מקרא
(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה[1] תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם כי הדינין נתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם, ושלא יזיק איש לרעהו ולא ימיתנו[2] אֲנִי יְקֹוָק וקבלת חז"ל, וחי בהם ולא שימות בהם, שהרי המצוות נדחות מפני פקוח נפש ובכולם נפסקה ההלכה יעבור ואל יהרג, חוץ משלושה ואלו הן עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים, שעליהן אמרו יהרג ואל יעבור, ובשאר המצוות כולן שאמרו יעבור ואל יהרג, דוקא בצנעה אבל בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור[3]: ס
(ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ שם כלל לכל העריות ואחר כן פרט לֹא תִקְרְבוּ כנוי לשכיבה לְגַלּוֹת עֶרְוָה דבר מגונה נחשף צריך להתכסות[4] אֲנִי יְקֹוָק ולמדו חז"ל שאסרה התורה בלאו לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות[5]: ס
(ז) עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס
(ט) עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת שהכניסה האיש לו לבית שנולדה על משפט בית ישראל אחר אירוסין וקדושין, או מולדת חוץ, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו[7] לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: ס
(י) עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ וכל שכן בתך ממש לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: ס
(יא) עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: ס
(יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: ס
(יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: ס
(יד) עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה ומהי ערותו -[8] אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא ולכן אסורה גם לאחר מיתת דודו[9]: ס
(טו) עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ אבל אם אינה אשתו אף על גב שבא עליה לא נאסרה לך[10]: ס
(טז) עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא אלא אם כן תקיים בה מצות ייבום כלומר שמת אחיך ללא בנים: ס
(יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ אבל אם אינו על ידי ליקוחים למשל אם אדם בא על אשה ללא קידושין בתה או אמה מותרות לו[11] שַׁאֲרָה קרובותהֵנָּה זִמָּה הִוא מחשבת זנות בסתר כי מתוך קורבתם כשישכב עם אחת מהם שהיא אשתו יחשוב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם, והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה[12]:
(יח) וְאִשָּׁה אֶל עם[13] אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו לא שתהיינה צרות ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה, כי הנה שאר, ואסורות אפילו לאחר מיתה לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ אפילו אם גירש אותה אבל לאחר מיתתה מותר[14]:
(יט) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לפי שמצוי אצלה בשעת שאינה נידה, שייך לומר לא תקרב ביאתך בעת נידתה, אלא המתן עד שתטהר. ומיהו מותרת ליחד עמה שהתורה העידה עליה - "סוגה בשושנים", שאם אין ביניהם אלא סייג - מחיצה של שושנים, לא יפרצו פרצות; והסיבה כיון שהוא יודע שתהא מותרת לו לבסוף, אין יצרו מתבער עליו כמו בשאר עריות[15] לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
נביא
ישעיהו פרק סג
יא. וַיִּזְכֹּר עם ישראל בזמן הגלות, יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ ששלח את משה, מיְמֵי עולם, לגאול את בנ"י ממצרים, אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם היכן ה', שהעלה את בנ"י מים סוף, אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ עם רועי צאנו, (משה ואהרן)אַיֵּה, הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ היכן ה', ששם בקרבו (במשה) את רוח קדשו ? (ר"ל, הלא גם אז היו בנ"י מלאים בע"ז, ומדוע עתה לא מושיענו ?)
יב. מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ זרוע ה', היתה הולכת לימין משה, בכל עת שהיה צריך את ישועתו, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם בקע מֵי הים מפני בנ"י, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם לעשות פרסום לשם ה' לעולם. (שהרי, בנ"י יצאו מהים, מאותו צד שנכנסו, אלא כל זה עשה, להראות ידו הגדולה, וזהו תפארת לו ושם עולם),
יג. מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת הוליך את ישראל בעומק הים, כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר, לֹא יִכָּשֵׁלוּ והשווה פני האדמה ממכשולות, שילכו בקלות, כסוס הרץ במישור המדבר.
יד. כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד כמו הבהמה, היורדת ללכת בבקעה בנחת, (שבבקעה, נוח ללכת מאשר בהר) רוּחַ יְקֹוָק תְּנִיחֶנּוּ כך ה' הנהיג את ישראל בנחת, כֶּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת כך הנהגת את עמך, לעשות פרסום ופאר לשמך בעולם.
טו. הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה, מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ הבט מהשמים, מדוֹר קדשו ותפארתו של ה', אַיֵּה קִנְאָתְךָ היכן הקנאה, שהיית נוקם את נקמת ישראל בימים ראשונים, וּגְבוּרֹתֶךָ והיכן הגבורה, שהיית מראה בעמים, הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ והיכן המיית מֵעֶיךָ ורחמיך שהיו בימים ראשונים. (כמו: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם...עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה' " ; ירמיהו לא' יט') אֵלַי הִתְאַפָּקוּ וכעת התאפקו (מֵעֶיךָ) ולא נכמרו רחמיך עלינו.
טז. כִּי אַתָּה אָבִינוּ הלא אתה אבינו, וראוי אב לרחם על בניו, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ כי אברהם וישראל אבותינו נאספו מן העולם, ולא יודעים ומכירים בצרותינו, אַתָּה יְקֹוָק אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ אך אתה ה', אבינו אתה, ובכל הדורות אתה גואלנו.
יז. לָמָּה תַתְעֵנוּ יְקֹוָק מִדְּרָכֶיךָ למה תאריך גלותינו, וכך תועים אנו, מדרך ה' ומתקוות הגאולה, תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ ומקשים את ליבנו מלירא מפניך, שׁוּב שוב מכעסך עלינו, לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ ואם לא למענינו, עשה למען האבות ולמען השבטים שהם נחלתך.
יח. לַמִּצְעָר, יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ מעט זמן בלבד, ישבו עמך בארץ, צָרֵינו בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ ומיד באו אוייבינו, ורמסו את מקדשך.
יט. הָיִינוּ מֵעוֹלָם הלא אנו עמך, שמשלת עלינו מימות עולם, לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם לא משלת בגויים, לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם ולא נקראו הגויים על שמך, (כבני ה') לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם, יָרַדְתָּ האם למען הגויים קרעת ופתחת את השמים, לרדת לארץ לתת להם את התורה, מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ וההרים רעדו וזעו מפניך ?! (וא"כ, עשה עמנו גם כעת נפלאות כבראשונה)
ישעיהו פרק סד
א. כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים הִכִּית וכִלִיתָ את אוייבינו, כמו האש השורפת וממיסה, מַיִם תִּבְעֶה אֵשׁ וכמו המים שעל האש, המעלים בועות רתיחה, לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ ונענשו, כדי להודיע את שמך בגויים, (ולא מפני צדקת ישראל) מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ ומפניך, יחרדו העמים.
ב. בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה לא קיוינו, לישועות כֹּה נוראות כפי שעשית עימנו, יָרַדְתָּ ועוד ירדת על הר סיני לתת לנו תורתך, מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ וההרים רעדו וזעו מפניך.
ג. וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ מימות עולם לא שמעו העמים נוראות כאלה, עַיִן לֹא רָאָתָה, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ, יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ לא היתה עין שראתה אלהים אחרים מלבד ה' ית', שיעשה כדברים האלה, למי שמחכה ומאמין בה'. (וחז"ל אמרו: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו)
ד. פָּגַעְתָּ אֶת שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק סילקתָּ והמתת את הצדיקים ששמחו תמיד לעשות צדק, בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ שבכל הדורות, היו מזכירים לפניך, את הרחמים שבדרכך, וכך נושענו בתפילתם, (כמו שעשה משה, בדבר העגל ובדבר המרגלים, אמר: ה', ארך אפים ורב חסד... סלח נא לעון העם הזה...") הֵן אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא כשהיית קוצף על חטאינו, בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ בהם היינו סומכים מימי עולם.
ה. וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ אך עתה, כשנסתלקו הצדיקים ואין מי שיגן בעדינו, נשארנו מאוסים ודחויים כאדם טמא, וּכְבֶגֶד עִדִּים, כָּל צִדְקֹתֵינוּ וכבגד מלוכלך ונמאס, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ והרי אנו כעלה הנובל, שהרוח נושאת אותו ממקום למקום, וַעֲוֹנֵנוּ, כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ ומפני עוונותינו, תשא ותטלטל אותנו הרוח, לִגְלוֹת ממקום למקום.
כתובים
שיר השירים פרק ה
(ט) מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים את היפה בנשים, עני לנו, מה הדוד שלך שונה מכל דוד ואיזה טובות הוא עזה לך מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ מה שונה הדוד שלך, שהוא כל כך חשוב לך עד שכך השבעתנו.
הנמשל הוא שכאילו העובדי ע"ז מכריחים את עמ"י לענות מדוע הקב"ה הטוב מכולם והרי כולם (שרי מעלה) משפיעים לטובה והרי הקב"ה עזב את עמ"י אז לכן תצטרפו לעובדי כוכבים:
אומרת הרעיה לבנות ירושלים
(י) דּוֹדִי צַח דודי נקי ובהיר וְאָדוֹם וצבעו אדום (ורוד) דָּגוּל מֵרְבָבָה ניכר ביופיו מתוך רבבה של בני אדם.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא הפועל ברחמים ובדין. שהלובן בסמל את הרחמים והאודם מסמל את הדין ואת זה רק הקב"ה יודע ולא שרי מעלה כי הם רק שליחים של הקב"ה:
(יא) רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז ראשו דומה כזהב משובח קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב שערותיו מסולסלות ושחורות כמו עורב.
והנמשל הוא שאי אשר לספר את גודל רוממותו של הקב"ה כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה כמו הזהב היקר והנפלאות המושפעות ע"י הקב"ה הם חשוכות מעיני הדם כמו נוצותיו של העורב:
(יב) עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם עיניו דומות כמו זוג יונים היושבות ליד נהר של מים רֹחֲצוֹת בֶחָלָב עיניו דומות ביופין כאילו רחצו בחלב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת וקבועות יפה בחורן, לא בולטות מדי ולא שקועות מדי.
והנמשל הוא שהקב"ה משגיח על עמ"י במבט של אהבה והשגחת הדין וע"י זה הוא ממתיק את הדין וכפי שאמרנו הלובן מראה על רחמים:
(יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים לחיו הם כערוגות הבושם שמגדלים בשמים שרוקחים אותם שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר שפתותיו נראות כשושנים שנוטפות שמן המור שנוזל.
והנמשל הוא שהדיבורים שיוצאים מפי הקב"ה שם יקרים וחכמית בתכלית התועלת וההשואה ללחיים היא כי זה תוחם את הדיבור של אדם והנביאים הן השלוחים של הקב"ה כשושנים שריחם נודף למרחוק:
(יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ ידיו דומות כעמודים קטנים של זהב, שמשובץ בהם אבני תרשיש מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים הבטן שלו דומה לחתיכה של שן של פיל, מכוסה באבני ספירים.
והנמשל הוא שאמנם השמים לה' אבל הקב"ה אוה לשבת מעל הכפורת שהוא מקום פנימי ונעלם כמו המיעים שבתוך הגוף ומשם באה ההארה לכנסת ישראל נקיות כמו שינים ובהירות כמו ספיר:
(טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז שוקיו דומות לעמודים מאבן שיש, שעומדות על אדני זהב מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן מראהו יפה כיופי הלבנון בָּחוּר כָּאֲרָזִים והוא מובחר משאר האנשים כמו עצי ארזים.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא גדול ורם מכל אלהים ואי אפשר להעריך אותם אליו בשום דרך:
(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים הדיבור של החיך שלו מתוק, וכל גופו חמוד זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי כל השבחים האלו נאמרו בבעלי וחברי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מי שגר בסביבות ירושלים.
והנמשל הוא שעמ"י אומר לאומות העולם שמי שיש לו את כל "התכונות" האלו הוא האלוקים שלה אז הדיבורים על לעזבו ולהצטרף אליכם הינן חסרי טעם כי אין מי שישתווה אליו:
משנת ההלכה
דיני ומנהגי ליל הסדר
מוציא מצה
א. מן התורה חייב כל איש מישראל הן איש הן אשה לאכול כזית מצה בליל הסדר שנאמר (שמות פרק יב פסוק יח) "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" וגו'.
ב. ועל אף שמן התורה מספיק כזית למצה מכל מקום הצטרף כאן חיוב נוסף של אכילת כזית לצורך ברכת המוציא ולכן צריך עורך הסדר לבצוע על שתי כזיתים[16].
ג. לפיכך לוקח עורך הסדר או כל שיש לפניו קערת הסדר את שלושת המצות כצורה שהם מונחים בקערה כלומר שתי השלימות ובין שניהם הפרוסה מכיון שצריך לברך על לחם משנה וא"כ צריך שתי שלימות ומברך המוציא לחם וכו'.
ד. אח"כ מניח את התחתונה ומברך על שתי המצות העליונות השלימה והפרוסה את ברכת על אכילת מצה ויכוין לפטור בברכה זו גם את אכילת מצה של כורך וגם את של אפיקומן ובוצע משתיהן יחד ומחלק מכל אחת מהם שיעור כזית למסובים ולמנהג הספרדים מטבל המצה במלח כנהוג בכל ליל שבת ויו"ט.
ה. וטעם הדבר משום שיש מחלוקת בין הפוסקים יש הסוברים שברכת המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ויש הסוברים להיפך לכך נפסק שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם.
ו. אם מרובים המסובים ואין די במצות שלפניו להגיע כזית לכל אחד יקח כל אחד מהמסובים קודם המוציא כזית מצה אחרת ואחרי שבצע עורך הסדר יחלק לכל אחד טעימה ממצות הבציעה (הפרוסה והשלימה) ויאכלו המסובים גם מהמצה שלפניהם וגם מהמצה שקיבלו מהבוצע.
ז. נחלקו הפוסקים האם יחלק עורך הסדר מהמצה קודם שאוכל או קודם אוכל ואח"כ מחלק וי"א שטועם מעט ואז מחלק ואח"כ אוכל ונהגו לטעום מעט קודם שאוכל אם המסובים מרובים ואם אינו מחלק למסובים מרובים מחלק ואח"כ אוכל.
ח. וכדי לקיים המצוה בשלימות צריך הבוצע לאכול שני הכזיתים בבת אחת כלומר שיכניס לפיו שני כזיתים בשעה שלועס אותם אמנם אין צריך לבצוע בבת אחת אלא יבלע כזית אחד ואח"כ את השני ואם אינו יכול להכניס שניהם בבת אחת לפיו יכניס כזית ויבלע ואח"כ יכניס כזית נוסף ויבלע ואם אינו יכול לעשות גם באופן זה יזהר לאכול את שני הכזיתים בתוך שיעור "כדי אכילת פרס". (יבואר לקמן בפרק שיעורי המצוות).
ט. המנהג לעיקר הוא שאין המסובים מחוייבים לאכול שני כזיתים אלא רק כזית אחד ומעט ממה שקיבלו מהלחם משנה שבצע עליו עורך הסדר.
י. חובה לאכול את המצות בהסיבה ואם אכל בלא הסיבה חייב לחזור ולאכול.
[1] רמב"ן
[2] פי' הטור
[3] רבינו בחיי
[4] אבע"ז
[5] רמב"ם איסורי ביאה פרק כא ה"א ושו"ע אבה"ע סי' כ סעי' א והעושה כן פסול לעדות מן התורה ולרמב"ן בהשגות אין בזה איסור תורה ופסול מדרבנן כמש"כ בית שמואל אבהע"ז מ"ב ס"ק כ
[6] רש"י
[7] אבע"ז רמב"ן
[8] רש"י
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רש"י
[12] רמב"ן
[13] חזקוני
[14] רמב"ן
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ואין יוצא בכזית אחד לשניהם מכיון שאין עושים מצוות חבילות חבילות וא"כ אין לעשות שתי מצוות במצה אחת ואע"ג שפרוסת המוציא הלא קי"ל שהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וא"כ היה מספיק כזית ועוד טעימת מצה כל שהוא אלא משום שיש פוסקין שסוברין שברכת המוציא הולך על הפרוסה וברכת על אכילת מצה הולך על השלמה וי"א להיפך לכך צריך מכל אחת כזית וכמש"כ במ"ב תעה ס"ק ט והאחרונים כתבו הסברים נוספים ואכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה