פרשת אמור יום א'

מקרא

ויקרא פרק כא

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן מה שנאמר למעלה להבין ולהורות כל מיני הטומאות ולהבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור כי זה יאות יותר לכהנים כאמרו ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  שצריכים הם ליזהר בלעדי אלה גם מטומאת מת וחלול הזרע שהם מעלות קדושה לכהנים בלבד[1] לְנֶפֶשׁ איש בעם הכהנים לא יטמא לנפש אדם[2] לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו שהוא כל מת מן ההמון שאינו קרובו אלא שהוא מעמו בלבד[3]:

(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ אמרו רבותינו - שארו זו אשתו הַקָּרֹב אֵלָיו אבל לא ארוסה לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אפילו אם מאורסת[4] אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא מצוה שאם לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו, ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה ודחפוהו חכמים וטמאוהו בכל כרחו[5]:

(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ על דרך הפשט, "בעל", כמו מבעלי יהודה (ש"ב ו, ב), שפי' מנכבדי יהודה, וכמו בעל הבית, שהוא גדול ונכבד הבית, ופירוש הפסוק, לא יטמא הנכבד שבעמיו, להחל את כבודו, ובא לומר, כי למעלת הכהן, בעבור שהוא ראוי להיות הגדול בעמיו, מזהירו שלא יחלל מעלתו בטומאתו למתים[6] ורבותינו דרשו שלא יטמא הבעל לאשתו להחלו כלומר לאשצו שהוא מחולל עליה כגון שהיא גרושה זונה או חללה[7]:

(ה) לֹא יקרחה יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם על מת וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ בתער שיש בו השחתה וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת נכתב גם בכהנים לומר לנו שאם עשו הכהנים קרחה או שריטה או השחיתו זקנם אסורים לעבוד עבודה בבית המקדש עד שיצמח ראשם וזקנם ותתרפא השריטה[8]:

(ו) קְדֹשִׁים פרושים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות[9] וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ כי על ידו אני מקדש אתכם ומשרה שכינתי במקדשכם[10]:

(ז) אִשָּׁה זֹנָה שנבעלה לפסול לה וַחֲלָלָה שנולדה מן הפסולים שבכהונה כגון בת גרושה[11] לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:

(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם צונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפילו ימאנו לא נשמע מהם. וזה כלו הגדלה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו. ובכל דבר שבקדושה נגדלם לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון[12]:

(ט) וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל תחלל עצמה לִזְנוֹת הכתוב מדבר בארוסה אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת חללה ובזתה את כבודו שאומרים עליו ארור שזו ילד ארור שזו גדל[13] בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף: ס

(י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע לא יגדל פרע על אבל ואיזהו גידול פרע יותר משלשים יום וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם לא יקרעעל מת[14]:

(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא באהל או בבית ששם המת[15] לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שחייב בכבודם בכל זאת לֹא יִטַּמָּא וכל שכן שאר קרובים[16]:

(יב) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה[17] כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק:

(יג) וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח אבל לא בעולה[18]:

(יד) אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו ולא בתולה גיורת או שבויה[19] יִקַּח אִשָּׁה:

(טו) וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו לתת לאו שני כל לקיחת נשים הפסולות לו ופירושו "את אלה לא יקח כי אני מזהירו בלא יחלל זרעו", ומאלינו נלמוד שהזרע מן הפסולות הוא מחולל[20] כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשׁוֹ: פ

(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יז) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב כל כהן שיש בו מום קבוע לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים דהיינו בין המזבח לאולם וכן על המזבח עצמו לא יעלה ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודה ולוקה אף על העבודה שנאמר אשר יהיה בו מום לא יקרב[21] לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו הוא קרבן המזבח[22]:

(יח) כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב בא להזהיר שלא יעבוד בעל מום עובר כל זמן שהמום בו אִישׁ עִוֵּר אפילו בעין אחת אוֹ פִסֵּחַ ואפילו ברגל אחת אוֹ חָרֻם כולל כל צורה משונה של החוטם[23] אוֹ שָׂרוּעַשאחת מירכותיו ארוכה מחבירתה[24]:

(יט) אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד:

(כ) אוֹ גִבֵּן מלשון גבות שצורת גבותיו משונה אוֹ דַק שיש לו בעיניו עור דק המחליש את כח הראיה אוֹ תְּבַלֻּל מלשון בלול בְּעֵינוֹ שהלבן והשחור מעורבים בעיניו שהלבן נכנס בשחור אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת מיני מחלות עור אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ שאשכיו מעוכים[25]:

(כא) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לרבות מומים נוספים וכל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים וזהו כללם שמונה בראש ושנים בצואר ותשעה באזנים וחמשה בגבינים ושבעה בריס העין ותשעה עשר בעינים ותשעה בחוטם ותשעה בפה ושלשה בבטן ושלשה בגב ושבעה בידים וששה עשר באיברי הזרע ועשרים ברגלים ושמונה בכל הגוף ושמונה בעור הבשר ושבעה בכח הגוף וריחו[26] מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:

(כב) לֶחֶם אֱלֹהָיו לחם הפנים והאשם והחטאת שהם מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים השלמים המעשר והבכור יֹאכֵל אף על פי שהוא בעל מום[27]:

(כג) אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ י"א[28] שבא לאסור  כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אחר כן לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים אסור לכהן בעל מום ליכנס בין אולם ולמזבח כדי ליטול חלק בלחם הפנים אלא מוציאין להם חלקם לחוץ וי"א[29] שאינו אסור אלא בבא לעבוד עבודה וכאן בא לאסור שלא יזה הזאות על הפרוכת ומזבח הזהב אפילו אם הוא כהן גדול ולא יעבוד שום עבודה במזבח אם הוא בעל מום[30] וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְקֹוָק מְקַדְּשָׁם:

(כד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שלא ימסרו קרבנותיהם לבעלי מומים[31]: פ

נביא

הושע פרק ד

יא. זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ, יִקַּח לֵב - הזנות והיין, יקחו את ליבם מעבודת ה'.

יב. עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל - ישראל שואלים את העץ שעשו ממנו ע"ז,  וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ - ומה שיגיד להם כבייכול, המקל שעשו ממנו ע"ז - יעשו. כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה, וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם - כי רוח הזנות שבקרבם, מתעה אותם מלעבוד את ה'.

יג. עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ - על ראשי ההרים והגבעות, יזבחו ויקטרו לע"ז, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה - שמות עצים, כִּי טוֹב צִלָּהּ - שעצים אלו, מרבים צל ליושבים תחתם, ( לכן שם יעבדו אלוהיהם ), עַל כֵּן, תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם, וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה - לכן, למדו הבנות והכלות לזנות ולנאף כמוכם.

יד. לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה - לא אזכור להעניש את הבנות והכלות על זנותם, כי ממעשיכם למדו, כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ - כי אתם, נפרדים מנשותיכם, והולכים לזונות, וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ - ועם הזונות זובחים לע"ז, וְעָם לֹא יָבִין, יִלָּבֵט - ומפני שאינכם נותנים לב להבין את רוע מעשיכם - תכשלו ברעה שאביא עליכם.

טו. אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל, אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה - אם ישראל זונים בע"ז, יהודה אינם אשמים בדבר ולא יענשו, וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל - ואל תבואו אנשי יהודה לגלגל, לזבוח עִם ישראל לע"ז, וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן -ואל תעלו לבית אל, לזבוח שם לעגל, שהעמיד ירבעם בן נבט, וְאַל תִּשָּׁבְעוּ חַי ה'  - ואל תשבעו בשם ה' לשקר.

טז. כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה, סָרַר יִשְׂרָאֵל - כמו פרה שסרה מהדרך שבה חורשת, סר ישראל מדרך ה', עַתָּה - כעת, אם לא הייתם סרים מהדרך, יִרְעֵם ה' כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב - היה ה' רועה אתכם, ככבש הרועה במקום מרעה רחב וטוב.

יז. חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם - מחובר אפרים לע"ז, הַנַּח לוֹ - הנח לו ואל תוכיחוֹ, שהרי לא ישמע.

יח. סָר סָבְאָם - אחר שסרו מסביאת היין, הַזְנֵה הִזְנוּ - פונים לעסוק בזנות, אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן - אוהבים להביא על עצמם בושה, מָגִנֶּיהָ - מלכי ושרי העיר.

יט. צָרַר רוּחַ, אוֹתָהּ, בִּכְנָפֶיהָ - אותה, את הבל הע"ז שעובדים, המשיל לרוח הצרורה, הקשורה בכנפיהם, וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם - ובושה תבוא עליהם, מהזבחים שזבחו לע"ז.

הושע פרק ה

א. שִׁמְעוּ זֹאת - שמעו דברי התוכחה שאמרתי, הַכֹּהֲנִים, וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל - הכהנים ובית ישראל, וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ -  והאזינו אנשי בית מלך יהודה, כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט - שהיה עליכם להוכיח את ישראל, ולעשות משפט, כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה - כמו פח, מלכודת, שמעמידים בראש ההר ללכוד החיות, היו המלכים לישראל, שמדרכם הרעה למדו גם הם לעשות רע, וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר - וכמו רשת שמעמידים בראש הר תבור - ללכוד החיות. ( מצפָּה ותבור - שמות הרים גבוהים ).

ב. וְשַׁחֲטָה - שחטו קרבנות לע"ז, שֵׂטִים - העם שסטו מדרך ה', הֶעְמִיקוּ - ובזה, העמיקו והגדילו הרעה שעשו, וַאֲנִי, מוּסָר לְכֻלָּם - ואני ה', אייסר את כולם.

ג. אֲנִי יָדַעְתִּי אֶפְרַיִם - ידעתי מעשיהם של אפרים, וְיִשְׂרָאֵל לֹא נִכְחַד מִמֶּנִּי - ולא נסתרו ממני מעשיהם הרעים, כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם, נִטְמָא יִשְׂרָאֵל - שעתה, זנו ונטמאו ישראל בע"ז.

ד. לֹא יִתְּנוּ מַעַלְלֵיהֶם, לָשׁוּב אֶל אֱלֹהֵיהֶם - לא יעזבו מעשיהם לשוב אל ה', כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם, וְאֶת ה' לֹא יָדָעוּ - כי רוח ורצון בקרבם לזנות בע"ז, ואת ה' לא ידעו.

ה. וְעָנָה גְאוֹן יִשְׂרָאֵל בְּפָנָיו - תכנע גאוות ישראל לפניהם,(לפני עצמם. ר"ל, שיראו את השפלת כבודם) וְיִשְׂרָאֵל וְאֶפְרַיִם יִכָּשְׁלוּ בַּעֲוֹנָם - יבוא עליהם מכשול בעבור עוונם, כָּשַׁל גַּם יְהוּדָה עִמָּם - וגם יהודה, כשתתמלא הסאה יכשלו בעוונם.

ו. בְּצֹאנָם וּבִבְקָרָם יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ אֶת ה' - גם כשילכו בני יהודה לבית ה' לבקש את ה', ולהביא קרבנות צאן ובקר לפניו, וְלֹא יִמְצָאוּ - לא ימצאו את ה', ( שלא יקבל קרבנותיהם לרצון ) חָלַץ מֵהֶם - כי נפרד ה' מיהודה, והסיר שכינתו מהם.

כתובים

דברי הימים ב פרק ד

(ח) וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְרָחְבּוֹ אַמּוֹת עֶשְׂרִים ואע"ג שהרי זה ריבוע מפני שהכרובים היו עומדין מצפון לדרום מקיר אל קיר חשב זה לאורך, והארון עמד בצד מערב באמצע האורך לכן קרא צד זה בשם אורך ומד זה בשם רוחב וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב וסכום הזהב הגיע לְכִכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת: (ט) ומאחר שאת הרצפה לא יכול לחפות זהב על אבנים רק להניח טסים עבים של זהב, חבר אותם שיהיו מחוברים להרצפה ע"י מסמרות וּמִשְׁקָל לְמִסְמְרוֹת פירוש וכל מסמר היה משקלו לִשְׁקָלִים חֲמִשִּׁים חמשים שקלים זָהָב וְהָעֲלִיּוֹת חִפָּה זָהָב זה לא נזכר במלכים, עד שכל הנאמר עד כאן הם דברים חדשים שחדש עזרא ולא ידענו אותם מספר מלכים: (י) וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מלבד הכרובים שהיו על כפורת הארון וכרובים אלו עמדו על רצפת קודש הקדשים מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִיםשרשו צעה שפירושו מענין תנועה פנימית שהיו נראים כאילו עפים בכנפיהם, כי הכנפים היו עשוים ככנפי העוף העשוים להתפשט ולהתקמץ  וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב היו עשויין עץ מצופה בזהב: (יא) וְכַנְפֵי הַכְּרוּבִים אָרְכָּם של כנפי שני הכרובים אַמּוֹת עֶשְׂרִים ועתה מבאר איך היו עשרים אמות כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ מַגַּעַת לְקִיר הַבַּיִת לדרום וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ מַגִּיעַ לִכְנַף הַכְּרוּב הָאַחֵר שעומד לצידו ופני שניהם היו לכיוון הבית ועמדו אחד בצד השני ולא אחד מול השני: (יב) וּכְנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד אַמּוֹת חָמֵשׁ מַגִּיעַ לְקִיר הַבָּיִת בצפון וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ דְּבֵקָה לִכְנַף הַכְּרוּב הָאַחֵר בצידו, וביחד - : (יג) כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה פֹּרְשִׂים ברוחב קודש הקדשים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם עֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם לכיוון מערב וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת לפנים ולא פנו זה אל זה והראש שלהם היה כפוף כדי שלא יראה שהם מביטים החוצה ואם תשאל אם כך הרי הכנפים היו ברוחב כל קודש הקדשים וא"כ גוף הכרובים לא לקח שום מקום משטח קודש הקדשים ובאמת כך היה ועל זה אמרו חז"ל שבנס היו עומדים: ס (יד) וַיַּעַשׂ אֶת הַפָּרֹכֶת לפני פתח קודש הקדשים על אף שהיו שם דלתות וזה לא נזכר במלכים והוסיפו עזרא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים שהיו מצויירים כרובים על הפרוכת: ס (טו) וַיַּעַשׂ לִפְנֵי הַבַּיִת בחלל האולםעַמּוּדִים שְׁנַיִם שיחדיו היו אַמּוֹת שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ אֹרֶךְ שכשהכינו אותם הם נוצקו יחד וכשהפרידו אותם כל אחד היה באורך 17.5 אמות וְהַצֶּפֶת והכותרת (מלשון מצנפת) שהיה בעובי חצי אמה סה"כ 18 אמות רוחב אֲשֶׁר עַל רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ: ס (טז) וַיַּעַשׂ שַׁרְשְׁרוֹת בַּדְּבִיר עשה בריחים משלשלאות זהב לפני המחיצה שבין ההיכל לבית קה"ק וַיִּתֵּן עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים וַיַּעַשׂ בשרשרות חרוזים רִמּוֹנִים מֵאָה וַיִּתֵּן בַּשַּׁרְשְׁרוֹת לכל טור היו מאה רימונים ולכל עמוד 2 טורים: (יז) וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּדִים עַל פְּנֵי הַהֵיכָל אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מֵהַשְּׂמֹאול וַיִּקְרָא שֵׁם הימיני הַיְמָנִי יָכִין לסימן טוב שהבית יכון לעולם וְשֵׁם הַשְּׂמָאלִי בֹּעַז מלשון בו עז שבבית הזה יהיה העוז והחוזק לעמ"י: ס

דברי הימים ב פרק ד

(א) וַיַּעַשׂ מִזְבַּח אבן שהיה מצופה נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רָחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ: ס (ב) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מעין גיגית גדולה עשויה בצורת ים מוּצָק שהיה יצוק ולא ע"י מכות קורנס עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ אֶל שְׂפָתוֹ היינו הקוטר עָגוֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב היינו ההיקף כי ההיקף הוא פי שלוש מהקוטר: (ג) וּדְמוּת בְּקָרִים ראשי בקר תַּחַת לוֹבשלושת האמות התחתונות שהיו מרובעות כי 2 האמות העליונות היו עגולות סָבִיב סָבִיב סוֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה שבכל אחת מארבע הצלעות היו הבקר מַקִּיפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנַיִם טוּרִים הַבָּקָר והיו שני טורים אחד מעל השני יְצוּקִים בְּמֻצַקְתּוֹ שנוצקו יחד עם הים ולא נוצרו בנפרד ואח"כ חוברו: (ד) עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלוֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה היינו שכל גוף הבהמות היה תחת הים: (ה) וְעָבְיוֹ טֶפַח שהיה דק ומרודד וּשְׂפָתוֹ היתה מרודדת ומצוירת כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס כעין כלי ששותים בו והיהמצוייר עליו פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה מַחֲזִיק אלפים בַּתִּים אם ימלאוהו יבש, כל בת היא שלוש סאה ו -שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים בתים יָכִיל בלח: ס (ו) וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין לכיור שמשה עשה וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרָחְצָה בָהֶם את ידיהם ורגליהם  ואפילו אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם היינו הקרבים וכו' וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ ומכיוון שהיה מקווה ואסור שהמים יהיו שאובין לכן הם נבעו מלמטה, מהקרקע הם נבעו לתוך רגלי הבקרים ומשם לתוך תחתית הכלי: ס (ז) וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם כמו המנורה שהכין משה וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין למנורה של משה וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול: ס (ח) וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול של שולחן בצפון וַיַּעַשׂ מִזְרְקֵי זָהָב מֵאָה שזורקין בו את הדם על המזבח:

משנת ההלכה

דיני ימי העומר

       א.       מנהגם של ישראל שלא לישא אשה ושלא להסתפר בין פסח לעצרת (שבועות), וממעטים קצת בשמחה בימים אלה, לפי שמתאבלים בהם על כ"ד אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת.

        ב.        דעת רוב הפוסקים שאם נזדמן לו ענין שצריך לברך עליו 'שהחיָנו' – מברך. אמנם יש שכתבו שאין מברכים שהחיינו בימי הספירה ומי שנהג כך לא ישנה את מנהגו ללא התרה על ידי רב אך אם נהג כך בטעות יכול להפסיק את מנהגו ללא התרה[32].

         ג.         יש שנהגו שלא להכנס לדירה חדשה בימי הספירה שהרי שמחה היא כנשיאת אשה ומי שיכול ראוי לחשוש לכך ולהכנס לדירה רק בר"ח או בל"ג בעומר, ובמקום הצורך ודאי שיש להקל.

        ד.        מותר לסייד דירה ולעשות בה תיקונים ושיפוצים בימי הספירה.

       ה.       יש שנהגו לא לחדש בגדים בימי הספירה, וגם למנהגם בגדים שלובשים משום זיעה כגון גופיות גרביים והלבשה תחתונה מותר לחדש וכן לישלדים או למי שיש צורך מיידי בבגד חדש מותר לחדש בימי הספירה, ויש שלא נהגו כלל לחשוש לכך.

         ו.         עיקרו של מנהג זה הוא, שלא להסתפר ל"ג ימים, ומזה נתפשטו מנהגות שונים. מנהג הספרדים שאין מסתפרים ואין נושאים אשה מפסח ועד ל"ד בעומר. מל"ד בעומר ואילך כל הימים מותרים בתספורת ולישא אשה.

         ז.         בקהילות אשכנז חלוקים המנהגים:יש נוהגים להסתפר עד לראש חֹדש אייר, ופוסקים עד לל"ג בעומר, ובל"ג בעומר מסתפרים, ושוב פוסקים עד ערב שבועות. נמצא בין הכל ל"ג ימים של איסור תספורת. ואחרים נוהגים שלא להסתפר מפסח עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר ואילך מסתפרים - וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.

---

[1] ספורנו

[2] רשב"ם

[3] ספורנו

[4] רש"י

[5] חזקוני

[6] רמב"ן

[7] רש"י רשב"ם פי' ר' יוסף בכור שור

[8] פי' ר' יוסף בכור שור

[9] רמב"ן

[10] רמב"ן

[11] רש"י

[12] אלה המצוות עשה לב

[13] רש"י

[14] רש"י

[15] אבע"ז

[16] חזקוני

[17] רמב"ן אלה המצוות ל"ת קסה

[18] רמב"ן

[19] אבע"ז

[20] רמב"ן

[21] אלה המצוות ל"ת ע

[22] אבע"ז

[23] חוטם נקרא אף וחרון. נקרא אף על שהיא צורת הפנים. נקרא חרון ונחיר על שמשם נתגלה הכעס. ובהיותו שקוע ואינו אף ר"ל צורת הפנים. ואין בו רק הנחירים נקרא חרום. מלבי"ם

[24] אלה המצוות ל"ת עא

[25] רש"י מלבי"ם רש"ר הירש אלה המצוות שם

[26] אלה המצוות שם

[27] אבע"ז

[28] דעת הרמב"ם והחינוך

[29] דעת הרמב"ן ורש"י

[30] אלה המצוות ל"ת סט

[31] חזקוני

[32] עיין שו"ת יביע אומר ג, כו, ושו"ת יחו"ד א, כד ובספר בין פסח לשבועות טז, הערה א