלא מתחילת היום, כלומר משעלה עמוד השחר; אך לא בלילה שלפניו. ולכן בלילה מותר לאכול ולשתות. אמנם מי שרוצה לקום קודם עלות השחר כדי לאכול, צריך להתנות קודם לכתו לישון שדעתו לקום לאכול. וצריך לסיים לאכול חצי שעה קודם עמוד השחר.
ב. חולה, אפילו אין בו סכנה אלא צריך לנוח במיטתו מחמת חוליו, פטור מלהתענות. וכדאי לעשות שאלת חכם. נשים עוברות אם יכולות צריכות לנסות להתחיל לצום, אמנם אם מרגישות חולשה, סחרחורת, בחילות וכדומה ,יפסיקו מיד לצום. ומי שיודעת שאינה צמה בקלות אין לה לצום, ואין להחמיר. ועכ"פ כדאי לעשות בכל ענין שאלת חכם.
ג. נשים מניקות, אם התינוק אינו מקבל שום תוספות מלבד ההנקה, לא תצומנה, ואם התינוק ניזון גם מדברים אחרים, צריכה לנסות לצום, ודינם כעוברות. ועכ"פ תעשה שאלת חכם.
ד. גם הפטורים מלצום, אסור להם להתענג ביום זה באכילה ושתיה במאכלים משובחים, רק יאכלו כפי הצריך להם. וכן הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על פי שפטורים מתענית, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, מאכלים פשוטים, כדי שיתאבלו עם הציבור.
ה. מי שצריך לעבוד עבודה פיזית ביום הצום, וחושש שמא לא יוכל לצום, ינסה לדחות את עבודתו ליום אחר, ואם אינו יכול מותר לו לעבוד, ויצום כמה שיכול, ואם נחלש מחמת עבודתו וחייב לאכול ולשתות, הרי הוא כחולה ומותר לו. ועכ"פ יעשה שאלת חכם.
ו. מי שבטעות אכל או שתה עליו להמשיך לצום כרגיל.
ז. אין לשטוף את הפה ולצחצח שיניים ביום הצום. אמנם מי שמצטער יכול להשתמש במי פה, אם הם מרים או חריפים, ואינם ראויים לשתייה. ומי שסובל מאד יכול לשטוף את במים ויזהר מאד שלא לבלוע.
ח. אין בצום זה איסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל. אף על פי כן אדם בריא, אם בעל נפש הוא, יחמיר ברחיצה וסיכה, אך לא בנעילת הסנדל שלא יראה מגוחך.
ט. קורין 'ויחל' בשחרית ובמנחה.
י. במנחה בתפילת שמונה עשרה בלחש אומרים 'עננו' ב'שומע תפלה', ומנהג הספרדים לאומרו גם בשחרית .
יא. כל יחיד אומר 'עננו' במנחה אפילו אינו גומר התענית עד הערב. אבל אם כבר אכל, אינו אומר 'עננו'. וכן לא יעלה לתורה מפני שהקריאה היא של תענית והוא אינו מתענה. אבל אם נקרא לעלות, עולה מפני כבוד התורה.
[1] חזקוני
[2] רבינו בחיי
[3] ספורנו
[4] רבינו בחיי
[5] רמב"ן
[6] חזקוני
[7] רש"י
[8] רבינו בחיי
[9] רמב"ן
[10] חזקוני העמק דבר
[11] ת"י
[12] העמק דבר
[13] רבינו בחיי
[14] אבע"ז חזקוני
[15] העמק דבר משך חכמה
[16] העמק דבר
[17] רמב"ן
[18] חזקוני
[19] רבינו בחיי
[20] פי ר' יוסף בכור שור
[21] חזקוני
[22] שפתי כהן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה