מקרא
(כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם
הוזהרנו שאסור לאכול מן בעל חי הטעון שחיטה אחר שחיטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם וכן אסור לאכול מבשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמם והאוכל עובר בלאו זה דלא תאכלו על הדם וכן כל בית דין שהרגו נפש אסורים לאכול כל אותו היום מזמן הריגתו עד הלילה והרי זה בכלל לא תאכלו על הדם אמנם אין לוקים עליו אבל קודם הריגתו מותר להם לאכול וכן אסור להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות כדרך זולל וסובא ובאופן שנתפרש בתורה בבן סורר ומורה והוזהר האדם על זה בתחילת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו[1] לֹא תְנַחֲשׁוּ
הוזהרנו שלא לנחש כיצד הוא הנחש[2] כגון האומר: פתי נפלה מפי, או מקלי מידי, וצריך לדאוג היום מהיזק או שעבר נחש מימיני או שועל משמאלי, והוא סימן רע לי או שאומר הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי[3]
וְלֹא תְעוֹנֵנוּ
הוזהרנו שלא לעונן מעונן, יש בו שלש משמעיות. א. לשון עונה. אלו נותני עונות, שאומר עונה פלונית יפה להתחיל ולהצליח, וכן המחשב השעות והעתים לומר, יום פלוני ושעה פלוני, יפה לצאת לדרך ב. חכמת המזלות, יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר פלוני, וכל העושה מפני האצטגנינות, וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, דהיינו חוזי הכוכבים, הרי זה לוקה וכן מעונן מלשון עין, אלו אוחזי העינים ע"י עישונים והקטרות או נרות דולקות, ואין בהם מצד כישוף[4]:
(כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם
הזהירנו מהעביר שער הצדעים והם פאות הראש. ותחילתם בחלקם העליון מכנגד שער שעל פדחתו וסופם עד סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל עד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם[5]
וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ
הזהירנו מהשחתת פאות הזקן והם חמש, ואינו חייב על השחתת פאת הזקן עד שיגלחנו בתער שנאמר ולא תשחית את פאת זקנך גילוח שיש בו השחתה וזהו תער ולוקה על כל פאה ופאה ואם נטלן כולן כאחת לוקה חמש ורבו בהם הדעות, לפיכך ירא שמים יצא את כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל. ואפילו על השפה העליונה או תחת הגרון[6]:
(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ למת לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם
כתובת קעקע האמורה בתורה הוא ששורט על בשרו שתוחב מחט או קוץ בעור הבשר בנחת שלא יזוב דם ועושה נקב קטן וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים ואפילו עפר ושוב עושה נקבים נקבים עד שנעשה מכולם צורת אות או שאר צורה, זהו כתיבה קעקע דהיינו כתיבה הנעשה ע"י תחיבת מחט או שאר דבר הנוקב[8] אֲנִי יְקֹוָק:
(כט) אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ פנויה שלא לשם אישות לְהַזְנוֹתָהּ למי שאין לו בה אישות כלל, כגון לגוי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין, שבאלו נעשית זונה בביאתן, אבל אם מסרה לכשר שלא לשם אישות אינה נעשית זונה[9] וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה:
(ל) אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְקֹוָק נצטוווינו להתנהג במורא מה' במקדש, ואף על פי שהמקדש היום חרב, הוא נשאר בקדושתו, וחייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו ולכן לא יכנס שם במקלו תרמילו ולא ירק שם וכיו"ב[10]:
(לא) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת המדברים עם המתים
הוזהרנו שלא לבקש עצה או כל פניה מהאובות ישנם כמה סוגים של בעל אוב א. פיתום שעומד ומקטיר קטורת ידועה, ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו והוא מדבר בלאט בדברים ידועים אצלם עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל מתחת הארץ בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו ב. המדבר שהוא הלוקח גולגולת המת שנתעכל בשרו, ומקטיר לה ומנחש בה עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו על מה שהוא שואלו. ג. שלוקח עורו של מת נפוח כמו נד, ובעל האוב מוציא את קולו מתוך שחיו של אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו אוב ואין הדבור יוצא משחיו של מכשף אלא משחיו של מת, ובבית הקברות הוא עושה כן[11] וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים יודעי עתידות
הוזהרנו שלא לבקש עתידות מאת הידעוני כיצד מעשה הידעוני כתבו הראשונים שמניח עצם של בעל חי ששמו "ידוע" בפיו, ומקטיר לה ועושה מעשים אחרים, עד שיפול, ותקחהו תרדמה, וידבר[12], ודבורו בלחש והוא מדבר מאליו, על ידי כשפים דברים שעתידים להיות, והעוסק בדבר נקרא ידעוני, על שם העצם של הידוע. וכל המדברים צופי העתידות נקראים בשם ידעוני, אף אלו שאינם מניחים עצם בפיהם, ונקראים כך משום שרוב המדברים צופי העתידות מניחים עצם בפיהם[13] אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אל תבקש בהם לטומאה, שהמבקש מהם טמא ונמאס אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ואין לכם לבקש אלא ממני ומנביאי[14]:
נביא
ישעיהו פרק סו
יט. וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת - ואף בנשארים ממחנה גוג (שאשאיר, כדי שיספרו את כבודי בגויים), אתן אות וסימן על המכות שבאו על חבריהם, (כמו שניבא זכריה:" וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל יְרוּשָׁלִָם, הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל רַגְלָיו וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם",זכריה יד' יב') וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים, אֶל הַגּוֹיִם - שינצלו וישלחו, לפרסם את כבוד ה' בין הגויים, תַּרְשִׁישׁ, פּוּל, וְלוּד - שמות עמים, מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת - המלומדים לדרוך ולירות החיצים בקשת, תֻּבַל וְיָוָן - שמות עמים, הָאִיִּים הָרְחֹקִים, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי, וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי - הגויים באיים הרחוקים, שלא שמעו מעולם על גדולת ה' וכבודו, וְהִגִּידוּ - פליטים אלו, אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם.
כ. וְהֵבִיאוּ - העמים הרחוקים, אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם - את אחיכם מבנ"י, שנשארו עדיין בין הגויים, מִנְחָה לַיְקֹוָק - יביאו אותם כמנחה ליְקֹוָק, בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב - רכובים בסוסים וברכבים, וּבַצַּבִּים -ובעגלות מכוסות, (כמו: "...עגלות צב...", במדבר ז' ג') וּבַפְּרָדִים - הנולד מסוס וחמור, וּבַכִּרְכָּרוֹת - ובבהמות הממהרות בלכתם, עד שנראות כמרקדות, (כמו:" וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְקֹוָק... " - מרקד לפני יְקֹוָק ; שמואל ב', ו' יב') עַל הַר קָדְשִׁי, יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְקֹוָק - להר קדשי ירושלים, כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְקֹוָק - כמו שמביאים בנ"י את המנחה בכלי טהור, שיהיה לרצון לפני יְקֹוָק, כך כאמור, יביאו הגויים את ישראל בבגדים נאים ובמרכבות מכובדות.
כא. וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְקֹוָק - גם מבנ"י המובאים מהאיים הרחוקים, אקח להיות כהנים ולויים לשרת לפני.(שיודיע מי מהם לויים וכהנים)
כתובים
[בעיני האוהב, הרעיה היא מושלמת]
אומרים האחים של הרעיה
(ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אחות לנו קטנה, וכביכול אין לה שדיים, כלומר, אין היא יפה כל כך מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה להינשא.
והנמשל הוא שכשיבוא הגאולה יאמרו בני יהודה הנה אחינו עשרת השבטים והם קטנים במצוות כי כשהם היו בארצם אז מלכיהם הדיחום לעבור עבירות וגם לא היו איתם חכמים להיניקם מחכמת התורה ואם כן, במה הם יזכו לגאולה:
(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף אם נמשיל אותה בחומה, נבנה עליה טירה של כסף ליופי וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז ואם נמשיל אותה בדלת, נקיף אותה בלוח של ארז ליופי כלומר, ניתן לה תכשיטים שייפו אותה, ואז ירצו להינשא לה.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה עונה שאם הם היו כחומה שלא נתנו לעכו"ם להיכנס ביניהם לדבקה בהם, אז גם הם יזכו לבנין ביהמ"ק אבל אם הם נתנו להם להכנס, אז הם ישארו בגולה:
עונה הרעיה לאחיה
(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אם אני חומה, הרי יש לי שדיים שהם כמגדלים ליופי. כלומר, בעיני דודי הרי אני יפה כפי שאני אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם וכפי שאני הריני מוצאת שלום ואהבה בעיני דודי.
והנמשל הוא שכאילו בני יהודה יענו שהם לא לא דבקו בעובדי גילולים ויש בי חכמים ולכן אני ראויה לבנין ביהמ"ק ובעבורי גם הם יזכו לשבת בארצם ולבנין ביהמ"ק:
[אהבה שווה יותר מכל הון]
(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן כרם היה לשלמה המלך, במקום הנקרא "בעל המון". [וכאן אין הכוונה לדודה של הרעיה] נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים נתן את הכרם לאנשים שישמרו על הכרם, וימכרו את פירותיו אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף כל אחד צריך להביא לשלמה אלף כסף מהפירות שמכר. [והשאר הולך לשומר].
והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם ואותם הוא מסר לשומרים שהם מלכי ישראל ובא הרמז באלף שהם מאה לשבט שכל אחד מהם מלך על 10 שבטים:
אומר הדוד, איני רוצה לעבוד בכרם זה
(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי שלי יש את כרמי שלי לפני. כלומר, אהובתי הרי היא כרמי בשבילי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ מצידי יקח שלמה אלף כסף, והשומרים יקחו מאתים כסף שנשאר, אין אני מקנא בהם, ששלי יותר טוב משלהם .
והנמשל הוא שבעת הגאולה העתידה תבקש מלכות יהודה שכל עדת ישראל תהיה תחת ממשלתה ויהיו אם כן עשרת השבטים לה' להאמין בו לא כמו שהיו בעבר:
(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי ואין אני רוצה אלא שאת, שיושבת בגנים וכולם רוצים להקשיב לקולך מחמת ערבותו, תשמיעי לי את קולך.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה ישיב לה שהנה כל בית ישראל חבריך מקשיבים לקולך וחפצים בזה אבל הזהרי להשמיע את קולך לי לבד ולא לע"ז:
אומרת לו הרעיה
(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים אכן, אל תעבוד בעבודת הכרם, אלא ברח משם שלא יעבידוך בזה, ורוץ במהירות בריצתך הנאה כריצת הצבי ועופר האילים, להרים שגדלים שם בשמים, ואף אני אבוא אחריך ונתייחד שם יחד.
והנמשל הוא שכאילו בית יהודה עונה שאם כן מהר הקב"ה והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום ששם יקטירו את הקטורת וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך:
נשלם פירוש שיר השירים יהי רצון שיעלה לרצון כקטורת בשמים!
שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ושם נשיר כימים קדמונים!
משנת ההלכה
דיני שאלת ותן ברכה
א. החל מערבית במוצאי יו"ט ראשון של פסח מפסיק לשאול על הגשמים ואומר ותן ברכה, ומנהג הספרדים וכן נהגו חלק ממקהלות החסידים לומר ברכנו וכו'.
ב. שאל מטר בימות החמה אם סיים תפילתן ועקר רגליו חוזר לראש התפילה ואפילו אם אמר יהיו לרצון וכו' ה' צורי וגואלי בסיום התפילה אחרי אמירת אלוקי נצור וכו' נחשב כאילו עקר רגליו וחוזר לראש התפילה
ג. אם לא עקר רגליו חוזר לתחילת ברכת השנים ברך עלינו או ברכינו וממשיך כסדר התפילה.
ד. אם נזכר קודם שסיים ברכת השנים חוזר לראש הברכה ואם אמר ברוך אתה ה' יסיים למדני חוקיך ויחזור לתחילת הברכה.
ה. אם חזר לותן ברכה או שתיקן עצמו מיד אחרי ותן טל ומטר ואמר ותן ברכה יצא בדיעבד ואינו חוזר.
ו. אמר ותן טל ולא אמר מטר יאמר מיד ותן ברכה ואינו חוזר וכן אם לא אמר ותן טל ומטר וגם לא אמר ותן ברכה אינו חוזר.
ז. המסופק אם אמר מוריד הטל או משיב הרוח וכן אם מסופק אם אמר ותן טל ומר או ותן ברכה תולים אנו שאמר כהרגלו עד עתה ודינו כאילו אמר משיב הרוח או ותן טל ומטר.
ח. אם בתוך תפילתו זכר שיש לומר מוריד הטל ותן ברכה ואינו זוכר אם בפועל אמר כן אינו זוכר אבל אם בתחילת תפילתו חשב כן ומכיר בעצמו שמחשבתו משוטטת ותפוסה בטרדותיו . ואינו זוכר מה אמר חוזר על תפילתו.
[1] אלה המצוות ל"ת קצה
[2] "ומלת מנחש מנסה כמו נחשתי ויברכני ה' כי נחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ושעות". [אבן עזרא ויקרא פ' י"ט פס' כ"ו]
[3] שם לג
[4] שם לב
[5] שם מג ושם מבואר היטב מקום הפיאות ואכמ"ל
[6] שם מד
[7] שם מה
[8] שם מא
[9] רמב"ן
[10] אלה המצוות מ"ע כא
[11] שם ל"ת ח ועיי"ש אופנים נוספים של בעל אוב
[12] יש שכתבו שהעצם היא שמדברת. ויש שכתבו שפיו הוא שמדבר. ויש שכתבו שאת העצם מניח הוא בפיו של מת וכששואלו, משיב הוא על ידי שד בהשבעה
[13] שם ט
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה