מקרא
(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם הם השדים ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם וגם לפי שהם מתדמים בדמות שעירים[1], וכן נקראו שדים על שם שהם שוכנים במקום שדוד וחרב כגון המדברות וקצוי הצפון החרבים שאין שם ישוב כלל לרוב הקרירות[2] אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא[3] היו ישראל במצרים להוטים אחר החכמה הזאת ונמשכים אחריה מאד לדעת מהן עתידות[4] חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:
(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ כאן הזהיר לא לשחוט קדשים בחוץ אפילו אחרי שבאו לארץ ישראל[5] לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר של כל בריה בַּדָּם הִוא תלויה[6] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ שיש בו יְכַפֵּר נפש תחת נפש[7]. ואסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא[8]:
(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה כאיל וצבי[9] אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל ולא חיה או עוף טמאים[10] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה שלא נשחטה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
ויקרא פרק יח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כאלו אמר ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם, ולא הוצרך לפרש כן, כי בצאת משה מלפני ה' בלא מסוה, "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה" (שמות לד, לד), לא היה צריך לומר להם כה אמר ה', כי ידוע הוא כי רוח ה' ידבר בו ולא ידבר מעצמו[12]:
(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה[13] ומה שראיתם רגילים לפרוץ בתאותם כל חקי ודעת אנושי אתם לא תעשו כן לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם שחקקו מדעת גדוליהם שראוי לנהוג כך להיות אח נושא אחותו וכדומה[14] לֹא תֵלֵכוּ:
נביא
ישעיהו פרק סב
ח. נִשְׁבַּע יְקֹוָק בִּימִינוֹ, וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ ה' נשבע, ביד ימינו שהיא זרוע כוחו,אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ שלא אתן עוד את דגן ישראל ביד אוייבי ישראל, וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ ושלא ישתו עוד הגויים את היין, שיגעת בעבודתו להכינו.
ט. כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ אֶת יְקֹוָק כי בנ"י, שיאספו את הדגן, הם יאכלו אותו, ויהללו את ה' בירושלים, (מעשר שני בתבואה, ונטע רבעי בפירות, שאוכלים אותם בקדושה בירושלים) וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי ומקבצי הענבים לעשות ממנו יין, ישתו אותו בחצרות ירושלים. (כרם רבעי, ששותים אותו בקדושה בירושלים)
י. עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים עִברו כל הגויים בשערי הערים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם פנו את הדרך לעם ישראל, השב לארצו, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה תקנו את הדרך הסלולה לפני בנ"י, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הוציאו מהדרך אבנים ומכשולות, הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים הרימו נס לכל העמים, להביא את ישראל לארצם.
יא. הִנֵּה יְקֹוָק הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ הנה ה', השמיע בשורת הגאולה עד קצה הארץ, אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן, הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא אמרו לבנ"י, הנה בא ה' המושיע אותך, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ הנה, בא לתת לכם שכר טוב, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו הנה, שכר פעולתכם הטובה בגלות, (שעבדו את ה' אף בתוקף הגלות), עומד לפני ה' ומוכן לכם.
יב. וְקָרְאוּ לָהֶם, עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְקֹוָק יקראו הגויים לבנ"י: "עם הקדש", שה' גואל אותם, וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה ולך ירושלים, יקראו: "דרושה", שה' דורש ומבקש אותה, עִיר לֹא נֶעֱזָבָה וכן יקראו לך: "עיר לא נעזבה", שה' לא יעזוב אותה עוד.
ישעיהו פרק סג
א. מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם מי הוא, שבא מכיבוש ארץ אדום, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה שבגדיו אדומים מדם ההרוגים, שהרג בבצרה, (עיר גדולה באדום) זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ הלבוש בבגדי הדר, (שלובש בגדי נקם, לנקום את נקמת ישראל מאדום), צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ מטלטל העמים ממקום למקום בכוחו הרב. אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ אני הוא ה', שדברתי על דבר הצדקות והישועות הגדולות שאעשה לישראל.
ב. מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ כאילו ישאלו אותו: מדוע אדומים בגדיך ? וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת ובגדיך אדומים, כבגדי הדורך ענבים בגת ?
ג. פּוּרָה הגת, (מקום דריכת הענבים) דָּרַכְתִּי לְבַדִּי בלי עוזר, וּמֵעַמִּים, אֵין אִישׁ אִתִּי ולא היה אתי איש מהעמים לעזור לי לנקום את נקמתי, וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי ואני הוא הדורך ורומס אותם(את אוייבי ישראל) ברוב כעסי, וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי ודמם הותז על בגדי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי וכל בגדי התלכלכו מדמם.
ד. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי כי יום הנקמה, (לנקום באוייבי ישראל), היה שמור בליבי, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה ובאה השנה, שבה אגאל את ישראל.
ה. וְאַבִּיט, וְאֵין עֹזֵר הסתכלתי בישראל, ואין בהם זכות שתעזור ותקרב גאולתם, וְאֶשְׁתּוֹמֵם, וְאֵין סוֹמֵךְ עמדתי בתמהון, שאין בהם מי שיסמוך את הגאולה לבוא, וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי על זרועי וכעסי בלבד אסמוך כשאגאל את ישראל.
ו. וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי ארמוס את העמים בכעסי, וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי ישתו מהיין שבכוס חמתי, עד שישתכרו, וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם אשפוך לארץ את דמם וחָזְקם.
ז. חַסְדֵּי יְקֹוָק אַזְכִּיר אזכיר לישראל את חסדי ה' עליהם, תְּהִלֹּת יְקֹוָק שעליהם ראוי להלל לה', כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ יְקֹוָק על כל אשר גמל אתנו ה' ית', וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו וּכְרֹב חֲסָדָיו ועל רוב הטובה, שגמל ברחמיו וחסדיו הרבים עִם ישראל.
ח. וַיֹּאמֶר כשהוציאם ממצרים, אמר ה', אַךְ עַמִּי הֵמָּה, בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ אלה הם בני, ובי לא ישקרו ואותי יעבדו, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ ולכן, הייתי להם תמיד למושיע.
ט. בְּכָל צָרָתָם בכל זמן זהיו להם צרות, לוֹ צָר לה' היה צר, על צרותיהם של בניו, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם ומלאך מלפְנֵי ה' הושיעם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם באהבתו וברחמנותו לישראל, גאל אותם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם נטל ונשא את ישראל (לְשָמְרָם) בכל הדורות,
י. וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ והם מרדו והכעיסו את רוח ה' במעשיהם הרעים, (ולא כפי שאמר: "בנים לא ישקרו", לעיל פס' ח') וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הפך עצמו מגואל - לאוייב, הוּא נִלְחַם בָּם והוא עצמו נלחם בישראל.
כתובים
שיר השירים פרק ד
(טו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים דומה את למעין שמשקה גנים, ולבאר שמוציא מים חיים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן ולמים שנוזלים מן לבנון.
והנמשל הוא שכור מחצבתו של עמ"י הוא מהאבות והאמהות כשרים וצדיקים ולכן ראויים הילדים להיות דומים לאבותיהם:
אומרת הכלה, כיון שהמשילני הדוד לגינה אז:
(טז) עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן התעוררי רוח צפונית, ובואי רוח דרומית הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו הפיחי רוח בגן, בשביל שייזל ריח הבשמים יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו ואז יבוא דודי לגן, ויאכל את פירותיו המתוקים. כלומר, הלואי והדוד יזכר עכשיו ביופיי, ויבוא אלי להיות עמי.
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל שאם אמצא חן עם כל הנאמר בפרק זה בפני הדוד הלא הוא הקב"ה אז נמצא חן בעיניו והקב"ה ימהר ויחיש להשרות את שכינתו בביהמ"ק ושם יקבל את הקורבנות ברצון:
שיר השירים פרק ה
עונה הדוד להזמנת הרעיה שיבא דודי לגנו...
(א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי ליקטתי מוֹרִי בושם הנקרא מור עִם בְּשָׂמִי שאר בשמים אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי אכלתי את הקנה של הדבש עם הדבש שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי שתיתי יין עם חלב והכל משל עליה, שהיא טובה לו ככל דברים אלו. ופונה הדוד ומבשר לכל רעיו שישמחו עמו על כך, ואומר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים תשתו ותשתכרו חברים האהובים מרוב שמחה.
והנמשל הוא עונה לה ה' לכנסת ישראל שהיא כמו גינתו של הקב"ה באתי לשכון בתוכך הרחתי את המור ושאר הבושם של הקטורת והקרבת לפני קרבנות ואיתם הובאו יינות לנסכים והכהנים נקראו לאכול את בשר הקרבנות והלויים אמרו שירה על היין: ס
הדוד מגיע לבית רעיתו, והיא מתעצלת לפתוח, ואחר כך מתחרטת ומחפשת את הדוד
אומרת הרעיה,
(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה מנמנמת אבל - וְלִבִּי עֵר ואני שומעת את קוֹל דּוֹדִי בעלי דוֹפֵק על הדלת ואומר פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי היפה כיונה תַמָּתִי ושלמה בלי מום שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל מכיון שעמדתי בחוץ ראשי מלא טל קְוֻצּוֹתַי שערותי רְסִיסֵי לָיְלָה מלאים ברסיסי – טיפות של גשם היורד בלילה.
והנמשל הוא שעם ישראל היה כישן שליו ושקט ונואש מעבודת ה' בבית ראשון ובגלות בבל, אבל תלמידי החכמים ערים לדבר ה' וקול הנביאים דופק וקורא תחזרי בתשובה כדי שאוכל לחזור לארץ ישראל ושם כם ישראל יהיו ביופי כיונה ובשלימות בלא חטאים ועל ידי כן יקיימו התורה והמצוות:
(ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי איך אקום עתה לפתוח לדודי כבר הורדתי את הבגד שלי, והכנתי את עצמי לשינה אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה איך אטרח ואתלבש חזרה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי רחצתי כבר את הרגלים לפני השנהאֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם איך אני אלכלך אותם.
והנמשל הוא שאומרת כנסת ישראל בגלות הורדתי את המידות הטובות שלי ואיך אחזור בתשובה הלכתי אחר תאוותי איך אהיה מתאבק בעפר תלמידי חכמים (זה כינוי של מניעת תענוגים):
(ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר בעלי הכניס ידו דרך החור שבדלת כדי לעורר אותי וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וזה העיר אותי לגמרי, ומעי הצטערו והתגעגעו אליו באהבתי אליו.
והנמשל הוא בסוף שבעים שנה נחרבה בבל והקב"ה שלח ידו כדי לגאול אותנו ומתוך כך התעוררנו באהבתינו אליו:
(ה) קַמְתִּי אֲנִי ממיטתי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מהסיכה שסכתי קודם שהלכתי לישון וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר ואצבעותי נטפו מור נוזל, ונשפכו - עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל ידית הדלת
והנמשל הוא שבתחילת ימי בית שני שבו בתשובה והבדילו מהם הנשים הנכריות שהיו ביניהם וידיהם בנו ויסדו את בית המקדש והמזבח וגם בנו וחיזקו את חומות ירושלים:
(ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר פתחתי לו את הדלת, אבל בינתיים הוא התייאש ונסתר והלך לו נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ כאילו נפשי יצאה מצער, על הדיבור שדיבר קודם לכן, שלא נעניתי לו מיד בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ חפשתי אותו ולא מצאתיו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי קראתי אליו בקול ולא ענה לי
והנמשל הוא שבתחילת בית שני חתמו ברית ללכת בדרך ה' בל השכינה לא שרתה בבית שני כמו ששרתה בבית ראשון מכיון שהארון נגנז ונפשינו מתגעגעת לימים שבהם דיבר אלינו ה' על ידי עבדיו הנביאים ועתה בבית שני בטלה הנבואה וגם מה שהיינו קוראים אליו דרך האורים ותומים בטל בבית שני:
(ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי השומרים שסובבים בעיר הכו אותי ופצעו אותי, על שאני צועקת באמצע הלילה נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת לקחו את התכשיטים שלי כעונש, אותם שממונים לשמור על חומות העיר
והנמשל הוא שמלאכי החבלה בסוף בית שני ואומה הרשעה הסתובבו בעיר ירושלים והכוני ופצעוני והחריבו את היכלי והמלאכים ששמרו על בית המקדש שהי התכשיט של עם ישראל לקחו אותו:
(ח) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אלו שגרות סביבות ירושלים כמו ירושלים ובנותיה אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ מכל הצרות שהיה לי תגידו לו רק שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי ושיבוא אלי שוב שמרוב געגועים נחלתי
והנמשל הוא שעם ישראל מיצרים ביותר ואומרים לכל האומות שכל הצרות שהם יכולים לעשות הם כאין וכאפס לעומת צערינו וגעגועינו מסילוק השכינה וגלותה, וחורבן בית המקדש:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי ליל הסדר
יחץ
א. יחץ - ייקח את המצה האמצעית משלוש המצות המונחות בקערה ויבצענה לשני חלקים אחד גדול ואחד קטן את הקטן מניח בין שני המצות השלימות חזרה בקערה ואת הגדול יצניע לאפיקומן ויש שנהגו להחביאו ולתת לילדים לחפשו ויש שנהגו ליתנו לילדים כדי שיחביאוהו לעוררם כדי שלא יישנו.
ב. יש שנהגו על פי קבלה לבוצעו בצורת האות ו'.
מגיד
ג. מגיד - מצות עשה מן התורה לספר בליל חמשה עשר בניסן את הניסים ונפלאות שעשה ה' לאבותינו כשהיו במצרים וכשיצאו משם ותיקנו חכמים לספר זאת על סדר ההגדה.
ד. עיקר המצוה הינה שהאב יספר לבניו ולבנותיו לכל אחד כפי הבנתו את סיפור יציאת מצרים . ואם אין לו בנים או בנות מצוה לספרה לכל אדם מישראל ואם אחר עמו מצוה לספרה לעצמו גם אם יודע את הסיפור.
ה. ההגדה נקראת בקול רם ויוסיף לספר גם מדרשי אגדה המושכים את לבות השומעים העוסקים ביציאת מצרים וכל המרבה הרי זה משובח.
ו. יש לסדר את אמירת ההגדה בצורה כזו שיוכל לגמור את אמירת ההלל קודם חצות לכתחילה וכן מי שחושש שבניו יירדמו קודם אכילת אפיקומן לא יאריך בסיפורי המדרשים אלא יקצר ויאמר רק נוסח ההגדה ויבאר אותה כדי שיספיקו ילדיו לאכול אפיקומן קודם שיירדמו ואח"כ ימשיך ויאריך במדרשים ובסיפור כל הלילה.
ז. צריך להוציא ההגדה בפיו ובהרהור לא יצא אמנם יכול אחד להוציא האחרים מדין שומע כונה ויכוון הקורא הוציא והשומעים יכוונו לצאת. ועיקר המנהג שעורך הסדר קורא בקול והמסובים קוראים עמו בלחש. ואם רוצה לעורר את בניו ייתן להם לקרוא קטעם מסוימים בקול וכולם יקראו עמם בלחש[15].
ח. חיוב נשים וגברים שווה בקריאת ההגדה אמנם י"א שאין נשים יכולות להוציא גברים בקריאת ההגדה.
ט. אין להסב בעת אמירת ההגדה אלא יקראה באימה וביראה ברתת ובזיע ומתוך שמחה והתלהבות ובאותה שעה מכנס הקב"ה את פמליא של מעלה ואומר להם לכו שמעו סיפור השבח שלי שמספרים ואומרים בני ושמחים בישועתי כמבואר בזוהר הקדוש (פ' בא מ:).
י. אופן אמירת ההגדה כמודפס בהגדות ואוסיף פה רק את הדברים הפחות ידועים.
יא. כשאומר "מצה זו" יגביה חצי המצה האמצעית ויראנה למסובים ובאומרו "מרור זה" יגביה המרור ויראהו למסובים אבל לא יגביה הזרוע כשאומר "פסח זה" אלא ישאירו בקערה ויסתכל עליו.
יב. ראוי שלא לדבר שיחה שאינה מעניין ליל הסדר או לעסוק בעניינים שאינם מענייני ליל הסדר מתחילת הקידוש עד גמר ההלל ובפרט בעת אמירת המגיד ולפיכך גם המתירים לעשן ביו"ט לא יעשנו באותה העת.
רחצה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה