כתובים
ו. וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם - עונם של עמ"י היה יותר מעון סדום. הַהֲפוּכָה כְמוֹ רָגַע וְלֹא חָלוּ בָהּ יָדָיִם - שסדום נהפכה ברגע אחד ולא ע"י אדם ועם ישראל היה להם הרבה זמן צרות, וע"י אדם.
ז. זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב - נקיים שריה יותר משלג, יותר לבן מחלב. אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם - היו אדומים במראיהם יותר מפנינים ומראיהם כמו אבן ספיר.
ח. חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת - ועתה השחיר מראיהם יותר מפחם ולא מכירים אותם בחוץ. צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ - נדבק עורם על העצמות, התיבש כמו עץ.
ט. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב - מצבם של מתי חרב היה יותר טוב ממתי רעב. שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי - שמתי הרעב זב פרשם שאכלו מיבול השדה קוצים ועשבים דקרו בטנם.
י. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן - הנשים הרחמניות בשלו ילדיהן מגודל הרעב. הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת עַמִּי - היו למאכל להם בזמן השבר של עמ"י.
יא. כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ - ה' כלה בהם כעסו, של הרבה זמן, ושפך עליהם כעסו. וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ - והדליק אש בעיר ציון ושרפה את היסודות.
יב. לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל - מלכי ארץ ואנשי העולם לא האמינו. כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם - שיכול לבא אויב בירושלים ולנצחם. ואיך קרה שכן הגיע?:
יג. מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ - מהחטאים של הנביאים והכהנים. הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים - שהרגו בתוכה צדיקים.
יד. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם - הלכו עורים בחוץ והתלכלכו בדם. בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם - עד שהם לא יכולים לגעת בבגדיהם.
טו. סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל תִּגָּעוּ - והיו אומרים להם סורו מאתנו ואל תגעו בנו. כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ - כי אתם מלוכלכים וגם הלכתם בדם. אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר - הגויים אמרו שעם ישראל לא ישוב לגור בארץ ישראל.
טז. פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם - הכעס של ה' חלק אותם בגוים ולא יוסיף להשגיח עליהם. פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ - בגלל שלא כבדו את הכהנים ולא רחמו על הזקנים.
יז. עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל - כשבאה הרעה עוד היינו מצפים בכליון עיניים אל מצרים שיעזרונו. בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ - בצפיתנו חכינו אל גוי שלא יושיע.
יח. צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ - האויבים ארבו לצעדנו שלא נוכל ללכת ברחובותינו קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי בָא קִצֵּינוּ - קרב הסוף שלנו נגמרו הימים שלנו כי בא הסוף.
יט. קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם - מהירים היו רודפינו יותר מנשרי שמים. עַל הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ - רדפו אחרנו על ההרים ובמדבר ארבו לנו (לא להשאיר פליטה)
כ. רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם - יאשיהו שהוא כמו הנשמה של עמ"י והוא משיח ה' נלכד בבורות שלהם. אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם - שעליו אמרנו שישמור עלינו מהגויים.
כא. שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ - תשמחי עכשיו אדום שיושבת בעוץ. גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי - גם עליך תעבר כוס פורענות, תשתי ותשתכרי ממנה ותקיאי אותה.
כב. תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ - נגמר העון שלך ע"י הגלות ולא יוסיף להגלות אותך עוד. פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם גִּלָּה עַל חַטֹּאתָיִךְ - הזכיר ה' את העון של אדום וגלה חטאותיה וישלם לה על זה.
איכה פרק ה
א. זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ - זכור ה' הצרות הרבות שהגיעו עלינו, הבט ותראה את החרפה שלנו.
ב. נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים - ארץ ישראל נתנה לזרים, בתינו עברו לידי עמים נכרים.
ג. יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת - נהיינו כמו יתומים שיאן להם אב, ואמותינו נהיו כמו אלמנות.
ד. מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ - היינו צריכים לשלם על המים שלנו וכן על העצים שלנו.
ה. עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ - בעול עבודה קשה נרדפנו, וכל מה שיגענו על זה לקחו מאתנו.
ו. מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם - למצרים בקשנו עזרה, בקשנו מאשור לחם לשבוע.
ז. אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ - אבותינו חטאו ואינם בעולם שיקבלו עונש, ואנחנו סובלים בשביל עוונותיהם.
ח. עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם - עבדים משלו עלינו, ואין לנו מי שיפדה מידם.
ט. בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר - בסיכון נפשנו היינו מביאים אוכל בגלל החרב שהיתה במדבר.
י. עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב - העור שלנו התחמם כמו חום תנור,מפני הרעב החזק.
יא. נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה - נשים נשואות עינו, בחורות עינו בערי יהודה.
יב. שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ - השרים החשובים נתלו בידי האויב, ולא כבדו את הזקנים.
יג. בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ - הבחורים נשאו אבני ריחיים כבדות, והנערים כשל כחם ממשא העצים.
יד. זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם - הזקנים חדלו מלשבת בשער (סנהדרין), והצעירים חדלו משמחתם.
טו. שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ - בטלה שמחת לבנו, נהפכה לאבל שמחתנו.
טז. נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ - נפל כתר ראשנו - ביהמ"ק. אוי לנו בגלל שחטאנו באה לנו הצרה.
יז. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ - על ביהמ"ק היה צער בלבנו, ועל אלה חשכו עינינו מרב בכי.
יח. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ - על שהר ציון שמם, וששועלים הלכו שם.
יט. אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר - אתה ה' לעולם תשב בשמים, וכסאך לעולם קיים.
כ. לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים - למה לעולם תשכח אותנו, ותעזבנו להרבה ימים.
כא. הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם - תשיב אותנו מהגלות ונשוב אליך, חדש ימינו כמו פעם שהיה לנו טוב.
כב. כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד - כי אם מאסת בנו בגלל חטאנו, כבר קצפת עלינו מאד יותר מדי.
הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
סליק מגילת איכה
יעזרנו ה' לראות בנחמה
וישיבנו אליו בתשובה
לירושלים ובית המקדש
במהרה בשמחה
חרבן בית ראשון ושני
חרבן בית המקדש הראשון, בימי צדקיהו המלך היה, בשנת ג' אלפים של"ח. חרבן שני - בימי ר' יוחנן בן זכאי בשנת שלשת אלפים תתכ"ח; ושניהם בתשעה באב היו:
כתיב (מלכים - ב כה): וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶצַּאר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וגו', וכתיב (ירמיה נב): וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וגו', ותניא: אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בֶּעָשׂוֹר, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בְּשִׁבְעָה, הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי, סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר (שם ו): אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב:
והיינו דאמר רבי יוחנן, אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף:
תניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חיָּב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה - אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והלויים היו אומרים שירה ועומדים על דוכנם. ומה שירה היו אומרים - וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם (תהלים צד - דרך קינה היו אומרים מזמור זה ולא היה זה שיר של יום שאומרים על הקרבן, שאין זה שיר של יום ראשון בשבת) ולא הספיקו לומר יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹקֵינוּ - עד שבאו נכרים וכבשום:
כשנבנה בית המקדש, נבנה בשירים ובזמרים - מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד (תהלים ל), וכשנחרב, אף הוא בזמרים - מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ (שם עט):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה