מקרא
במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו, ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ[1] לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט[2]:
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק שיאמרו דבר זה יהא אסור עלי כקרבן[3] אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה שנשבע שלא יעשה או שיעשה דבר זה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ לא יעשה דבריו חולין אלא[4] - כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ ברשות אביה בִּנְעֻרֶיהָ ולא קטנה שאין נדרה נדר ולא בוגרת שאינה ברשות אביה אלא נערה מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי[5]:
(ה) וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ אפילו מה שלא שמע אלא השמיעוהו אחרים[6] וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם:
(ו) וְאִם הֵנִיא הסיר את הנדר והפר אותו[7] אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דוקא אבל ביום אחר אינו מפר[8] כָּל נְדָרֶיהָ גם נדרים שאינם עינוי נפש[9] וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על שנדרה מה שאין בידה לקיים כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה, והיה נדרה על דעת לקיים[10]:
(ז) וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ באשה הזאת אשר אסרה איסר בבית אביה בנעוריה וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אין בטוי אלא שבועה כענין שנאמר כי תשבע לבטא בשפתים[11] אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ שלא שמע בהן אביה ולא הופרו ולא הוקמו:
(ח) וְשָׁמַע אִישָׁהּ זה ארוס שלה[12] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ שאם שמע סמוך לחשיכה אינו מפר אלא עד שתחשך. ואיכא תנאי דאמרי מעת לעת ולית הלכתא כוותייה[13] וְהֶחֱרִישׁ לָהּ וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקֻמוּ אפילו הפר האב, שאין הפרת האב כלום בלא הפרת הארוס[14]:
(ט) וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ בעלה של המאורסת יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים ולא רצו רבותינו לפרש שיפר הבעל לבדו לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אביה אל ביתו כנגלה בפשטות מן הכתוב, שאם כן מה צורך שיחזור ויאמר (בפסוק יא) ואם בית אישה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כל שכן, וקבלת חז"ל תכריע[15] וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ אם הפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה[16]:
(י) וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה מן הנישואין או בוגרת מן האירוסין[17] כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ ואפילו אם נשאת אח"כ אין בעלה מפר[18]:
(יא) וְאִם בֵּית אִישָׁהּ שהיא לגמרי ברשות אשה דהיינו בעלה ונשאת לו[19] נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה:
(יב) וְשָׁמַע אִישָׁהּ וְהֶחֱרִשׁ לָהּ לֹא הֵנִיא אֹתָהּ וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם ואין לאב כלום באשה זו אפילו אם היא נערה[20]:
(יג) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ אפילו נשבעה או נדרה בשם ה'[21] לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם ואפילו אם לא ידעה שבעלה הפר ועברה על הנדר בכל זאת[22]- וַיקֹוָק יִסְלַח לָהּ על כך שהוציאה שם שמים:
(יד) כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ לימדך הכתוב כי מה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו אין זה בכל הנדרים שבעולם אלא דברים שיש בהן עינוי נפש, כגון שלא תרחץ ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ושלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתאפר וכיוצא בהן, ואפילו אסרה על עצמה פירות חנוני פלוני, יפר, וכל שכן שמפר דברים שבינו לבינה בעניני צניעות, ממה שכתוב בין איש לאשתו, ובשני ענינים אלו הוא שיש לבעל כח להפר לפי שהיא משועבדת לו בשני דברים, של עינוי נפש שיראה אותה יפה ושלא תתענה ולא תצטער, אבל דברים אחרים חוץ מהן שנדרה בהן האשה אין לבעל כח להפר אלא צריכה היתר חכם על ידי חרטה כשאר בני אדם[23] אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ:
(טו) וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם אחר דהיינו שעבר אותו היום ששמע ונכנס יום אחר ובא ללמדנו שאינו מפר אלא עד השקיעה של יום שמעו[24] וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה, שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה[25] בְּיוֹם שָׁמְעוֹ:
(טז) וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו, ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו וְנָשָׂא אֶת עֲוֹנָהּ לימדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה אין עליה מעונש השגגות כלל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו, והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם[26]:
(יז) אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ: פ
במדבר פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:
(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ חגרו כלי זיין על החיילים[27] מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ מסדרים מלחמה[28] עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן היינו חלול שמו בגוים. והשי"ת אמר נקמת בנ"י, כי הוא חש על דמן של ישראל[29]:
(ה) וַיִּמָּסְרוּ בעל כרחן לפי שאמר הקב"ה ואחר תאסף אל עמך מֵאַלְפֵי חשובי כמו אלופי אדום[31] יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא:
(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס שהיה משוח מלחמה[32] בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אורים ותומים[33] הארון והציץ[34] וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ כשהיו נוסעים היו נוסעים בחצוצרות, וכן כשהיו מתכנסים וכשהיו הולכים למלחמה הכל היה בחצוצרות[35]:
(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן הקיפוה משלוש צדדים[36] כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:
(ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:
(ט) וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם והוא זהב וכסף ונחשת וברזל ובגדים[37] בָּזָזוּ:
(י) וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם במדין עצמה. לאפוקי אם הי' להם עיר במואב וכדומה. לא נתגרו כ"כ ללכת גם לשם[38] וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ:
(יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה מלקוח שהוא השבי של אדם ובהמה[39]:
(יב) וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי האדם וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ בהמות וְאֶת הַשָּׁלָל מטלטלים[40] אֶל הַמַּחֲנֶה לא נכנסו למחנה ממש. אלא סמוך היינו[41] - אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
נביא
מלכים א פרק ה
(ו) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף ב- אֻרְוֹת ל – סוּסִים עשר סוסים לכל אורווה לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים:
(ז) וְכִלְכְּלוּ הַנִּצָּבִים הָאֵלֶּה אֶת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל הַקָּרֵב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אִישׁ חָדְשׁוֹ לֹא יְעַדְּרוּ דָּבָר:
(ח) וְהַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ פרדים בני סוסות הממהרים לרוץ יָבִאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם הנצבים מהם היו מביאים צורך המאכל אל בית המלך מהם היו מביאים צורך מאכל הסוסים למקום שהיו שם הן מה שהיו בירושלם הן מה שהיו בערי הרכב אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ: ס
(ט) וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:
(י) וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם בני המזרח שהיו בקיאים במזלות וסימני העופות וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם שהיו בקיאים בחכמת הטבע, והתמזגות היסודות:
(יא) וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל ארבעה האנשים האלו, היו מפורסמים בדורו לחכמים גדולים, וחכמת שלמה עלתה על כולם וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב:
(יב) וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל אבל לא נכתבו בספרי הנ"ך מכיון שלא נכתבו אלא דברים הנאמרים ברוח הקודש שהם קהלת משלי ושיר השירים וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף:
(יג) וַיְדַבֵּר חכמת הטבע עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר כלומר תורת הצומח סגולותיו רפואותיו וכיוצ"ב וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים וכן תורת הבע"ח כנ"ל:
(יד) וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ: ס
(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה לברכו ולדרוש בשלומו כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים: ס
(טז) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר:
(יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְקֹוָק אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו רַגְלָי:
(יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:
(יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:
(כ) וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים צור וצידון קרובים זה לזה, והם ממלכה אחת:
כתובים
איוב פרק כא
(טז) הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם האם לא נראה שהרשעים שולטים על טובם עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי ומיד גם איוב מבאר את דעתו שעצתם של הרשעים רחוקה ממנו והוא לא חושב כך: (יז) כַּמָּה נֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ כמה רשעים אנחנו רואים שדועכים ונענשים וְיָבֹא עָלֵימוֹ אֵידָם חֲבָלִים יְחַלֵּק בְּאַפּוֹ ובאה עליהם שברם ויסורים מחלק עליהם בכעסו: (יח) יִהְיוּ כְּתֶבֶן לִפְנֵי רוּחַ כמה רשעים ראינו שנהיו כתבן שעף ברוח וּכְמֹץ גְּנָבַתּוּ סוּפָה וכמו מוץ שעף ונעלם בסופה: (יט) אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן לְבָנָיו אוֹנוֹ יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע ומה תטענו לי שה' מעניש בסוף את בניו?! אני רוצה לראות שה' משלם אל הרשע בעצמו וידע את כעס ה': (כ) יִרְאוּ עינו עֵינָיו כִּידוֹ וּמֵחֲמַת שַׁדַּי יִשְׁתֶּה שיראו עיני הרשע עצמו את כדו - שברו וישתה את חמת ה': (כא) כִּי מַה חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו כי מה אכפת לו לרשע מה שיקרה עם זרעו וּמִסְפַּר חֳדָשָׁיו חֻצָּצוּ שיחצו מספר חדשי חייהם ויענשו שימותו בצעירותם: (כב) הַלְאֵל יְלַמֶּד דָּעַת וְהוּא רָמִים יִשְׁפּוֹט אומר איוב שודאי הוא לא הולך ללמד את ה' דעת ולא מתכוון לשפוט את הרמים - הקב"ה אבל נראה בהנהגת ה' בעולם שאין דין צדק: (כג) זֶה יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ שהרשע הזה ימות בחוזק ובתמימות חייו כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו שימות שלם מתוך זקנה וכולו יש בו שאננות ושלווה: (כד) עֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב כמו הפרה שמלאה בחלב כך הרשע מלא בעושר ובטובה וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה מח עצמותיו - החומר הממלא את חלל העצם כביכול מושקה בתענוגות ובמעדנים: (כה) וְזֶה יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה יש אדם אחר שמת מתוך נפש מרה שסבל עוני וצער בעוה"ז וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה ואחר ימות בעושר ושלווה ושניהם התנהגו בשווה או אפילו הסובל התנהג בצדיקות והשליו ברשעות: (כו) יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם ובסוף ימותו שניהם ויקברו בעפר ותכסם רימה ותולעה: (כז) איוב תוקף את חבריו הֵן יָדַעְתִּי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וּמְזִמּוֹת עָלַי תַּחְמֹסוּ הרי אני יודע את מחשבותיכם על ומזימותיכם עלי הן לרעה שכל יסורי הם בגלל מעשי הרעים: (כח) כִּי תֹאמְרוּ אַיֵּה בֵית נָדִיב שאתם שואלים היכן בית הנדיב איוב וְאַיֵּה אֹהֶל מִשְׁכְּנוֹת רְשָׁעִים אלא ודאי חטא ולכן נענש והיכן אהליהם של שאר הרשעים כמותו שאבד ביתם ועושרם: (כט) הֲלֹא שְׁאֶלְתֶּם עוֹבְרֵי דָרֶךְ הרי ודאי שאלתם עוברי דרך על מעשי ודרכי ואמרו לכם שאני צדיק וְאֹתֹתָם לֹא תְנַכֵּרוּ ואת סימניהם שנתנו לכם עלי לא תנכרו - שאינם זרים לכם האותות והסיפורים שדברו עלי טובות עוברי הדרך: (ל) כִּי לְיוֹם אֵיד יֵחָשֶׂךְ רָע לְיוֹם עֲבָרוֹת יוּבָלוּ שיום השבר והצער נמנע מהרשע ולא פוגע בו והרעות נמנעות מהרשעים כאשר בעולם יבולו - עוברת עברה וכעס מה' שהצרות והפורענויות נמנעות מלפגוש ברשעים: (לא) מִי יַגִּיד עַל פָּנָיו דַּרְכּוֹ וְהוּא עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם לוֹ מי מעיז להוכיח את הרשע בפניו על מעשיו ודרכיו ועל רעותיו שעשה מי ישלם לו ויענישו?: (לב) וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל והרשע בסוף שימות מתוך זקנה יובילו אותו בכבוד לקבורתו וימהר לשכב ולהקבר בתוך האדמה וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד ועליו יערם תלולית העפר שמכוסה על קברו כמו גדיש של תבואה שנערמת על הארץ: (לג) מָתְקוּ לוֹ רִגְבֵי נָחַל שאפילו הרגבים - חתיכות עפר "מתוקים" לרשע שאין לו צער כלל וקבור במקום מכובד בין אנשים מכובדיםוְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ וּלְפָנָיו אֵין מִסְפָּר ואחריו ימותו וימשכו לאותה דרך של הרשע הזה עוד רבים ולפניו כבר היו בלי סוף כאלו אנשים שדרכם כמוהו היתה: (לד) וְאֵיךְ תְּנַחֲמוּנִי הָבֶל וּתְשׁוּבֹתֵיכֶם נִשְׁאַר מָעַל ואחרי כאלו טענות איך תנחמו אותי בטענות ההבל שלכם ובתשובות שלכם לטענותי נשאר רק שקר שהם לא נכונות כלל: ס
משנת ההלכה
מצוות מעשיות לזמן הזה מתוך תרי"ג המצוות
שש זכירות
א. נאמר בפרשת בא[42] "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"[43]. ועוד נאמר "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[44]. ונצטווינו בזה להזכיר את יציאת מצרים[45]. וי"א שהרמב"ם סובר שחייבים בחיוב זה רק מדרבנן[46].
ב. רוב מוני המצוות השמיטו ולא מנו במנין המצוות את חיוב הזכרת יציאת מצרים בכל יום[47]. ורק הסמ"ק[48] והתשב"ץ[49] מנו את זכירת יציאת מצרים כמצוה בפני עצמה במנין המצוות[50] וכן דעת הרמב"ן על התורה[51].
ג. להלכה זכירת יציאת מצרים ביום הנה דאורייתא ובלילה יש פוסקים שחובתה היא חיוב מן התורה[52] ויש חולקים[53], ומכל מקום, לכולי עלמא זכירת לילה אינה נחשבת כמצות עשה גמורה המפורשת בתורה, ודינה כמצוה בעלמא[54].
[1] רמב"ן
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] חזקוני
[7] רש"י אבע"ז
[8] אבע"ז
[9] ר' יוסף בכור שור
[10] ספורנו
[11] חזקוני
[12] רבינו בחיי
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] פי' ר' יוסף בכור שור
[17] אבל נערה מו האירוסין חוזרת לרשות האב להפרת נדרים. רש"י
[18] הכתב והקבלה
[19] רש"י
[20] ת"י
[21] העמק דבר
[22] ת"י
[23] רבינו בחיי
[24] פי' ר' יוסף בכור שור
[25] ספורנו
[26] רמב"ן אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו ובקיאה בדין הזה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו במי שיכול למחות ולא מיחה
[27] ת"א רש"י אבע"ז
[28] ת"י
[29] משך חכמה
[30] רשב"ם
[31] הכתב והקבלה
[32] פי' ר' יוסף בכור שור
[33] ת"י
[34] רש"י
[35] ת"י רבינו בחיי
[36] ת"י ועיין במשך חכמה "הרמב"ן בספר המצות (מ"ע ה) מנה מ"ע הך דדריש בספרי (פ' לח) כאשר צוה ד' את משה שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתן, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר יעמדו על נפשם בכל שארית כחם ויוכלו לעשות חיל, לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו וא"כ אין זה שייך למצוה
[37] אבע"ז
[38] העמק דבר
[39] רש"י
[40] רשב"ם
[41] העמק דבר
[43] רש"י עה"ת שם, כתב שזה מקור החיוב, [ע"פ המכילתא שם שעל פסוק זה אמרו אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, וכדלקמן]. ופירש ר' אליהו מזרחי [הרא"ם] בדברי רש"י שהלשון "זכור", פירושו זכירה בלשון הווה, דהינו שצריך לזכור תמיד את יציאת מצרים, ובגור אריה למהר"ל שם עה"ת פירש שרש"י סובר שזה דומה ל"זכור את יום השבת" (שמות כ ח), שפירשו עליכם לזכור תמיד בכל יום את השבת.
[44] דברים טז ג, דעת בן זומא ורבי אלעזר בן עזריה במשנה ברכות יב ע"ב, וכ"כ מכילתא שם, ובספרי דברים שם. ובספרי ובמשנה וברמב"ם (קריאת שמע פ"א ה"ג), וכן ברש"י בברכות כא ע"א הזכירו רק את הלימוד למען תזכור בלבד ולא הזכירו כלל הפסוק זכור את היום הזה, ועי' מנ"ח מצוה כא, ומהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מצוה כא.
[45] ונפסק ברמב"ם (קריאת שמע פ"א ה"ג). וכתב הצל"ח (ברכות שם) שאע"פ שדברי הפסוק "למען תזכר" נאמר כלפי האמור שם בפסוקי התורה קודם לכן- "וזבחת פסח וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו'" (דברים שם ב- ג), ופירש רש"י עה"ת שם שכוונת הפסוק לומר שעל ידי אכילת הפסח והמצה תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ואין "למען תזכור" לשון ציווי אלא נתינת טעם למצוות פסח וחמץ ומצה, שיקיימם כדי שעל ידי זה יזכור יציאת מצרים, מכל מקום ממילא אנו למדים שזכירת יציאת מצרים כל ימי חייך היא מצוה. [ועי' גבורות ה' פ"ב ופנ"ג שכוונת הפסוק לומר שיקיים את מצות פסח כדי שיזכור כל ימי חייו את היום של היציאה ממצרים , ולא די בהזכרה שבקריאת שמע, שלא מוזכר בה יום היציאה ממצרים]. אבל ברשב"א (בחדושי אגדות שבעין יעקב לברכות שם) חלק על רש"י עה"ת שם, [ולדעתו ברור שלא צריך להגיע לתירוץ הצל"ח], וביאר ש"למען תזכור" אינו נתינת טעם כלל לקיום מצות פסח ומצה, [שהרי גם לדעות שלא מזכירים את יציאת מצרים בימות המשיח, לא יתבטלו מצוות פסח וחמץ ומצה], אלא כוונת הפסוק לומר שכדי שלא יעברו המצוות של פסח וחמץ ומצה מזכרונך, חייב אתה לזכור בפה בכל יום את צאתך ממצרים, [וכמו "למען ינוח שורך וחמרך" (שמות כג יב), שודאי שאין הכוונה שם שתהא מצות שבת כדי שינוחו בו השור והחמור, אלא שכדי שתשבות ביום השביעי ולא תבוא לידי עשיית מלאכה צריך אתה לדאוג לכך שינוח גם שורך וחמורך. עי"ש בארוכה.
[46] אור שמח ריש הל' קריאת שמע, עי"ש שכתב שפשוטו של מקרא "למען תזכור" בא לומר שעל ידי מצות הפסח ותפילין וימים טובים נזכור יציאת מצרים. וקראו אותה בשם מצוה דאורייתא, לומר שחכמים עשו חיזוק לדבר כמו לשל תורה, מאחר שראו שרצון השם הוא שנזכור יציאת מצרים .ועי"ש בארוכה שהביא דוגמאות לכך ממקומות אחרים, וכ"כ בשו"ת שאילת דוד לר"ד מקרלין או"ח סי' א.
[47] [והזכירו רק את מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח], וביאר הצל"ח (ברכות שם יב ע"ב, בדעת הרמב"ם) שמפני שה"למען תזכור" לא נאמר בלשון ציווי אלא כנתינת טעם למה שנאמר תחילת הענין, לכן אף שממילא לומדים שזו מצוה מן התורה להזכיר, מכל מקום אינה מצות עשה מיוחדת. ובמהר"ם שיק (לתרי"ג מצוות מצוה כא) כתב שעיקרו של הפסוק "זכור את היום הזה" נאמר לגבי חיוב הגדת ליל פסח, [ולא למדו מכאן הזכרה בכל יום אלא מפני שנכתב זכור בלשון מקור], ולכן אינו נקרא מצות עשה המפורשת בתורה. ובשו"ת בית יצחק [או"ח סי' יב] כתב שמצוה זו טפלה לקריאת שמע, שנצטווינו שבשעת קיום מצות קריאת שמע יזכרו יציאת מצרים. וכ"כ בס' עינים למשפט ברכות שם, [וי"א שאין למנותה במנין המצוות לפי שהיא מצוה זמנית והיא נוהגת רק בימות המשיח].
[51] שמות פרק יג פסוק טז "ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
[52] השאגת אריה סי' יב ושו"ת בנין של שמחה סי' א כתבו כן בדעת הרמב"ם, [וכן משמעות רש"י ומאירי ושמ"ק ברכות כא ע"א, לגבי ספק הזכיר יציאת מצרים, (ראה לקמן), ועיין עוד בענין זה בארחות חיים ק"ש סי' כד בשם הרשב"א, והובא בב"י סי' סז, ותוס' שם ד"ה ספק, תר"י שם, רא"ה שם, חי' רשב"א שם, ב"ח וט"ז ומג"א שם סי' סז. וכן משמע במג"א סי' ע ס"ק א, ובשו"ע הרב שם ובמשנ"ב שם ס"ק ב לגבי חיוב נשים בזכירת יציאת מצרים(ראה פמ"ג אשל אברהם סי' סז ס"ק א וסי' ע ס"ק א, ישועות יעקב ר"ס ע)] ועי' בארוכה בשיטות הפוסקים בזה בספר עינים למשפט בברכות שם.
[53] שסוברים שהזכרת יציאת מצרים בלילה היא מדרבנן, -הרא"ה לברכות עמ' כא וכב, עי"ששכתב שהלימוד מהפסוק [גם לדעת רבי אלעזר בן עזריה] אינו אלא אסמכתא [ועי' לעיל שכן הבין הפר"ח בברי' פהמ"ש להרמב"ם], ובצל"ח שם (בדעת הרי"ף והרא"ש) כתב שהלכה כחכמים החולקים על בן זומא, ולכן צריך להזכיר בלילות רק מדרבנן, וכ"כ בקהלת יעקב להגר"י מקרלין ברכות שם.
[54] מפני שלא נלמדה אלא מהריבוי של "כל" , - פרי מגדים (פתיחה כוללת הל' ק"ש), ומנחת חינוך (מצוה כא), ועי"ש נפקא מינה לדינא. [וראה לעיל שרוב מוני המצוות את מנו אף את מצוות הזכירה ביום כמצות עשה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה