מקרא
(טו) לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט הוזהרו הדיינים שלא לעשות עול ועיוות בדין ובכלל זה שחייב הדיין מיד אחר שיתברר לו ויאמרנו לבעלי הדין מיד. שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מהבעלי הדינים, הרי זה בכלל לא תעשו עול[1] לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל בדיני ממונות אין לדיין לרחם בדין על דל שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד וגם לא יהדרנו בדברים ועל זה הזהירה תורה ודל לא תהדר בריבו ונאמר לא תשא פני דל אלא יחתוך הדין מיד לאמיתו[2] וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל כיצד הרי שבאו לפניך שנים לדין אחד חכם גדול ונכבד ונשוא פנים ואחד הדיוט לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו ולא תשאל בשלומו כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר לא תהדר פני גדול אמרו חכמים אל תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש בשביל דינר אחד אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שאתה חייב לו אלא יחתוך הדין מד לאמיתו ונכלל באיסור זה שלא יאמר גדול הוא חזקתו שאינו משקר יש להאמינו יותר מן האחר ולהדר פניו אף על פי שלא יפסוק הדבר כי אם על פי עדים מפני שעל ידי כן מסתתמים טענותיו של עני[3] בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ נצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קצורם. ונכלל גם בזה שהרואה את חבירו עושה מעשה או אומר דבר שאפשר לפרשו כעבירה או דבר רע, ואפשר לפרשו לצד זכות, צריך לדון את חבירו לזכות, ולא יחשדהו בעבירה, שאמרו חכמים "הוי דן את חבירך לכף זכות" והיא מצות עשה מן התורה[4]:
(טז) לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ איזהו רכיל זה שטוען דברים מזה לזה שמספר למישהו, כך אמר פלוני עליך, כך עשה לך פלוני, כך וכך שמעתי עליו שעשה לך, או רוצה לעשות לך שדבר זה גורם שנאה בין אדם לחבירו. ואפלו אם הוא אמת גמור, שאין בו תערבת שקר אפלו שלא בפניו, ואפלו אם הוא יודע בעצמו, שהיה אומר דבר זה אף בפניו, גם כן אסור, ונקרא רכילות[5] לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְקֹוָק הזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו[6]:
(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוזהרנו שכל השונא אחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך אפילו אם אינו שונאו עד כדי שמבקש רעתו לחפוץ בכליונו אלא רק מרגיש הרחקה בלב מחבירו עובר על לאו זה לא אסרה תורה אלא שנאת חינם דהיינו ששונא שנאה אישית מחמת עצמו של האדם אבל אם שונאו מחמת שהוא יודע בו שהוא רשע כגון שראה שעשה עבירה וראה שעשה אותו במזיד כמה פעמים מותר לשנוא אותו ולהתרחק ממנו[7] הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ מצוה עלינו להוכיח את חברנו שעשה לנו רעה וכן נצטוינו להוכיח את חברנו שעבר עבירה ולגעור בו בנחת ובלשון רכה באופן שלא יתבייש[8]וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא הוזהרנו שאסור לאדם להכלים את ישראל אפי' בינו לבין עצמו בין בדיבור בין במעשה ואע"פ שהמכלים את חבירו בדברים אינו לוקה עליו ואינו בר תשלומין עון גדול הוא. ואם הלבין את פניו ברבים כבר כרתוהו רז"ל מעולם הבא ועוד שהמלבין פני חברו ברבים הוא מן היורדים לגיהנום ואינם עולים[9]:
(יח) לֹא תִקֹּם כיצד היא הנקימה, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך, למחר צריך לשאול ממנו, אמר לו חבירו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך, הרי זה נוקם. וכן כל כיוצא בזה שאינו מטיב לחבירו עבור שלא הטיב עמו. או שמרע לחבירו בגלל שחבירו עשה לו רע אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו[10] וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ כיצד היא הנטירה ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך העושה כזה עובר בלא תטור אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה איסור הנטירה הוא בלב. לפיכך אפילו לא אמר לו כלום אלא שמר האיבה בלבו עובר בלא תטור[11] וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק נצטוינו בזה לאהוב לרחם ולחמול את כל אחד ואחד מישראל כאהבת האדם וחמלתו בעצמו על ממונו וגופו. וכמו שאמרו התנאים במסכת אבות[12] "רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"[13].ועוד שם[14] "רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך[15]:
(יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם הוזהרנו שהמרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף בין טמא ובין טהור ואפילו במיני חיה שבים ובשרצים שביבשה ששייך בהם הרבעה הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות[16] שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם הוזהרנו שהזורע שני מיני זרעים או שני מיני ירקות או שני מיני קטניות או זרע וירק או קטנית וירק כאחד בארץ ישראל משנתן הזרע באדמה אע"פ שלא חיפה בעפר לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים. ולא רק זורע בשדה שלו אלא אפילו הזורע בתוך הבית תחת הגג או הזורע בשדה הפקר חייב וי"א שהזורע בתוך הבית אין איסורו אלא מדרבנן[17] וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ לאסור כל לבישה או העלאה על גופו בכל סוגי בגדים שיש בהם חיבור צמר ופשתים[18]: פ
נביא
ישעיהו פרק סו
ז. בְּטֶרֶם תָּחִיל - בטרם יבוא על ירושלים חיל הלידה, יָלָדָה - יתקבצו בָּניהָ בתוכה, בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ, וְהִמְלִיטָה זָכָר - ותוליד בן זכר. (בנ"י שישובו לארץ ; ר"ל, ישועת ישראל תבוא בפתאומיות ובמהירות. כמו: "...לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ...חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" לעיל כו' כ')
ח. מִי שָׁמַע כָּזֹאת, מִי רָאָה כָּאֵלֶּה - מי שמע או ראה פלא כזה, הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד, אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת - האם היתה ארץ, שבְּבֹא לה חבלי הלידה, ילדה בפעם אחת את כל בניהָ ?! כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ - כמו ציון שבְּבֹא לה חבלי הלידה, ילדה בפעם אחת את כל בניהָ.
ט. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר - האם אביא את ציון (היולדת את בניהָ) לשבת על משבר הלידה, (מקום שיושבת היולגדת בשעת לידה), וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְקֹוָק - ולא איילד את בְּנָהּ?! (ר"ל, היתכן שאביא על ישראל את גוג, ולא אושיעם מידו ?!) אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ - היתכן שאני המוליד, יעצור אותך מללדת את בָּנַיִך ?!
י. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ - שמחו וגילו בירושלים כל אוהבי ציון, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ - שמחו בירושלים, כל המתאבלים על חורבנה.
יא. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם, מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ - התאבלתם למען תינקו ותשבעו רוב טובה, מִֹשְדֵי הנחמה שבירושלים, לְמַעַן תָּמֹצּוּ - ולמען תמצצו עד תום, את רוב הטוב שבירושלים, וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ -ותתענגו מיופי והדר כבודה.
יב. כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק, הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם - הנני מטה אל ירושלים שלום רב כְּמֵי הנהר, וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם - ואת עושרם של הגויים אני מטה על ירושלים, כמי נחל השוטפים במרוצה את מה שבדרכם, וִינַקְתֶּם - ותינקו כתינוק, את עושרם הרב, עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ - וכתינוק, תִּנָשְאוּ ע"י הגויים על צידם, וישעשעו אתכם על ברכיהם.
כתובים
שיר השירים פרק ח
(א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי הלואי והיית אח שלי, שינק משדי אמי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי ואז הייתי יכולה לנשק אותך אפילו בחוץ, ולא היו מבזים אותי, שכן נהוג שאחות מנשקת את אחיה.
והנמשל הוא שמי יתן שהסיבות שמונעות את כנסת ישראל מעבודה תמימה יסורו ואז היא הייתה עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקום שתלך:
(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אבל עתה שאינך אחי, אמשוך אותך ואביאך אל בית אמי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח ושם אשקה אותך מיין שרקחו בו בשמים להשביחו מֵעֲסִיס רִמֹּנִי ממיץ הרימון.
והנמשל הוא שעדיין נחקר מצפוני המצוות וסיבותיה ועומק מסתריה וכנסת ישראל הייתה עושה אותם בתכלי השלימות:
(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי ואז אהובי ישים את יד שמאלו תחת ראשי, וביד ימינו יחבק אותי.
והנמשל הוא שע"י שכינתך הקב"ה היא הייתה מושרית דרך חיבה ואהבה יתירה:
ולרוב אהבתה אותו פונה היא לבנות ירושלים, ואומרת להן
(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אני משביעה אתכן, בנות ירושלים מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שלא תעירו את האהבה עד שתחפץ. [וכבר נתבאר לעיל (פרק ב')].
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל לעובדי כוכבים שהם יקבלו עונש על ביטול השבועה כי הם יכריחו אותה לעבור על דת להמאיסה בעיני הקב"ה:
משנת ההלכה
ספירת העומר
א. בפרשת אמור (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וכתוב עוד (דברים טז): שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה; נצטוינו בזה לספור שבעה שבועות מיום הבאת קרבן העומר שהוא ביום ט"ז של ניסן, ועד לחג השבועות, שהוא יום החמשים מיום הקרבת העומר.
ב. מתחילים לספור בליל שני של החג, בחוצה לארץ - בליל הסדר השני, וסופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים. וזה שכתוב תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - קבלו חז"ל שפרושו: עד ליום החמשים תספרו.
ג. מצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, דכתיב: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד וזמן הספירה הוא בתחילת הלילה.
ד. ומצוה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין הבית קיָּם ואין קרבן עומר. והרבה מן הראשונים והפוסקים אומרים, שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת אלא מדברי סופרים.
ה. מתפללים תחילה תפילת ערבית, לפי שמצוות תפילה וקריאת שמע שהן תדירות - קודמות. ומיד אחרי תפילת העמידה של ערבית סופרים ספירת העומר.
ו. לא ספר בתחילת הלילה - סופר בברכה כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר,. ואם לא נזכר עד שעלה עמוד השחר, סופר ביום בלי ברכה.
ז. מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על ספירת העומר' ואחר כך סופר ואומר 'היום כך וכך בעומר', או 'לעומר' - מקום מקום כמנהגו.
ח. אחר הספירה נוהגים לומר: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', או נוסח 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש' וכו'. לפי שהזכרנו בספירה את קרבן העומר, אנו מתפללים שיבנה בית המקדש ונקריב את העומר ככתוב בתורה. ולדיעות שספירת העומר דרבנן בזמן הזה, עיקר הספירה היא זכר למקדש וממילא מתפללים אנו שה' יחזיר העבודה במהרה.
ט. השואל את חברו כמה ימי הספירה בלילה זה אם הנשאל טרם ספר, יזהר שלא יאמר לו הספירה של הלילה, שהרי יש לחוש שיצא בכך ידי חובתו ושוב לא יוכל לספור בברכה כתיקונה. אלא כך ישיב לו: 'אתמול ספרנו כך וכך'.
י. כשהוא פותח בברכת הספירה, נכון שידע מה המספר שעליו להוציא בפה, ואם בשעת הברכה לא ידע, וברך על דעת שיספור כמו שישמע מחברו, ושמע אחרי הברכה מה שחברו ספר, ומנה כמוהו – יצא.
יא. ואם סבור היה שעליו לספור מספר אחר ואחר הברכה נזכר, או שהזכירוהו את המספר הנכון, סופר על סמך הברכה שברך אף על פי שהיתה על דעת מספר אחר, שדברים שבלב אינם דברים לענין זה.
יב. ברך וספר, ואחר כך נתברר לו שטעה בספירתו - אם נזכר בתוך כדי דיבור ולא הפסיק בדברים אחרים שאינם מענין הספירה, חוזר וסופר את המספר הנכון על סמך ברכה ראשונה. ואם לאו - כאילו לא ספר, ומברך וסופר כבתחילה.
יג. שכח ולא ספר ספירה אחת (לא בלילה, ולא ביום - בלי ברכה) בין ביום הראשון, בין בכל אחד מימי הספירה, שוב אינו מברך על הספירות האחרות, וחיָּב לספור כל שאר הלילות בלי ברכה. במה הדברים אמורים, אם ברור לו שדלג על ספירה אחת. אך אם הוא מסופק אם דלג או לא, יספור בשאר הימים בברכה. ואין חילוק בכל זה בין אם שכח ולא ספר, בין טעה וספר ספירה שאינה של יום זה.
יד. נשים פטורות ממצוה זו. אשה שבאה לספור, סופרת בלי ברכה. ונוהגים שהנשים המתפללות בקביעות, סופרות ומברכות.
טו. נוהגים שאחרי הספירה אומרים למנצח בנגינות[19] ואומרים תפילת 'אנא בכח' עם 'ברוך שם כבוד' בסוף. ונוהגים להוסיף בקשה לאחר מכן שבספירה זו נטהר ונתקדש וכו'.
טז. מנהג חסידים הראשונים ואנשי מעשה לקרות בליל ט"ז וביום ט"ז סדר פרשת העומר, כדי שתעלה הקריאה במקום עשיה וכמו שכתוב (הושע יד): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. והוא ענין גדול בנגלה ובנסתר, מפני כי בזמן הזה אין כחנו אלא בפה וכו'.
פרשת העומר
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס
מצות הקרבת העומר
א. בפסח מקריבין קרבן מוסף בכל יום מיום הראשון עד יום השביעי כמוסף ראשי חדשים פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת מלבד ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה ושני עשרונים סולת ונסכים רביעית[20] ההין עם עומר התנופה שהוא עשרון אחד של שעורים והיא מנחה של צבור: (רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז ה"ג וערוך השולחן העתיד שם קטו סעי' ד)
ב. אין כבש הבא עם העומר מעכב את מנחת העומר ואין מנחת העומר מעכבת את הקרבת הכבש ולפיכך אפילו אם אין כבש להקריב יקריבו העומר וכן להיפך[21] (ערוך השולחן העתיד שם סעי' טו טז)
ד. אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם[24] אל הכהן ומצותו לבוא מן הקרוב כדי שתשאר רכה ולא תתקשה התבואה בדרך ועוד שאין מעבירין על המצוות, לא בא מן הקרוב וכגון שעוד לא בשלה כל צרכה מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל: (שם ה"ה ליקוטי הלכות מנחות סג ע"ב [כז ע"ב דפו"י] תורת הקדשים אות ג)
ה. מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום, י"א שכשר (רמב"ם שם ה"ו וה"ז) וי"א שפסול ואינו קוצר ביום (תוס' מנחות סו ע"א ד"ה זכר סמ"ג עשין קצט)
ו. מצותו לבוא מן הקמה[25] דכתיב "מהחל חרמש בקמה" שיהא קציר לשמו לא מצאו כגון שכבר נקצר הכל יביאו מן העומרים[26]: (רמב"ם שם ה"ח ר"ב מנחות פ"י מ"ט)
ז. מצותו לבוא מן הלח דכתיב "כרמל" מלא רך[27] שיהיה רך ונמלל ביד וכן שיהיה כר ומל דהיינו שתהיה השיבולת מלאה בגרעינין לא מצאו כגון שכבר נקצר כל הלח יביאו מן היבש: (שם ה"ט)
ח. דרכן היה להביא משדות שבדרום היה חורש חצי השדה וזורע חצייה בשנה זו ובשנה אחרת חורש חצי השדה שזרע וזורע החצי שחרש ומביא ממנו: (שם ה"י)
ט. מצות הקצירה כשירה בכל אדם ואינה דווקא בכהנים (תו"כ פ' אמור ערוך השולחן העתיד סי' קטז סעי' יב)
י. אם אין הצבור רוצים לתת השעורים כופין אותם עד שיאמרו רוצה אני ואין לוקחים מהם בעל כרחם בלא שהתרצו (ערוך השולחן העתיד שם סעי' יג) וי"א שצריך רצון גמור ואין כופין אותם כלל (מנחת חינוך שם אות טו)
יא. אין העומר כשר אלא מן התבואה החדשה ואם הביא מתבואה ישנה דהיינו שהשרישה קודם פסח שעבר פסולה (מנחת חינוך מצוה שב אות ג)
יב. עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו וכן היו נוהגין בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי וכיצד היה נעשה מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות[28] במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול וקוצרין שלש סאין שעורין בשלשה אנשים ובשלש קופות ובשלשה מגלות כיון שכלה יום ט"ו וחשכה אומר להם הקוצר[29] לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הין בא השמש אומרים לו הין בא השמש אומרין לו הין מגל זה דהיינו האם אקצור בו אומרין לו הין מגל זה אומרין לו הין מגל זה אומרין לו הין קופה זו דהיינו האם בה אתן את הנקצר אומרין לו הין קופה זו אומרין לו הין קופה זו אומרין לו הין ואם היה שבת אומר להן שבת היום אומרים לו הין שבת היום אומרין לו הין שבת היום אומרין לו הין ואחר כך אומר להן אקצור והן אומרין לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור שלש פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור[30] שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע[31]: (שם הי"א ערוך השולחן העתיד סי' קיז סעי' א -ו)
יג. קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה וחבטוהו במקלות כדי להפריד הגרעינים מהפסולת וזורין ובוררין (שם הי"ב)
יד. ואע"ג שהחיטים של שאר מנחות אין לותתין שמא יחמיצו, מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה שהרי הצבור זריזין הם ומשמרין אותה (שם מעשה הקרבנות פי"ב ה"כ)
טו. ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו באור באבוב מנוקב כדי שישלטו האש בכולו והוא כלי של נחושת מנוקב ואין מהבהבין אותו באש ממש כיון שכתוב בתורה קלי וקלי אינו אלא ע"י דבר אחר שנאמר אביב קלוי באש גרש כרמל מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו ונותנין אותו לריחים של גרוסות שהם ריחים של פול שאין טוחנות דק אלא עבה[32] וטוחנין את השלש סאין ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה[33] (שם תמידין ומוספין פ"ז הי"ב ערוך השולחן העתיד שם)
טז. וכיצד היה מנופה שתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין בתחילה היו מנפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין חתיכות שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והוין סלת (ת"ק מנחות עו ע"ב וברש"י שם) וי"א[34]שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה (ר' שמעון בר' אלעזר שם)
יז. וביום ששה עשר בניסן לוקחין זה העשרון הנשאר של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן[35] ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות[36] ומניפו הכהן במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה ואח"כ מקריבין הכבש הבא עמו[37] קודם תמיד של בין הערבים: (רמב"ם שם הי"ב וערוך השולחן העתיד שם וסי' קטז סעי' טו)
[1] שם רעג
[2] שם רעז
[3] שם רעה
[4] אלה המצוות מ"ע קעז
[5] שם ל"ת שא
[6] שם רצז
[7] שם שב
[8] שם מ"ע רה
[9] שם ל"ת שג
[10] שם ל"ת שד
[11] שם ל"ת שה
[13] ועוד אמר שם רבי אליעזר "ואל תהי נח לכעוס", ועי"ש ברע"ב שפירש "ואימתי יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך כשלא תהי נוח לכעוס, שאם אתה נוח לכעוס אי אפשר שלא תזלזל בכבוד חברך"
[15] אלה המצוות מ"ע רו
[16] שם ל"ת ריז
[17] שם ל"ת רטו
[18] שם ל"ת מב
[19] שיש בו מ"ט תבות במסורה כמנין ימי הספירה, שכמה תבות במזמור זה מחוברות לאחת במסורה, כגון:
בכל גויים, כי תשפוט, וכן שלש התבות כל אפסי ארץ מחוברות ונחשבות כתבה אחת:
[20] שאע"ג שמנחתו כפולה שמביא שני עשרונים ולא כשאר קרבנות שמביא אחד מ"מ אין נסכיו כפולים וכן אין כמות השמן כפולה אלא מביא שמן כשיעור שמביא לעשרון (מנחות פט ע"ב)
[21] ועיין במלבי"ם אמור אות קנח שביאר אמאי לא הוזכר דין זה בש"ס דידן
[22] עיין בלחם משנה כאן ובשאר מפרשים וכן הקשה בש"ך יו"ד רסב ס"ק ב שהקשו דבגמ' מנחות עב ע"א מוכח דדוחה את השבת דוקא לדעת ר' אלעזר בר' שמעון דס"ל דנקצר ביום פסול דכל שנקצר שלא כמצוותו פסול אבל לדעת רבי דס"ל דנקצר ביום כשר שכל שנקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת כיון שאפשר לעשותו מבעו"י דהיינו בע"ש ויהיה כשר א"כ אינו דוחה את השבת וא"כ הרמב"ם שפסק כאן בה"ז שנקצר ביום כשר לשיטתו הו"ל לפסוק שאינו דוחה את השבת ועיין בערוך השולחן העתיד שם סעי' ו שתירץ דדעת הרמב"ם שהוא מחלוקת אמוראים בסוגיות דהגמ' ביבמות כא ע"א ס"ל דמה שאפשר לעשותו בע"ש שלא כמצוותו לא חשיב כאפשר לעשותו מבעו"י שהרי איתא התם דביאה ראשונה של אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט שנפלו ליבום מותרת כיון דעשה דיבום דחי הל"ת ואע"ג שאפשר בחליצה כיון דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מיבום ה"י והשתא ק"ו הדברים דאם חליצה שהיא מצוה גמורה מן התורה אלא דיבום עדיף ממנה מסקינן דדחי ל"ת מפני עדיפות כ"ש בנקצר העומר ביום שהוא שלא כמצות התורה אלא דבדיעבד כשר דלא מקרי שיכול לעשותה בע"ש ולכן דוחה את השבת ועיין בית הלוי ח"א סי' לח אות ב מש"כ ליישב בדרך אחר
[23] ואם לא קצרו במוצאי יום טוב בלילה או שקצרוהו ונפסל, בודאי ביום השבת אסור לקצרו ונדחה העומר, כי היה יכול לקצור מבעוד יום, ואי משום דחביבה מצוה בשעתה, זה לא הוי בשעתה דלא נקצר בלילה, ועיקר המצוה בלילה כדיליף התם במנחות פרק רבי ישמעאל ע"ב ע"א מקראי (מנחת חינוך שם אות י)
[24] ועיין במנחת חינוך מצוה שב אות ב שפלפל באריכות בענין הבאת העומר מתבואה של גוי ןואם יש קנין גוי להפקיע קדושת הארץ ואכמ"ל
[25] דהיינו שמחובר לקרקע ואם לא מצא מביא אפילו מן העומרים דהינו שנקצרו
[26] ולכאורה כיון דהוי שלא כמצוותו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון מנחות שם יהיה פסול וא"כ לדעת תוס' הנ"ל דפסקו שנקצר ביום פסול א"כ ה"ה הכא העומרים יהיה פסול ועוד דאם קצר ביום עכ"פ יהיה כשר שהרי הוא בכלל עומרים דמה לי נקצר היום מה לי קצור כבר מאתמול ועיין ערוך השולחן העתיד שם סעי' ט שהוכיח מדין זה המוזכר בגמ' כאן כדעת הרמב"ם דנקצר ביום כשר ועיין לעיל שלדעת הגרי"ז כשר אלא שלא נתקיימה מצות קצירה ועיין במכתבי תורה סוף מכתב עא שכתב דהוא מחלוקת בתוספתא אי בעינן קצירה לשמה ועיי"ש נמי שהוא מחלוקת מה הדין אם לא קצר אלא קטף ביד ועיין אבנ"ז או"ח סי' שפה שהוכיח מהא דכשר מן העומרים שכשר אף אם קטף ביד ולא שהרי מסתמא לא קצרו עומרים אלו לפפני העומר שהרי אסור לקצור קודם העומר כמו שיתבאר להלן וע"כ שקטפוהו ביד ובכל זאת כשר
[27] "לשון הר"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס"ד ע"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע"כ. אבל לשון רש"י במתני' כר ומל וכ"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו" (תוי"ט שם פ"י מ"ט) ועיין בליקוטי הלכות שם סו ע"א בדפו"י כח ע"א בתורת הקדשים אות ח שפסק את שני הפירושים
[28] דהיינו אלומות דהיינו שכורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף (ר"ב שם פ"י מ"ג) אמנם לפי מה שפירש הרמב"ם שם "וצבתים מן האגודות הקטנות ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות" א"כ קושרים יותר ממלא אגרוף ועיין תוד"ה כרכים שם עב ע"א
[29] ועיין תוי"ט שם פ"י מ"ג שכל אחד מהקוצרים אומר זה
[30] עיין מכתבי תורה מכתב סב ד"ה בגדר קידוש החודש שביאר בכוונת הרמב"ם ע"פ הפסיקתא שקידוש החודש הראשון שהיה במצרים היה ע"י הקב"ה בעצמו בצירוף עם משה ואהרון וכך נקרא יו"ט של פסח שבת שמתקדש ע"י הקב"ה "וכן ראו תמיד הנביאים ר"ל שראו שחדש ניסן בכל שנה מתקדש ע"י הקב"ה גם כן"
[31] ובזמן הזה אין שייך על פי חשבוננו שישה יום ראשון של פסח בע"ש אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה היה שייך (ערוך השולחן העתיד סי' קיז סעי' ב)
[32] שאם יטחנו דק יעבור הסובין בנפה ביחד עם הסולת (ערוך השולחן העתיד שם) ולכן טחנו בגסה ועי"כ לא היה הסובין נטחן (תפארת ישראל שם פ"י מ"ד אות לב)
[33] ודבר זה הלכה למשה מסיני שינפו בי"ג נפה (רש"י שם עו ע"א ד"ה העומר) והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות (רמב"ם שם) ואינו אלא למצוה ולא לעכב (ליקוטי הלכות בזבח תודה שם עו ע"ב [לג ע"א בדפו"ח] ד"ה העומר) אבל דעת התוי"ט בפ"ו מ"ג דלרש"י הוא לעכב
[34] ועיין ברש"ש שם שהוכיח מלשון המשנה שסתמא דר"ש בר אלעזר ולהכי הר"ב והתוי"ט בפ"ו מ"ז פירשו בסתם כרשב"א וכן בליקוטי הלכות שם בזבח תודה ד"ה והלכה (לג ע"ב בדפו"י) פסק כרשב"א אמנם בלח"מ משמע דהלכה כת"ק עיי"ש
[35] ודינו כשאר מנחת הסולת דבעי שלש מתנות שמן היינו מתן שמן בכלי קודש ויציקה ובלילה, וגם פשוט דבעי מלח כשאר המנחות, וזה נכלל במה שכתב כאן הי"ב ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, דלכל דבר שוה למנחות והוא כמו מנחת הסולת (מנחת חינוך מצוה שב אות א)
[36] "בפירוש המשניות להר"מ כתב וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו לא יהא אלא ביום ר"ל יום ט"ז בניסן, והנה הא דבעי יום הוא משום דנפסל בלינה, אבל אין זה דבעי מעשה היציקה ביום ט"ז דוקא דדוקא ההקרבה צריך ביום ט"ז אבל למעשיה אין דין שיהיה ביום זה דוקא, ולשון הרמב"ם משמע דמדין יום ט"ז הוא, וצ"ע": (כתבי הגרי"ז שם סז ע"ב)
[37] כ"כ בליקוטי הלכות בתורת הקדשים אות י (דף סח ע"א [כח ע"ב בדפו"י])
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה