מקרא
במדבר פרק לא
(יג) וַיֵּצְאוּ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְכָל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לִקְרָאתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לפי שהללו היו טמאים מתים מהמדינים שהרגו[1]:
(יד) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל ממונים על החיל[2] שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הם מאה שלושים ושתים. ולמדנו שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות ואינם מוחים[3] הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה:
(טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו[4]:
(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר אף על פי שבמלחמת כל אומה חוץ מז' אומות כתוב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך לא היה לכם להחיות לפחות אותם הנשים שהכרתם שהיו לכם לתקלה בדבר בלעם[5] וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְקֹוָק:
(יז) וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר כל שראויה לביאה[6] הֲרֹגוּ:
(יח) וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם לאישות ויגיירו אותם, שבזה יקראו חיים, כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם[7]:
(יט) וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה עפ"י שטמא מת מותר אפילו במחנה לויה לא היו רוצים שיכנסו בו חיישינן שמא יטמאו הם אחרים שהרי רבים היו ואין יכולים להזהר מהם וגם היו אבות הטומאה לטמא אדם וכלים[8] או שהיתה הוראת שעה בגלל כבוד השכינה השוכנת בתוכם[9] שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ במי נדה שהנוגע במתי גויים נטמא אע"ג שאינם מטמאים באהל[10] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי[11] אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם שיחטאו השבויים בגדיהם הנוגעים בחלל וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל, שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם[12]:
(כ) וְכָל בֶּגֶד וְכָל כְּלִי עוֹר וְכָל מַעֲשֵׂה עִזִּים אפילו מה שעשוי מהקרנים והעצמות[13] וְכָל כְּלִי עֵץ תִּתְחַטָּאוּ: ס
(כא) וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן בשביל שחקת פרה אדומה נתנה לאלעזר פירשה הוא לישראל[14] אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כלומר מה שאמר לכם משה כל הורג נפש וגו' הן המצות האמורות בפרשת פרה אדומה[15]:
(כב) אַךְ אף על פי שנטהרו הכלים מטומאת המת עדיין אתם צריכים ליזהר מגעולי עכו"ם להגעיל ולהפליט את הכלים מבליעות נבלות שלהם אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:
(כג) כָּל דָּבָר שבלע דבר איסור אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורין, אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור, ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין אַךְ אע"ג שהגעילו אותם מן האיסו אינו מספיק אלא- בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא במים שהנדה טבלת כלומר במקוה וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ דבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תַּעֲבִירוּ בַמָּיִםתדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור, שזהו הכשרן מן האיסור[16]:
(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: פ
(כה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כו) שָׂא קבל את חשבון[17] אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה:
(כז) וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ כל המלקוח[18] בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה:
(כח) וַהֲרֵמֹתָ ותפריש[19] מֶכֶס לַיקֹוָק מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן:
(כט) מִמַּחֲצִיתָם של היוצאים למלחמה תִּקָּחוּ וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
(ל) וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז שנאחז כלומר אחד שנלקח מתוך חמישים וחז"ל דרשו מייתור זה כל מה שאתה אוחז יהיה מן החמישים מכאן שמדה בינונית אחד מחמישים[20] מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם מִן הַבָּקָר מִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן מִכָּל הַבְּהֵמָה שאר בעלי החיים כגון הגמלים[21] וְנָתַתָּה אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְקֹוָק:
(לא) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(לב) וַיְהִי הַמַּלְקוֹחַ יֶתֶר הַבָּז שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס חוץ מהמטלטלין וממה שאכלו[22] אֲשֶׁר בָּזְזוּ עַם הַצָּבָא צֹאן שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים:
(לג) וּבָקָר שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים אָלֶף:
(לד) וַחֲמֹרִים אֶחָד וְשִׁשִּׁים אָלֶף:
(לה) וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף:
(לו) וַתְּהִי הַמֶּחֱצָה חֵלֶק הַיֹּצְאִים בַּצָּבָא מִסְפַּר הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד, וזה נס וכן במחצת העדה ללוים[23]:
(לז) וַיְהִי הַמֶּכֶס לַיקֹוָק מִן הַצֹּאן שֵׁשׁ מֵאוֹת חָמֵשׁ וְשִׁבְעִים:
(לח) וְהַבָּקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים:
(לט) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וּמִכְסָם לַיקֹוָק אֶחָד וְשִׁשִּׁים:
(מ) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף וּמִכְסָם לַיקֹוָק שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים נָפֶשׁ:
(מא) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת מֶכֶס תְּרוּמַת יְקֹוָק לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(מב) וּמִמַּחֲצִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה לעדה והוציאה להם[24] מִן הָאֲנָשִׁים הַצֹּבְאִים:
(מג) וַתְּהִי מֶחֱצַת הָעֵדָה מִן הַצֹּאן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף שִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(מד) וּבָקָר שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף:
(מה) וַחֲמֹרִים שְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
(מו) וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף:
(מז) וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִמַּחֲצִת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָאָחֻז אֶחָד מִן הַחֲמִשִּׁים מִן הָאָדָם וּמִן הַבְּהֵמָה וַיִּתֵּן אֹתָם לַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
(מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים הממונים[25] אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא והם היו[26] שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת:
(מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא,[27] וְלֹא נִפְקַד נחסר מִמֶּנּוּ אִישׁ:
(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה' המציל אותנו[28] אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה צמיד של רגל וְצָמִיד של יד טַבַּעַת באצבע עָגִיל באוזן[29] וְכוּמָז מחוך[30] לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב[31]:
(נא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי הראוי ל – מַעֲשֶׂה דהיינו כלי שלם ולא שבור[32]:
(נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיקֹוָק שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת:
(נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ הבזה כגון הכלים והמטלטלין והבגדים את אלו לא חלקו מהם לעדה אלא כל מה שבזזו כל איש ואיש היו לו[33]:
(נד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב אחר ששקל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לכפרת עון פעור[34] לִפְנֵי יְקֹוָק יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור, לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה' לדורות[35]: פ
נביא
מלכים א פרק ה
(כא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה:
(כב) וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים עם כי לא שאל על הברושים הבטיחו לעשות חפצו גם בזה:
(כג) עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה אל הים התיכון וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת עבדי יקשרום אלו באלו ויעשום רפסודות בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים אתיר הקשרים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי:
(כד) וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל חֶפְצוֹ:
(כה) וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת מאכל לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם שָׁנָה בְשָׁנָה במשך הזמן אשר כרתו עצים מהלבנון: פ
(כו) וַיקֹוָק נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם שרוב חכמת שלמה היה סבה אל שהיה שלום בין חירם ובין שלמה כי מפני חכמתו אהב אותו חירם:
(כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ המס היה, שנתנו אנשים ללכת הלבנון, לכרות העצים עם עבדי חירם:
(כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עבדו בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת היו מתחלפים בכל חודש, כי חודש אחד היו בלבנון, ואחרי זה היו שני חדשים בביתם, משך הזמן שהלכו עשרת אלפים השניים והשלישים, ואחרי זה חזרו הראשונים ללכת, וכן חוזר חלילה חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם ממונה עַל הַמַּס להכריח אנשים ללכת כל אחד בחדשו: ס
(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר היו עומסים על הכתף משא האבנים, ממקום המחצב אל מקום הבנין ובדברי הימים (שם פסוק יז) נאמר שנושאי הסבל והחוצבים, בהר היו גרים, ויתכן שהיו מהגבעונים:
(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שהיו ממונים עליהם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה:
(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ עקרו אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת ר"ל אבני שיש טהור ליסד הבית לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית מסותתות ישרות השטחים, ונצבות הזויות, באופן היותר נאות לבנות מהן כותלי הבית ממעל:
(לב) וַיִּפְסְלוּ החליקו את האבנים בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים אנשי גבל, שהיו אומנים בקיאים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת תקנו העצים ששלח חירם ופסלו אותם בדרך שיהיו נכונים לבנין הבית בזולת תקון אחר וזה כלו היה נעשה חוץ מהבית כמו שאמר אחר זה ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו והיה זה כן להורות על שלמות הבית ולזה לא בא שם לבנין דבר יהיה חסר לתקון אחר זולת הבניה: פ
מלכים א פרק ו
(א) וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי חודש אייר ובשנה הרביעית הזאת -לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת החל לבנות לַיקֹוָק:
(ב) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיקֹוָק שִׁשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ ובדברי הימים והגובה מאה ועשרים וכתב הרד"ק והקרוב אלי בזה כי על האולם לבד אמר שהיה גבהו מאה ועשרים והגובה הזה היה לו עם העליות שעליו:
(ג) וְהָאוּלָם עַל פְּנֵי למזרחו של - הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ מן הצפון לדרום עַל פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה אורך האולם מול רוחב ההיכל, עשרים מול עשרים רָחְבּוֹ עַל פְּנֵי הַבָּיִת:
כתובים
איוב פרק כב
דברי אליפז:
(א) וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּמָנִי וַיֹּאמַר: (ב) הַלְאֵל יִסְכָּן גָּבֶר האם מועיל גבר לה', שאתה טוען שאנו מתחנפים לה' כִּי יִסְכֹּן עָלֵימוֹ מַשְׂכִּיל וכי יש תועלת בהצדקתינו את ה' בטענותיך כלפיו, וכי יש תועלת לטעון על דבריך מאתנו - שאנחנו נקראים משכילים: (ג) הַחֵפֶץ לְשַׁדַּי כִּי תִצְדָּק וְאִם בֶּצַע כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ האם יש איזה רווח לה' מצדקותך, וכי זה מטיב לה'?: (ד) הֲמִיִּרְאָתְךָ יֹכִיחֶךָ יָבוֹא עִמְּךָ בַּמִּשְׁפָּט וכי בגלל שה' ירא ממך שאולי תרע לו ותזיק לו הוא מענישך ומוכיחך? והאם בגלל זה הוא בא במשפט אתך, שמביא עליך יסורים?: (ה) הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ יש לך הרבה רעות ובלי סוף עוונות ומגיעים לך ובצדק העונשים: (ו) מפרט איוב את עוונותיו כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט חובל באחיו (במשכון) ומפשיט את בגדי העניים למשכון שחובל מהם: (ז) לֹא מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם לא נותן מים לצמא ולעיף ומונע מרעב לחם: (ח) וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ וכי בגלל שאתה חזק אז הארץ שייכת לך, וכי בגלל שאתה נשוא פנים - מכובד אז תשב בארץ לבדך ותשלוט עליה?: (ט) אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים ציערת ועינית אלמנות ויתומים יְדֻכָּא ידכא - ישבור: (י) עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם ולכן יש סביב לך מוקשים וצרות ומבהיל אותך פחד שבא לפתע: (יא) אוֹ חֹשֶׁךְ לֹא תִרְאֶה וְשִׁפְעַת מַיִם תְּכַסֶּךָּ או צרות אחרות שאתה תשב בחושך ולא תראה איך לצאת מהחשיכה עד שתטבע במים שיבואו ויכסו עליך: (יב) הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי רָמּוּ אומר לאיוב על טענותיו שה' לא משגיח בברואים הרי ה' נמצא בגובה השמים ותראה שהוא נמצא בראש הכוכבים: (יג) וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל ואתה אמרת שבגלל זה מה יודע ה' במעשי בני האדם? הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט וכי איך יכול ה' לשפוט מתוך הערפל (גובה הענן) לשפוט את מעשינו: (יד) עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה שהעננים מסתירים לו את מקומותינו והוא לא יכול לראות את מעשינו וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ ובאמצע השמים הוא הולך ורק שם הוא נמצא ויודע המקרים: (טו) הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמֹר אֲשֶׁר דָּרְכוּ מְתֵי אָוֶן וכי אתה שומר ומאמין בדרך זו של העולם, שכבר דרכו בה - התנהגו ככה אנשי און ורשע, ואתה מתנהג כמותם:
משנת ההלכה
מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות
שש זכירות
זכירת יציאת מצרים
א. זמן ההזכרה של יציאת מצרים ביום, הוא כל היום[36] וי"א[37] שזמני זכירת יציאת מצרים הם כזמני קריאת שמע של היום –דהיינו משיכיר בין תכלת ללבן עד שלוש שעות[38].
ב. זמן ההזכרת יציאת מצרים בלילה מתחיל בשקיעת החמה[39]. וי"א[40] שהזמן מתחיל בצאת הכוכבים ונגמר בעלות השחר[41]. וי"א[42] שזמני זכירת יציאת מצרים הם כזמני קריאת שמע –של הלילה, דהיינו מצאת הכוכבים עד חצות הלילה, ובדיעבד עד עלות השחר, ונץ החמה[43].
ג. קבעו חכמים שעיקר זמן הזכרת יציאת מצרים מיד אחר קריאת שמע[44].
ד. אף מי שעוסק בתורה באופן שצריך להפסיק רק לפסוק ראשון של קריאת שמע כגון המלמד לרבים, [ורבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתם אומנותם], ילמד הלכה שיש בה יציאת מצרים כדי להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע[45].
ה. הקורא קריאת שמע קודם התפלה [מפני שמתירא שהציבור שמתפלל עמם יקראו ואף יאמרו פסוקי דזמרה אחר זמן קריאת שמע[46]] יקרא גם פרשת "ויאמר", כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן קריאת שמע[47]. וכן יכול לסמוך על זכירת יציאת מצרים שבפסוקי-דזמרה[48].
ו. נשים ועבדים, חייבים לדעת המגן אברהם[49] מן התורה[50]. במצוות זכירת יציאת מצרים[51], ולכן חייבים הם לומר ביום את ברכת אמת ויציב[52], שהיא הברכה שנתקנה על יציאת מצרים[53], ובלילה צריכים הם לומר השכיבנו[54], וצריכים גם לסמוך גאולה לתפלה[55], כיון שחייבים הם גם בתפלה[56]. ולדעת השאגת אריה[57] והבית יצחק[58]נשים ועבדים פטורים ממצוה זו[59]. והמשנה ברורה[60] פסק כדעת המגן אברהם.
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] רבינו בחיי
[4] אבע"ז
[5] ספורנו
[6] רש"י
[7] אור החיים העמק דבר
[8] חזקוני
[9] אבע"ז
[10] רש"י
[11] הזהיר הקב"ה הזאת שלישי ושביעי ממלחמת מדין מה שלא עשה כן במלחמת שבעה עממים לפי שבמלחמת שבעה עממים היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ואף גיעולי כנענים לא נאסרה להם שהרי כתלי דחזיר הותרו דכתיב ובתים מלאים כל טוב אפי' כתלי דחזירי אבל הכא במדין שאינו משבעה עממין ולא היו שם מישראל אלא אלף למטה נאסר להם גיעולי כנענים וגם הוצרכו הזאת שלישי ושביעי לפי שנטמאו במגע כשהרגו את המדינים, ועוד לפי שנטמאו בהם מישראל כדכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ועוד דלמא איקטיל חד ישראל מהי"ב אלף ומה שכתוב ולא נפקד ממנו איש היינו לדבר עבירה ומספק טומאה נמי הוצרכו הזאה. חזקוני.
[12] רמב"ן
[13] ת"י
[14] חזקוני
[15] חזקוני
[16] רמב"ן
[17] ת"א
[18] אבע"ז
[19] ת"א ת"י
[20] ת"י פנים יפות
[21] אבע"ז העמק דבר
[22] רבינו בחיי
[23] רמב"ן
[24] רש"י
[25] רש"י
[26] הכתב והקבלה
[27] רמב"ן
[28] רמב"ן
[29] רבינו בחיי
[30] ת"א ת"י
[31] רמב"ן
[32] רש"י
[33] דעת זקנים
[34] ספורנו
[35] רמב"ן
[36] רא"ה על הרי"ף ברכות שם עמ' כא. ולדעת השאגת אריה (סי' ח – י) זמנה מעלות השחר עד צאת הכוכבים, שאין זמני הזכרת יציאת מצרים תלויים בזמני שכיבה וקימה של קריאת שמע שנחלקו בהם תנאים, אלא הם ככל הדברים הנוהגים ביום או בלילה. ועי' מגילה כ ע"ב. וי"א.
[39] תר"י ריש ברכות שסובר שאין צריך להקפיד לומר אותה בלילה ממש, דהיינו אחר צאת הכוכבים, כיון שכששקעה החמה לילה הוא לענין תפלת ערבית, הרי זה לילה גם לענין הזכרת יציאת מצרים, שהרי למדנו את הזכרת יציאת מצרים בלילה רק מריבוי של "כל ימי חייך", ולא נאמר שם לילה בפירוש, ודורשים דין זה רק מיתור של המילה "כל". וכדעתו כתב הרא"ה לברכות (עמ' כא וכב) שסובר שהזכרת לילה אינה אלא מדרבנן [ולדעתו באמת אם חיוב הזכרת לילה היה מן התורה היה צריך לילה ממש] ולכן אפשר לסמוך על ההזכרה של יציאת מצרים בקריאת שמע שבבית הכנסת קודם הלילה. [ועי' לעיל שכמה פוסקים סוברים שהזכרת לילה מן התורה].
[41] שלדעתו אין זמני הזכרת יציאת מצרים תלויים בזמני שכיבה וקימה של קריאת שמע שנחלקו בהם התנאים, אלא זמני הזכרת יציאת מצרים הם ככל הדברים הנוהגים ביום או בלילה, שמצותם כל היום, מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או כל הלילה, מצאת הכוכבים עד עלות השחר, ועי' מגילה כ ע"ב.
[43] [ראה שו" או"ח סי' רלה סעיף א, וסי' נח סעיף ה] כך דייק האור שמח לשון הרמב"ם וג' פרשיות אלו כו' היא הנקראת ק"ש ואח"כ סידר כל זמני ק"ש.
[44] מאירי ורא"ה ברכות יג ע" ב, ע"פ גמ' שם -"כדי להזכיר יצי"מ בזמנה", וברש"י שם פירש דהיינו בזמן ק"ש.
[45] מג"א סי' קו ס"ק ה, ע"פ עובדא דרבי בגמ' יג ע"ב. [אף על פי שיוצאים בדיעבד ידי הזכרת יציאת מצרים אף אחר זמן קריאת שמע, לרוב הדעות, וראה לעיל בשם האור שמח שזמן הזכרת יציאת מצרים זהה לזמן קריאת שמע ].
[50] כ"כ במג"א הנ"ל, וראה פמ"ג (אשל אברהם סי' סז ס"ק א וסי' ע ס"ק א) שכתב שלדעת הסוברים שזכירת יציאת מצרים בלילה אינה אלא מדרבנן [הרא"ה והצל"ח בדעת הרי"ף והרא"ש, וחככמים לחלק מהדעות –ראה לעיל], אם כן מן התורה הרי זו מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן חיוב נשים ועבדים אפילו ביום אינו אלא מדרבנן, וכ"כ בישועות יעקב ריש סי' ע.
[51] כיון שזכירה זו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא, שהרי מצותה ביום ובלילה, [אע"פ שהם פטורות מקריאת שמע, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (עי' משנה וגמ' ברכות כ ע"א וע"ב), והוא הדין שהן פטורות מברכות קריאת שמע, שאף להם יש זמן קבוע - עי' מג"א ר"ס ע].
[59] כיון שהם שתי מצוות נפרדות הן, [אפילו לבן זומא שמזכירים יציאת מצרים בלילות מן התורה], ומצות הזכרה של יום אינה נוהגת בלילה ושל לילה אינה נוהגת ביום, ואם לא הזכיר בלילה אינו צריך להזכיר הזכרה זו ביום, שכבר חלף ועבר זמנה, וכן של יום בלילה, לפיכך כל אחת מהן היא מצות עשה שהזמן גרמא שנשים ןעבדים פטורים מהם. [ועי' ס' עינים למשפט ברכות יב ע"ב שר"ל שמחלוקת המג"א והשאג"א תלויה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אם ק"ש של יום ושל לילה הן מצוה אחת או ב מצות]. והבית יצחק (או"ח סי' יב) ביאר באופן אחר - שנשים פטורות מזכירה זו כמו שפטורות מקריאת שמע כיון שזכירת יציאת מצרים אינה מצוה בפני עצמה, אלא טפלה למצות קריאת שמע, שכל מצות הזכירה היא שבשעת קיום מצות קריאת שמע יקיים גם זכירת יציאת מצרים, לכן נשים פטורות מזכירה זו כמו שפטורות מקריאת שמע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה