מקרא
דברים פרק א
(לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:
(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:
(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ חברון וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:
(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:
(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ לשמשך בבית מדרשך[1] הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:
(לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם באותו היום של מעשה המרגלים[2] טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:
(מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם לאחוריכם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה להקיף את הר שעיר דֶּרֶךְ יַם סוּף לאורכו של הים[3]:
(מא) וַתַּעֲנוּ וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַיקֹוָק אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ ולא נניח המלחמה לבנינו כמו שאמרת[4] כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּנוּ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ אמרתם כן נעלה כמו שנאמר "הננו ועלינו"[5] לַעֲלֹת הָהָרָה:
(מב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי אֱמֹר לָהֶם לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:
(מג) וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה:
(מד) וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים שמנהגם לרדוף אחר הנוגע בכוורות שלהם והוא מסתכן מהם[6] וַיַּכְּתוּ הכה ופצוע אֶתְכֶם אבל לא הרגום כדי שלא יתחלל שמו של הקב"ה[7] בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה:
(מה) וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לא הזכיר הכתוב בפרשת שלח הבכי הזה, שאין צורך להזכירו אבל משה הזכיר זה עתה, לשבח כי נחמו על חטאתם[8] וְלֹא שָׁמַע יְקֹוָק בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם:
(מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים תשע עשרה שנה כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בשאר המסעות, והכל יחדיו היו שלושים ושמונה שנה וכן הזכיר למטה והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה[9]:
דברים פרק ב
(א) וַנֵּפֶן וַנִּסַּע הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף בגלל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף דרך יציאתן ממצרים שהוא בקצה דרומי מערבי ומשם היו הולכים לצד המזרח[10] כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֵלָי וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים י"ט שנה הם המסעות שמרתמה עד מדבר צין הוא קדש[11]: ס
(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם שיחוס ישראל מן אברהם, וכל זרעו אחים, כי כולם הם נמולים רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין וכל בני קטורה אינם באחוה, מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע[14] בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לא להתגרות בם[15]:
(ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד אפילו מִדְרַךְ כַּף רָגֶל איני נותן לכם רשות שלא ברצונם כִּי יְרֻשָּׁה מאברהם[16] לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:
(ו) אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ תקנו אם ירצו למכור[17] מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ תקנו מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם:
(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע תיקן אותך בכל מה שאתה צריך ב[18] - לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר ויכירו שלא תקנו מהם לצורך אבל תקנו להנאתם מצד אחוה וכדי שיבאו אליכם ויראו מעשה ה' ונפלאותיו[19]:
נביא
מלכים א פרק ח
(ח) וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים משכו הבדים לחוץ כלפי המזרח, וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה והיו נראים לפני הדביר, בהיותם דוחקין ובולטין בפרוכת, שהיה מול הפתח, אבל לא היו נראים החוצה להיות מקרעין בפרוכת לצאת חוצה לו[20] וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שלא הסירו אותם עוד מן הארון וגם לא החזירו אותם לאחוריהם אלא היו משוכים לפני הדביר לעולם:
(ט) אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים זה לא ישלול שלא היו שם הדברים שנזכרו בתורה שהם מונחים בו כמו מטה אהרן וצנצנת המן אך שלל בזה שלא היה שם מהתורה רק עשרת הדברים[21] אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב שעליו כתובים עשרת דברות הברית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(י) וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ מן הדביר וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְקֹוָק:
(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בהיכל ובעזרה מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת בֵּית יְקֹוָק: פ
(יב) אָז בראותו הענן אָמַר שְׁלֹמֹה רואה אני כי באה השכינה כי יְקֹוָק אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל כמו שנאמר (שמות כ יח): אל הערפל אשר שם האלהים וערפל הוא עב הענן:
(יג) בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל מדור לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים יהיה מכון לשבתך בה עד עולם, כי מעתה לא תשרה השכינה עוד במקום אחר:
(יד) וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל הנה לא זכר בזה המקום ברכה אשר ברכם אך הסב פניו להם בברכה כי המברך ראוי שיהיו פניו כנגד המתברכים וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד למדנו מזה שאין ראוי לישב בעזרה וידמה מזה ששלמה היה יושב ולזה יתבאר שמלכי בית דוד הותר להם לישב בעזרה:
(טו) וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי שיתן לו בן שיבנה בית וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר קיים את דברו בידו הטובה:
(טז) ואת זה דבר אל דוד אבי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל:
(יז) וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ טוב עשית בזה, ולזכות תחשב, כי על ידו באה ההכנה לצוות עליה ולהכין הכל:
(יט) רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:
(כ) וַיָּקֶם יְקֹוָק אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק שתהיה לי מנוחה מהאויבים ועי"כ אזכה - וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
(כא) וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם לוחות ה - בְּרִית יְקֹוָק אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס
(כב) וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק מזבח החיצון נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל בדברי הימים (ב ו יג): כי עשה שלמה כיור נחושת ויתנהו בתוך העזרה וגו', ויעמוד עליו ויברך על ברכיו וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם:
(כג) וַיֹּאמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד שכרתת עם האבות לַעֲבָדֶיךָ לזרעם אחריהם הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם:
כתובים
איכה פרק ב
יא. כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי - כל אחד מהזקנים אומר: עיני כלו מרוב דמעות, ונתכווצו המעיים שלי. נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי - ונשפך הכבד שלי לארץ, על הצרות של עם ישראל. בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה - כשהתעלפו הילדים והיונקים ברחובות עיר.
יב. לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן - הילדים מבקשים אוכל ויין. בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר - כשהתעלפו כמתים ברחובות העיר. בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם - כשמתו בתוך חיק אמותם.
יג. מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלִַם - מה אני יכל להעיד לך שגם להם קרה צרה כ"כ גדולה כמו לך. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן - מה אני יכל להשוות לצרה שלך, כדי לנחם אותך שגם לאחרים זה קרה. כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ - כי השבר שלך גדול כמו הים ומי יכל לרפות אותך.
יד. נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל - הנביאים נבאו לך דברי שקר, ודברים שאין בהם טעם. וְלֹא גִלּוּ עַל עֲוֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ - ולא הוכיחו אותך שתשובי מדרכך הרעה. וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים - וניבאו לך נבואות שקר והדחה מה'.
טו. סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ - מחאו כף כל עוברי דרך (מרוב תמהון על השבר הגדול) שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם - שרקו מתמהון, והניעו ראש - השתתפות בצער של ירושלים. הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ -הזאת העיר שאמרו עליה שהיא הכי יפה ומשמחת את כל הארץ
טז. פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ - פתחו את הפה ודברו כנגדך כל אויביך. שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ - שרקו וחרקו בשיניהם ואמרו השחתנו אותם. אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ - אך זה היום שקוינו לו הרבה זמן, הגיע וראינו את זה.
יז. עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם - ה' עשה מה שחשב. בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל - ביצע את אשר אמר למשה פעם, הרס ולא רחם וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ -וגרם שהאויב ישמח במפלתך, וגדל אותם.
יח. צָעַק לִבָּם אֶל ה' - צעקו אל ה' מלבם. חוֹמַת בַּת צִיּוֹן הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה - אומרים לחומת בת ציון שתבכה יום ולילה ותוריד דמעות כנחל. אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ - אל תתני הפסקה לבכי ולא יפסיק השחור שבעין מלדמוע.
יט. קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת - קומי תתפללי אל ה' בתחילת המשמרות של הלילה. שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה' - תשפכי את הלב כמו מים כנגד ה'. שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ - הרימי אליו ידיך בתפילה על נפש ילדיך. הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת - המתעלפים ברעב בראש כל הרחובות.
כ. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה - תראה ה' ותביט למי עשית את הצרה הזאת. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים - הנשים אכלו את הילדים שגדלו אותם. אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא - ונהרגו בבית המקדש כהנים ונביאים.
כא. שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת נַעַר וְזָקֵן - שכבו על הארץ בחוץ נערים וזקנים. בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב - הבחורים והבתולות נפלו בחרב. הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ - הרגת ביום כעסך טבחת ולא רחמת.
כב. תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב - קראת לשכני הרעים שיתאספו עלי, כמו שנאספו ע"י במועדים. וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד - ולא היה ביום כעס ה' מי שניצל. אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי אֹיְבִי כִלָּם - הילדים שגדלתי האויב כלה אותם.
איכה פרק ג
א. אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ - ירמיהו אומר אני ראיתי את הצרות של עמ"י שמכים אותם במקל כעס.
ב. אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חשֶׁךְ וְלֹא אוֹר - הוליך אותי ממקומי למקום חושך.
ג. אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם - רק בי יחזור ויכה והופך ידו ומכה בי כל הזמן.
ד. בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי - השחית בשרי וערי ושבר את עצמותי.
ה. בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה - בנה מסביבי חומה שלא אוכל לברוח והקיף אותי בדברים מרים ובצרות.
משנת ההלכה
קריעה על ערי ירושלים
א. בין נשים ובין גברים חייבים בקריעה. אבל קטנים פטורים ואין על כך דין חינוך.
ב. ויש שכתבו שמסתבר שיום שרואה אדם תחלה ירושלים בחורבנה ובית המקדש בחורבנו, שיאסור אותו היום כולו בבשר ויין.
ג. נהגו למעשה שאין קורעים אלא את הבגד העליון שלבוש בו ולא את כל הבגדים שעליו, לדוגמא אם לובש חליפה אינו קורע אל החליפה, ואין חייב לקרוע גם את החולצה. וקורע טפח. ונהגו שאפשר לחתוך בסכין, ואין חייב לקרוע ביד, אמנם חייב לקרוע בעמידה.
ד. יש המייחדים בגד ישן שאינו מקפיד עליו לקריעה, ומותר לפשוט הבגד מיד אחר הקריעה וללבוש בגד אחר שאינו קרוע, ואין חייב לעשות גם בו קריעה.
ה. בימינו נהגו שאין קורעים על ירושלים לדעת הרבה מן הפוסקים. אמנם יש שכתבו לקרוע שהרי ירושלים הינה בחורבנה אע"ג שנראית כאילו בנויה יפה כיון שמושלים בה מנאצי ה' ומפירי ברית, וחלקים ממנה עדיין ברשות האומות, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה, ויש בה מסגדים וכנסיות ואין בידינו למעקר עבודה זרה זו מפחד האומות. אמנם לכו"ע חייב לקרוע על מקום המקדש.
ו. החיוב לקרוע על ירושלים הוא משרואה את חומת ירושלים סביב, אפילו אינו ראוה את הבתים שבפנים.
ז. וקריעה על בית המקדש הוא כשרואה את רצפת העזרה, או שרואה את המסגד הבנוי על מקום המקדש. אבל אם רואה רק את שריד בית מקדשינו הכותל המערבי, או שאר חומות הר הבית, ואינו רואה את המסגד הבנוי על מקום המקדש, י"א שאין חייב לקרוע. ויש שנהגו לקרוע. ואומר (איכה פרק ב פסוק ט) "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'"
ח. נהגו ע"פ גדולי ירושלים מהדורות הקודמים, שאין קורעים בערבי שבתות וימים טובים מחצות היום, וכן בחול המועד ובימי הפורים אין קורעים.
ט. הרואה את מקום המקדש וירושלים בשבת או יו"ט ולא קרע, אפילו אם עדיין נמצא שם במוצאי אותו היום אינו חייב לקרוע.
י. מי שראה את ירושלים או מקום המקדש וקרע, וחוזר ורואה בתוך ל' יום אין חוזר וקורע. ואפילו אם לא קרע וכגון שראה בימים שאין קורעים כנ"ל, וחזר וראה בתוך ל' יום, נהגו שאין קורעים. ולכן נהגו רבים לבוא פעם ראשונה אחר ל' יום, דוקא בימים שאין קורעים.
יא. נהגו תושבי ירושלים שבין החומות, שאין קורעים על מקום בית המקדש אפילו אם לא ראוהו שלושים יום, אבל הדרים חוץ לחומות מסתבר שחייבים בקריעה אם לא ראוהו שלושים יום.
יב. יש שנהגו להקנות בגדיהם לחבריהם במתנה ע"מ להחזיר כדי להפטר מקריעה, ואין ראוי לנהוג כן כיון שהרבה מגדולי הפוסקים פקפקו בהיתר זה.
[1] ת"י
[2] אבע"ז
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] רש"י
[6] רבינו בחיי
[7] חזקוני
[8] רמב"ן
[9] רבינו בחיי
[10] רש"י
[11] חזקוני
[12] חזקוני
[13] חזקוני
[14] רמב"ן
[15] רש"י
[16] רבינו בחיי
[17] ת"א רש"י
[18] ספורנו
[19] ספורנו
[20] ועיין ברד"ק שכתב "האריכו אותם לחוץ כלומר שמשכו אותם כלפי חוץ לפי שלא היה צריך עוד לשאת בכתף ומתחילה היו הבדים נתונים בארון בשוה שהיו עודפים אחורי הארון כמו לפני הארון שהרי ארבעה אנשים היו נושאין אותו לכל בד שני אנשים אחד לפניו ואחד לאחוריו וכיון שהביאו הארון לדביר כמו שהיה עם בדיו ולא היה עתיד עוד לנשוא בכתף האריכו הבדים ומשכו' כלפי חוץ עד שנראו ראשי הבדים על פני הדביר כדי שיהיה נכנס שם כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה הנה והנה ולפיכך האריכו הבדים על פני הדביר ולא יראו החוצה לפני הדביר, ואם תאמר והלא אורך הבדים לא היה אלא עשר אמות ולא נאמר בתורה שהיו נראים חוץ לפרכת והדביר היה רחבו עשרים אמה א"כ אע"פ שמשכו אותם היאך נראו עדיין על פני הדביר נאמר כי לא נתנו הארון סמוך לכותל מערבי אלא הרחיקו אותו מן הכותל עד כדי שיראו הבדים על פני הדביר כשמשכו אותם כלפי חוץ ואין צריך לומר כי מקום ארון אינו מן המדה ובנס היה עומד שהרי בתוך המדה היה תחת כנפי הכרובים בתוך עשרים אמה ולא היה ממנו עשר אמה לכל רוח".
[21] כך היא דעת הרלב"ג ועיין בב"ב דף יד אמנם ברד"ק למד מזה "זה ראייה כי לא היו בארון לא שברי לוחות ולא ס"ת וארון שבו ס"ת נראה כי נתנוהו באוצרות בית ה' עם אהל מועד ועם הכלים וכן נראה מדברי חלקיהו הכהן ס"ת מצאתי בבית ה' נראה כי לא היה במקום שהיו רגילים בו ולא היו יודעים אותו שם באותו הדור"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה